צל"ח פסחים עז

ליומא קמא משום לחם עוני ואי בלא מים תיפוק ליה דאפילו בחלת תודה אינו יוצא משום שאינו משתמרת לשם מצה וק"ו מי פירות שאינן צריכי שימור כלל עיין ברמב"ן ולפ"ז יפלא באמת למה ליה בשמעתין למיהב טעמא משום הקישא ותיפוק ליה מטעמא דרמב"ן דבעינן ושמרתם את המצות והלא בלאו הכי צריך למיהב טעם זה לסוף דברי משנתינו בתלת תודה ורקיקי נזיר כדלקמן דף כ"ח וא"כ הוא הטעם על מינים שאינן מחמשת המינין וק"ו הוא וכמו"ש הרמב"ן אכן נלע"ד דעל כרחך הוכרח לומר ההיקש דהרי לקמן דף ל"ח דיליף מיעוט על לחמי תודה ורקיקי נזיר משו שאינן משתמרת לשם מצ' רק לש' זבח וקשה אטו נזכר בקרא שתשתמר לשם מצה ושמרתם את המצות כתיב ודי אם נילף מינה דבעי שימור אבל אכתי מנ"ל שיהא השימור רק לשמה וצריך לומר דא"כ קרא מאי קמ"ל פשיטא שאם לא שמרה שהיא אסורה משום חשש חימוץ אלא ודאי שקמ"ל שיהיה השימור לשמה אלא אכתי קשה דלמא קרא קמ"ל דבעינן מצה הצריכה שימור ולאפוקי שאר מינין שאינן מחמיצין סאין בהם שייכות לשימור או לאפוקי מי פירות וכמו שכתב הרמב"ן וצריך לומר דלזה א"צ קרא דושמרתם דזה בלאו הכי ממועט מהקישא דהך שמעתין וא"כ איצטריך הקישא דשמעתין להורות לנו פסול דחלת תודה ורקיקי נזיר מושמרתם את המצות אלא דלקמן דף ל"ח ע"ב הקשה בגמ' ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ופירש רש"י ודלא כר"ש ואם כן לר"ש חלות תודה ורקיקי נזיר בלאו הכי ממעטינן מטעם שאינן נאכלין בכל מושבות ואייתר קרא דושמרתם רק לאפוקי דברים שאינן באים לידי חימוץ ואם כן לדידיה לא צריך לזה הקישא וגם מקשה לקמן ותיפוק ליה מי שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה ומשני סבר לה כר' עקיבא דאמר עני כתיב והרי ר''ש סבר לסמן דף פ"ו ע"ב יש אם למקרא ואם כן בלא"ה לא צריך ושמרתם למעוטי לחמי תודה ורקיקי נזיר משום דנפקא ליה שאינו נאכל באנינות ודו"ק:

ואף דאכתי איצטריך הך הקישא לכדאמרינן לקמן ע"ב יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ וכר"ש מוקמינן לה לקמן דסובר אין איסור חל על אישור נלע"ד שאין הכוונה דדוקא מהך הקישא ילפינן לה שיהיה היקש הזה מיותר ללימוד הזה שהרי בלא"ה לא נפיק בטבל מטעם מצוה הבא בעבירה וכמו שפירש רש"י לקמן בד"ה דמאי כו' אלא הכוונה שכיון שכבר כתיב הך הקישא אז גם פסול טבל נפיק מהך הקישא לר"ש ותדע דאי ס"ד דדוקא מהך הקישא הוא דילפינן לאפוקי טבל וא"כ הא דלא נפיק בטבל הוא דוקא לר"ש דסובר אין איסור חל על איסור אפי' בכולל אבל מאן דס"ל איסור כולל א"כ שפיר חל איסור חמץ על טבל ונפיק בטבל א"כ איך מקשה לקמן אבל לא בטבל פשיטא מאי פשיטותא הא איצטריך לאפוקי ממאן דאית ליה איסור כולל אלא ודאי שבלא"ה א"ה פשיטא שאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה ואולי פשיטא ליה דעכ"פ מדרבנן לא נפיק משום מצוה הבאה בעבירה אבל מדאורייתא צריך הך הקישא אבל לרבינו תם דס"ל מצוה הבא בעבירה הוא דאורייתא ניחא ועיין בתוס' סורה דף ל' ע"א בסוף ד"ה משום דהוה וכו' ובדף ט ע"א בד"ה ההוא מיבעי' ליה

שם א"ק לא תאכל עליו חמץ וכו הביא קרא דפ' ראה ושביק קרא דפ' בא והוא ההיקש שהביא לעיל דף ה' ע"א כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות ועלה על דעתי דבר חדש והוא שאפשר שמה שאורז ודוחן אינן באים לידי חימוץ היינו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר אולי שפיר באים לידי חימוץ וכה"ג איכא למימר במי פיו ות שמצד עצמן הוא דאין מחמיצין [ועיין במג"א ריש סימן תס"ב מ"ש בשם הש"ג] ובקרא דפ' בא כתיב כל מחמצת ומזה דרשינן לקמן דף מ"ג ע"ב לרבות נתחמץ מחמת דבר אחר וליכא למעוטי מיניה אורז ודוחן שגם הם מתחמצין על ידי דבר אחר ולכך הוצרך להביא קרא דפ' ראה ששם כתיב לא תאכל עליו חמץ היינו מתחמץ מחמת עצמו ולזה איתקיש תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ מעצמם יוצאים בהם חובת מצה לאפוקי אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מחמת עצמן אין יוצאים בהם חובת מצה ולפי סברא זו היא מתחדש חומרא גדולה שאם נמצא אורז או דוחן בתבשיל שיש בו חומץ היה אסור שע"י החומץ הוא בא לידי חימוץ אלא שחלילה לי להמציא סברא חדשה מלבי אפילו להחמיר דבר שלא נזכר בפוסקים הראשונים בלי ראיה מפורשת מן הש"ס ובזה אין לי ראיה רק מחמת קושיא שהיה להביא קרא המוקדם וכל קושיא יש לה תירוץ ועיין בחידושינו לעיל דף כ"ח ע"ב ולקמן דף מ"ג ע"ב ותראה שיש ליישב ובפרט ע"פ מ"ש לעיל דף ך"ח לענין אין היקש למחצה לחלק בין הפרקים אם שניהם מענין אחד דוק ותשכח שם דתניא ריב"נ אוסר באורז ודוחן לכאורה יפלא דברייתא שניה הוה ליה להביא והיא מה שמביא אח"כ שהרי שם מסיים בהדיא ואדם יוצא בו י"ח בפסח ובאמת התחיל בבריית' זו שהרי אמר דלא כריב"נ דאמר אורז מין דגן וחייבין וכו' והיא ברייתא שני' ולמה לו להביא כלל ברייתא דריב"נ אוסר באורז וכו' ונראה עפ"י דאיתא לקמן דף ל"ו ע"ב אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים וע"ש בתוס' בד"ה אוציא חיטין מבואר בדבריהם שיש מקום להוציא כל חמשת המינין שיש במינן ביכורים ולפ"ז איכא למימר דמשנתינו לא כיוונה להוציא אורז וכיוצא והא דלא חשבה רק חמשת המינין היינו דכל חמשת המינין היה מקום למעט שלא יצא בהם י"ח משום שיש במינן ביכורים וקמ"ל משנתינו דאפי' בהם יוצאים ושאר מינין שאין במינן ביכורים לא הוצרך לפרש דודאי יוצאים בהם אלא דלפ"ז לא ידעינן ממשנתינו למעט שום מין כלל והרי באמת יש מינין שאין יוצאים בהם ועל מה סמכה משנתינו שלא לפרש במה יוצאים ובמה אין יוצאין אלא ודאי דמשנתינו בדוקא אמרה שרק באלו חמשת המינין יוצאים ולא בדבר אחר כלל אבל אם נימא דבאמת יוצאים בכל מינים שעושים מהם מצה שפיר יש לומר משנתינו לרבותא חשבה הני חמשת אף שיש במינו ביכורים:

והנה מדחזינן ריב"נ בברייתא ראשונה קאמר אורז ודוחן ובברייתא שני' קאמר אורז ושבקי' לדוחן מכלל דבדוחן אין חייבין כרת ואין יוצאים בו י"ח מצה ואף דפשטינן בברייתא ראשונה שממהרין להחמיץ מ"מ כל חד לפי ענינו אורז ממהר להחמיץ חמץ גמור ודוחן ממהר להחמיץ אבל לא הוה חמץ גמור ולפ"ז מוכח מהני תרתי דריב"נ דבאורז יוצאים י"ח מצה ובדוחן אין יוצאים וא"כ ממ"נ משנתינו דלא כריב"נ ודו"ק

דש"י ד"ה חייבת בתלה וכו' אורז נמי לחם הוא. ובד"ה שצניתא וכו' עגול הוא כעין דוחן וכו' לישנא אחרינא אשדרנילא ונמצאת בשיפון הנה רש"י התחיל אורז נמי לחם דמשמע קרמית מין אורז ובודאי כן הוא דאי מין דוחן אפי' לריב"נ אינו מין דגן וכמ"ש לעיל ומסיים בד"ה שצניתא כעין דוחן נעל"ד דרש"י בברכות דף ל"ז ע"א פירש אורו מין דוחן פנין והתוספת שם מביאים יש מפרשים אורז ריזו ולהאי פירושא דוחן היינו מיל ונראה דרש"י כאן בפסחים נסתפק בהני תרי פירושים וידוע דמיל היינו שקורין הירז והוא עגול ומה שפירש רש"י בלשון ראשון שהוא עגול היינו אם אורז היינו מיל ומ"ש רש"י כעין דוחן היינו מה שהעולם קורין דוחן ולפירוש האחר דאורז היינו ריזו אם כן אי אפשר לפרש דשנייתא הוא קצח שהרי זה אינו מין אורז דריזו אינו עגול ואם כן הוא מין דוחן ואפילו לריב"נ אינו חייב בחלה לכן פירש רש"י אשדרנילא שנמצא בשיפון

ע"ב והכהנים בחלה ותרומה פשיטא. הא דלא משני מהו דתימא מצה ומרור מה מרור שאינו תרומה אף מצה שאינה תרומה קמ"ל מצות מצות ריבה משום דבלא"ה אי אפשר לאקושי בזה למרור דאם כן נימא מה מרור שאין במינו תרומה כדפריך לקמן דף ל"ו ע"א לענין ביכורים ומכאן ראיה שאין שום סברא כלל לומר דאהני הקישא למעוטי תרומה ואהני מצות מצות לרבות שבמינו תרומה ועיין דף כ"ו ע"ב בתוספת בד"ה אי מצות

שם אמר ר"ש הא מני הוא דאמר אין אחע"א הא ודאי דאיסור שאינו לא כולל ולא מוסיף גם חכמים ס"ל אין איסור קע"א אלא דחמץ על טבל הוא איסור כולל שקודם הפסק היה אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל והיה מותר בשאר חמץ וכשבא זמן הפסח מיגו דאתסר בשאר חמץ שאינו טבל אתסר נמי בחמץ זה שהוא טבל אבל ר"ש אפילו כולל לית ליה דיה"כ, גם כן הוא איסור כולל גבי נבילה דכשחל יוה"כ מיגו דאתסר בכל מאכלות אתסר נמי בנבילה ואפ"ה ר"ש פוטר מכלל דלית ליה כולל. ויש לעיין אם גם ישראל בתרומה אימעט מהך קרא דישראל בתרומה איכא למימר דשפיר איסורו משום בל תאכל חמץ ושפיר חל איסור חמץ על איסור תרומה דהוה מוסיף שמשום תרומה אסור לישראל ומותר לכהנים אחמיץ מיגו דאיתוסף איסור לכהנים איתוסף נמי לישראל ובקידושין דף ע"ז ע"ב בתוספת בד"ה פרט לכה"ג מספקא להו שם אי ר"ש לית ליה איסור מוסיף כלל כי היכי דלית ליה כולל או דוקא בקל על חמור לית ליה מוסיף ואם כן שהוא איסור חמור שפיר חל על תרומה שהוא קל באיסור מוסיף

והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין דף ק"א בר"ה איסור כולל וכו' דאיסור הנאה לא מקרי איסור מוסיף רק איסור חמור אבל אי הוה אמרינן דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף אם כן על כרחך דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף אפילו בחמור על קל דאל"כ אפילו על איסור טבל יחול איסור חמץ דטבל מותר בהנאה שאינה של כילוי וחמץ איתוסף איסור הנאה וגם הוא איסור חמור שהוא בכרת וא"כ היכי ממעט מצה של טבל א מטעם אחע"א אלא ודאי דגם מוסיף לית ליה

שם רבי שמעון היא וכו' זהו פשוט דברייתא מוקי כר"ש לפי ששנינו בה בהדיא טעם זה דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ אבל משנתינו אתיא ככ"ע ומשום מצוה הבאה בעבירה והר"ן פירש כן במשנתינו שהוא משום מצוה הב"ע ואעפ"כ יש לי קצת מקום עיון במשנתינו לפי מ"ש התוספת בסוכה דף למ"ד ע"א בד"ה מתוך דבמצוה דרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה ואף שהתוספת כתבו זה לשמואל אבל רבי יוחנן היא חייש שם בכל הימים משום מה"ב. מ"מ היינו בלולב שעכ"פ יום ראשון הוא מן התורה תיקן בשאר ימים כעין דאורייתא וסובר ר' יוחנן דגם לענין מצוה ה"ב אמרינן דתיקן כעין דאורייתא עיין שם בתוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה בעינן הדר בסוף הדיבור אבל במצוה שהיא לגמרי מדרבנן משמע מדברי התוס' דלא חיישינן למצוה ה"ב ומעתה לרב אחא בר יעקב בשלהי מכילתן דף ק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן למה אין יוצאין בטבל ודוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית וצריך לומר דרב אחא בר יעכב מפרש טעם משנתינו ג"כ משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ וכמפורש בברייתא אלא דקשיא תינח בטבל אבל למה ששנינו והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע ישראל בתרומה לא נפיק ועיין ברש"י במשנתינו והרי חמץ נגד תרומה איסור מוסיף הוא וכמו שכתבתי לעיל ואם נימא דגם ר"ש מודה באיסור מוסיף בחמור על קל אם כן למה לא נפיק בתרומה בשלמא לרבא בשלהי מכילתין דמצה בזה"ז דאורייתא אתיא משנתינו שפיר משום מצוה ה"ב אבל לראב"י קשיא וצריך לומר דרב אחא סובר כרבינא דבעינן איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד ואם כן מה בכך שאיסור מוסיף אכתי אין איסורו משום חמץ לבד אלא גם משום תרומה ולא משגח ראב"י בקושיא דמידי בלבד כתיב ובזה תעמוד על דברי רש"י במשנתינו בד"ה והכהנים וכו' מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ וכו' ודבריו תמוהים שזהו כרבינא והרי מסיק מחוורתא כרב ששת ולפי מ"ש ניחא דרש"י רצה לפרש משנתינו גם לרב אחא ב"י ולדידי' צריך גם במשנתינו לטעם של הברייתא ובתרומה לא שייך דברי רב ששת רק דברי רבינא ובחיבורי נ"ב מהדורא תניינא שם הארכתי