צל"ח פסחים סב

והנה אף שכתבתי דמשני שמות לא מקרי כל כך לאוי יתירי מ"מ הא ודאי שאם יש לפנינו למדרש על דבר שאין בו שום לאו כלל יותר מוקמינן מדנוקי על דבר שכבר יש בו לאו משום שום דבר ק"ו באימורין שכבר יש בהו שני לאוי לאו דחלב ולאו דזרות וא"כ הא דמרבינן להו משום טומאה היינו לעבור בשלש לאוי ועיין בתוס' ד"ה לרבות את האמורין

ובזה יתבארו שתי הסונית כדת של תורה אין אונס דסוגיא דכאן אזלא לההוא מרבנן אלא דלא יאכל לא משמע לי' הנאה ובנבילה סבר כר"י ואותו צריך לחולין שנשחטו. בעזרה כמבואר בריש הסוגיא וא"כ דריש והבשר אשר יגע באא"ע לגופיה תנוהו לשאר איסורין כיון דאיכא למדרש לשאר איסורין לא מוקמינן ליה לגופיה ללאוי יתירי ממש שני לאוי משם אחד וכיון דמוקים ליה לשאר איסורין ממילא אייתר והבשר דרישא ודסיפא ודרשי והבשר דרישא לעצי' ולבונה דניחא יותר ממה דנוקי לאימורין דבאימורין כבר כתיב בהו לאו דזרות ולאו דחלב משא"כ עצים ולבונה דלית בהו עדיין שום לאו אמנם והבשר דסופו על כרחינו מוקמינן לאימורין שאין לנו ברירה שאין לנו שוב לדרוש בו דבר אחר ולכן דריש בשמעתין והבשר דרישי' לעצים ולבונה אבל סוגיא דחולין אזלא אליבא דהלכתא ועד כאן לא נסתפקו מפרשי הרמב"ם בדבריו אלא אם פוסק כחזקיה או כר' אבוהו ועכ"פ הלכתא כחד מינייהו או כחזקיה או כר"א וכבר ידענו איסור הנאה בשאר איסורין שבתורה ועל כרחנו והבשר אשר יגע בכל טמא לגופיה לעבור עליו בשני לאוי דהיכי דליכא למדרש על כרחנו מוקמינן בלאוי יתירי ולא אייתר רק חד והבשר דסיפיה ומוקמינן ליה לעצים ולבונה ולא לאימורין לפי שאימורין מקרי קצת לאוי יתירי שכבר עובר עליהם משום זרות ומשום חלב ולכך דרשינן בחולין והבשר דסיפיה לעצים ולבונה ולא מוקמינן לה לאימורין ולכך רבינו הגדול הרמב"ם בפי"ח מפה"מ הלכה י"ב הביא שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת הי' לוקה הרי שהביא דין לבונה [ואמנם צריך טעם שהשמיט עצים] אבל אם אכל אימורין שנטמאו לא הביא רק בטומאת הגוף שם הלכה י"ח הביא אכילת האימורין דשם ודאי ליכא לאוקמי על עצים ולבונה דשם כתי' מזבח השלמים ולכך מוקמינן על אימורין ועוד דשם הריבוי מאשר לה' דהיינו האימורין שקרבים לה' על המזבח אבל בטומאת בשר כיון דלדידן ליכא רק חד ריבוי דהיינו והבשר דסיפא מוקמינן ליה לעצים ולבונה ולא לאימורין

שם א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופיה וכו' לפי הנראה אביי לא לחלוק על ר"ז לחוד בא ולומר שאין מכאן סייעתא אלא אפילו לחלוק על עקר דינו של ר' יוחנן בא דהרי כיון שאין כאן סייעתא הוא ממילא תיובתא דמכאן מוכח דהיו לוקין אפי' סלא כדרך הנאמן דאל"כ היא גופא קשי' למה נקט משקין היוצא מהם הוה ליה למימר ברייתא פירא גופיה שלא היו לוקין אלא דרך הנאתן וק"ו משקין היוצאין מהם אבל באמת אביי מודה לדברי ר' יוחנן ובא לחלוק על ר"ז בפירוש דברי ר' יוחנן דלר"ז לא היו לוקין אלא על עקר דרך הנאתן למה שהן עומדין בתחלתן ואף שעתה כבר נשתנו ועתה לפי מה שהן אין להם הנאה אחרת רק מה שנהנה היא מהן אעפ"כ פטור שמתחלה לא לכך עומדין ולכך פירות שעומדין לאכילה וסחטן והוציא מה משתין ושותה המשקין מקרי שלא כדרך הנאתן אף שעתה שוב אין להם הנאה אחרת רק השתיה מ"מ מתחלה לא לכך היו עומדין ולכן הוא מפרש טעם הברייתא משום דרך הנאתן אבל אביי סובר דכוונת ר' יוחנן כמו שהאיסור הוא לפנינו צריך שיאכל אז הוה כדרך הנאתן ולא מקרי דרך הנאתו אלא ההנאה היותר חשובה לפי שהוא עתה ולכן האוכל חלב חי פטור שהרי היה יכול לבשלו שהוא יותר טוב מבושל וכן הניח חלב על מכתו שהרי היה יכול למכות בו עורות אבל משקה שכבר יצא מן האוכל ועתה שוב אי אפסר להיות בו הנאה ראשונה שוב לא מפטר משום דרך הנאתו רק משום דז עה נינהו וזה כוונת אביי באמרו בשלמא אי אשמעינן פירא וכבר כתבנו לעיל האין מדברי הרמב"ם סתירה על פירוש וזה אבל מפירוש רש"י לא משמע כן

תוס' בד"ה הכל מודים הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנ"ב וכו דבריהם תמוהים וכבר הרגיש בזה בעל פני יושע דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה בריחוק מקום אתה זובח. והוא משנה מפורשת בריש אותו ואת בנו חולין בפנים שניהם פסולין והשני היה לוקה משמע בהדיא שהראשון פטור וכמו שפירש רש"י שם

ובגוף דין חולין שנ"ב לדעתי לאיסי ב"י דיליף בב"ח ק"ו מערלה אם כן גם חולין שנ"ב יש ק"ו מזה הן לאכילה והן להנאה וליכא למימר חורש בשור וכו יוכיח משום דעכ"פ כבר אסורי חולן שנ"ב מקרא דכי ירחק וכיון שאסורין באכילה שוב ילפינן ק"ו למלקות ולהנאה וליכא למימר אין מזהירין מן הדין דהיכי דא כא לאו הבא מכלל עשה שוב מזהירין מן הדין וכמו שכתב הה"מ בפ"ב מהל' מ"א הלכה א' וממתניתין דאותו ואת בנו אין ראיה דשם לא מיירי מאוכל חולין שנ"ב רק מיירי מן השוחט שהשוחט אינו לוקה ועל השוחט לא שייך ק"ו הנ"ל אבל על האוכל שפיר יש ק"ו

וא"כ יבא לנו דבר חדש ששוחט חולין בעזרה אינו לוקה אבל האוכל בשר מחולין שנשחט בעזרה הי' לוכה זה הנלע"ד ליישב דברי התוספות אבל דעת הרמב"ם אינו כן שמבוא מהל' שחיטה שהאוכל כזית מחשנ"ב היו מכין אותו מכות מרדות הרי שאינו לוקה והטעם דלא ילפינן ק"ו דפרכינן שכן לא היתה לו שעת הכושר להנאה וליכא למימר חמץ וכו' עד כלאי הכרם יוכיחו כמו שמסיק לענין בשר בחלב משום דכאן פרכינן מה לכלאי הכרם שהיו לוקין שלא כדרך הנאתן ובחולין בעזרה אכילה כתיבא כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת והתוס' ס"ל דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח ועיין בתוס' בד"ה מה לחמץ: ודעת הרמב"ם נלע"ד דס"ל דליכא למימר שור הנסקל יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבדה בו עבירה חמורה שיש בו מיתה בסנהדרין וא"כ צריך שוב למימר ערלה יוכיח ופרכינן כל דהו

ומה שהקדימו התוספת מאוחר ואיחרו המוקדם ורשמו תחלה ד"ה אמרת ק"ו משום דלכאורה משטחיות הסוגיא דכאן דיליף ק"ו לאסור בב"ח בהנאה דאף דאיכא גז"ש להתיר בהנאה מכלל שק"ו אלים טפי מגז"ש. ולפי זה יש לומר אף דנגד גז"ש מהני סברת אביי דלהכי לא כתיבה אכילה בגופה לומר שהיו לוקין אף שלא כדרך הנאתו אבל נגד ק"ו לא מהני סברא זו ולפי זה אין מקום לקושיית התוספת שהקשו למה לא אמר אביי הכל מודים בב"ת משום דלכאורה יש ק"ו שבב"ח לא היה לוקה אלא דרך הנאתו מחמץ בפסח שנעבדה בו עבירה וגם ענוש כרת ואפ"ה לא היו לוקה רק דרך הנאתו בב"ת אף שנעבדה בו עבירה מ"מ אינו בכרת אינו דין שלא ילקה שלא כדרך הנאתו ואביי דאמר לקמן דהי לוקה בב"ק שלא כדרך הנאתו נ"ל משום דהאי ק"ו פריכא הוא דמה לחמץ בפסח שיש היתר לאיסורו שהרי אחר הפסח חוזר להתירו לר"ש לקמן דף כ"ח ע"ב משא"כ בב"ח אין היתר לאיסורו לכך הי' לוקה אף שלא כדרך הנאתו וכל זה לר"ש אבל לר"י דחמץ גם לאחר זמנו אסור אם כן גם חמץ אין היתר לאיסור ושפיר קם הק"ו וא"כ איכא למימר דאיסי ב"י סובר בחמץ לאחר זמנו כר"ש ולכך לא פריך מה לכלאי הכרם שכן היו לוקין שלא כדרך הנאתו שהרי גם בב"ח הי' לוקה אף שלא כדרך הנאתו אבל איך יאמר אביי הכל מודים בב"ח שהרי ר' יהודה אינו מודה דלדידיה איכא קל וחומר מחמץ בפסח ולכך הקדימו התוספ' ד"ה אמרת ק"ו ושם ביארו שאין כח בק"ו לסתור הג"ש וגז"ש אלים מק"ו וא"כ גם בק"ו אמרינן להכי לא כתיב אכילה בגופו

אלא דאם כן קשה איך אמר הכל מודים בכלאי הכרם שהרי גם בכלאי הכרם יש ק"ו זה מחמץ בפסח שענוש כרת ואפ"ה לא היו לוקה אלא דרך הנאתו יש לומר בכלאי הכרם ק"ו פריכא הוא דמה לחמץ בפסח שכן היה לו שעת הכושר אלא דלפי זה לא קיימו דברי אביי כי אם בכלאי הכרם שלא היה לו העת הכושר אבל היכי דעקרם נאסרים שהיה לו שעת הכושר לא היה לוקה אלא כדרך הנאתן א"כ איך קאמר לקמן ואם איתא נפרוך מה לכלאי הכרם שהיו לוקין שלא כדרך הנאתן והרי הך כלאי כרם יוכיחו דאיסי היינו כלאי הכרם שהיה להם שעת הכושר כדמסיק רב אדא ואם כן הנך באמת אינן אסורים אלא כדרך הנאתן ויש ליישב כיון דהני תרי מיני כלאים דהיינו הזרע והמלאה כתיבי בחד קרא והני דלא היה להם שעת הכושר אסורים גם שלא כדרך הנאתן ממילא גם הני שהיה להם שעת הכושר אסורי שלא כדרך הנאתן דאיתקיש להדדי ואוקי ההיקש לאיסורא נגד הק"ו שהוא להתירא והוה כאלו אין כאן לא היקש ולא ק"ו ושוב נשאר הסברא דלא כתיב בהו אכילה ואסירי אפילו שלא כדרך הנאתן ואין לומר דאכתי איך אפשר לומר דנגד ק"ו לא שייך מה דלא כתיב אכילה בגופיה דאם כן איך אוסר אביי כלאי הכרם ונימא ק"ו מחמץ לקולא כנ"ל ואין לומר מה לחמץ שכן היה לו שעת הכושר דערלה יוכיח זהו אינו דא"כ הוה ליה ק"ו חד מתרי ופרכינן כל דהו כדמסיק בחולין דף קט"ז ע"א וכיון דפרכינן כל דהו שוב ודאי לא עדיף מג"ש ואמרינן להכי לא כתיב אכילה בגופיה ואין לומר דנימא ערלה ושור הנסקל יוכיח והוה חד מתלת דלא פרכינן כל דהו היכי דלא הדר דינא ועיין בחולין דף קט"ז ע"א בתוס' בד"ה חדא מתרתי יש לומר דתפף דילפינן מחמץ אמרינן מה לחמץ שלא היה לו שעת הכושר להנאה ושוב לא שייך לומר שור הנסקל יוכיח דשור הנסקל היה לו שעת הכושר להנאה

אלא דאכתי אין מקום לומר דנגד ק"ו לא שייך להכי לא כתיב אכילה וכו' דאם כן איך מסיק אביי תאמר במאי וכו' אטו בב"ח אכילה כתיב וכו קשה הרי גם בב"ח איכא ק"ו מחמץ וכמו שהקדמתי ואם תאמר מה לחמץ שיש היתר לאיסורו נימא שור הנסקל וערלה יוכיחו והוה חדא מתלת

ולכן הדרנא בי דלא בשביל קושיות בשר בחלב אחרו התוס' דבור זה דבב"מ לא שייך ק"ו זה כלל דכשאתה אומר ק"ו מה חמץ שענוש כרת אינו אסור אלא דרך הנאה בב"ח שאינו בכרת וכו' אני אומר כלאי הכרם יוכיחו שאינו ענוש כרת ואפ"ה אסור שלא כדרך הנאה וכבר כתבתי דאפי' כלאים שהיה להם שעת הכושר אסור מצד ההיקש אבל מה שאיחרו התוספת דבור זה הוא מצד קושיא ראשונה שהקשו דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דבחולין בעזרה שפיר יש ק"ו מחמץ ואין לומר מה לחמץ שהיה לו שעת הכושר לאכילה משא"כ חולין בעזרה לא היה שעת הכושר לאכילה ועיין בתוספת ד"ה מה לחמץ וכו' אני אומר שור הנסכל וערלה יוכיחו והוה חד מתלת ולא הדר דינא ועדיף מג"ש ולא אמרינן להכי לא כתיב אכילה בגופו [ועוד דאיכא למילף ק"ו מחלבו של שור הנסקל לחוד דג"כ לא היה לו שעת הכושר וענוש כרת ונעבדה בו עבירה ואפילו הכי אינו אסור אלא דרך הנאתו וזה העירני אחד מהתלמידים] ולגבי חולין שנ"ב לא שייך למימר כלאי הכרם יוכיחו שג"כ אינו ענוש כרת ואפ"ה אסור גם שלא כדרך הנאתו דאיכא למפרך מה לכלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה שהיו חייב מלקות דזורע כלאים היה לוקה משא"כ השוחט חולין בעזרה אינו עובר אלא בעשה דכי ירחק וכמו שכתבתי לעיל דדוקא באוכל חולין שנשחטו בעזרה יש מקום לחייב מלקות אבל לא בשוחט וא"כ לא היה מקום לקושי' התוס' דנימא הכל מודים בחולין שנ"בע משא"כ השתא שהקדימו בדבור הקודם דק"ו לא אלים לאפוקי גז"ש וא"כ כי היכי דאמרינן נגד גז"ש סברה זו דלהכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שחייב גם שלא כדרך הנאתן אמרינן ג"כ לגבי ק"ו ושפיר הקשו מחולין בעזרה

בא"ד והא דלא קאמר הכל מודים בב"בח שמא משום דאין מזהירין מן הדין עיין מהרש"א ויפה כיון דכוונת התוס' שעל הנאה אי אפשר לומר בב"בח כמו שאמר בכלאי הכרם והקשה המשנה למלך בסוף פ"ה מיסודי התורה לדעת הרמב"ם שבשום איסור הנאה ליכא מלקות בהנאה וא"כ על כרחך כוונת אביי באוכל כלאי הכרם וקשה קושיית התוס' ואמנם לדעתי בכלאי הכרם מודה הרמב"ם שהיו לא על ההנאה ולפי טעמו של המגיד משנה בפ"ח ממ"א שלא היו לוקה על הנאה משום שאינו דרך הנאתו שעיקר ההנאה הוא האכילה ממילא בכלאי הכרם שפיר היו לוקה ומה שכתב המ"ל שהרי כללא כייל הרמב"ם בפ"ח ממ"א כל מאכל וכו' אם נהנה וכו' לא היו לוקה ולא הוציא כלאי הכרם מן הכלל אני אומר שהרמב"ם שם על הבבא שלפני זה קאי שכתב כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו' ועל זה כתב בבא שאחריו כל מאבל שהוא אסור וכו' אם נהנה לא היה לוקה ואדלעיל קאי מה שנאמר בו ל"ת וכו'