צל"ח פסחים סא

מנ"ל לאוקמי באא"ע לשאר איסורים הא איצטריך לגופיה למיקם בלאו בקודש עצמו על ההנאה שזהו לא ידענו מההיקש של מעשר דמעשר עצמו ליכא אזהרה על הנאה אלא ודאי ראיה ברורה מסוגיא זו דהאי לא בערתי אף שנאמר בלשון שלילה אעפ"כ אזהרה גמורה הוא ובזה עמדתי על דברי רבינו הגדול הרמב"ם בשרשיו שהקדים לסמ"ק שלו בשורש א' בסוף השורש כתב ונשאר עלינו לבאר דבר אחד וכו' כשספר בתורה שננקה נפשותינו כשנשלול ממנו הפועל פלוני הנה אותו הפעולה ימנה מכלל מצות לא תעשה וכו' וזהו כמו שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה כל זה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו והרמב"ן השיג עליו וכתב שנראה מדברי רז"ל שלא היה לוקין על לאו הבא מכלל דבר אחר ואלו שהביא הרב לאו הבא מכלל הן המה וכו' ואם היה הלאו הבא מכלל לא ביערתי אזהרה אם כן המדליק שמן של מעשר שני שנטמא הי' לוקה וזה לא עלה על הדעת מעולם והרב עצמו אינו אומר כן והמגילת סתרי' חתר למצוא מקור מאין נבעו דברי הרמב"ם הללו ופשפש ולא מצא מאין אדני ראיותיו הוטבעו והנה לפי מה שביארתי דברי רבינו הרמב"ם מוכרחים בסוגיא זו ולכאורה הוא פליאה נשגבה על מאור עינינו הרמב"ן ז"ל איך נעלם ממנו סוגיא זו ונראה כאשר נשים לב להקושיא העצומה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם מדידיה אדידיה דכאן פסק דלא ביערתי אזהרה הוא ואם כן היה לוקה המדליק בשמן מעשר שנטמא והוא עצמו לא פסק כן וכוונתו שהרמב"ם בריש פרק ג' ממעשר שני לא כתב מלקות רק באוכל מעשר שני שנטמא שכן כתב שם בראש הפרק האוכל מעשר שני בטומאה היה לוקה שנאמר ולא ביערתי ממנו בטמא וכו ואח"כ בהלכה ב' כתב ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא אסור וכו' הרי שבאכילה כתב היה לוקה ובמדליק כתב אסור ולא כתב היה לוקה ואף שגם שם מסיים שנאמר לא ביערתי בטמא אפילו הכי לא כתב שהיה לוקה והיא גופא טעמא בעי כיון שהאכילה וההדלקה שניהם מפסוק זה נפקי מדוע היה לוקה על האכילה ולא היה לוקה על ההדלקה ונראה שהרמב"ם לשטתו שכתב בפרס ח' ממ"א הלכה ט"ז כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל וכו' לא היה לוקה וכו' והמ"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה כתב שאפילו בשר בחלב שיש בו לאו מיוחד להנאה שג"כ נאמר לא תבשל אפ"ה לא היה לוקה ובאמת אין אנו צריכים להביא דברי המ"ל שהדבר מפורש בדברי רבינו עצמו בפ' י"ח מהל' סנהדרין במנותו הלאוין שאין בהם לא כרת ולא מיתה בידי חמים שהיו לוקין עליהם שם צ"ב האוכל בשר בחלב צ"ג המבשל בשר בחלב הרי שמנה האוכל ומנה המבשל ולא מנה הנהנה הא ודאי שהנהנה לא היו לוקה והטעם כתב הרב המגיד בפ"ח ממ"א שכל דבר שהוא מאכל אין בו דרך הנאתו רק האכילה אבל שאר הנאות לא מיקרי דרך הנאתן וא"כ שוב אף שסובר הרמב"ם שלא ביערתי ממנו בטמא הנאמר במעשר שני הוא אזהרה וכולל האכילה וההדלקה מ"מ לא היו לוקה על ההדלקה של שמן טמא שמקרי שלא כדרך הנאתן ואכילה כתיב ביה דהא כתיב לא תוכל לאכול וגו' ולכך לא הוי לקי אלא דרך אכילתו ואף שמבשר וחלב אין ראיה למעשר שני, טמא דבבשר וחלב ודאי שאין טעמו של הרמב"ם משום שלא היה לוקה אלא דרך אכילתו דהרי בב"בח לא כתיב אכילה וכמבואר לקמן דף כ"ה ע"א ואף דמשני שם להכי גמר מנבילה וכו' מ"מ הרי הרמב"ם לא יליף ב"בח מנבילה אלא ודאי טעמו של הרמב"ם בב""בח משום שההנאה לא נאמרה בתורה בלשון הנאה רק בלשון בישול ולהכי הוצרך בפ"ט ממ"א הלכה ב' לומר דלא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר אפילו בישולו ק"ו אכילתו מ"מ בלי ואיה יש לומר דלדעת רבינו לא היו לוקה על הדלקה של מעשר שני כיון דכתיב ביה גם אכילה בעינין כדרך הנאתו והרמב"ן אף שס"ל שהיו לוקין על הנאת בשר בחלב כמפורש בדבריו בהשגותיו על הרמב"ם בשרשיו בשורש ב' מ"מ נעל"ד בהני אסורי הנאה שנאמרה הנאה שלהם בלשון אכילה האכילה עקר ובזה לא היו לוקין על ההנאה וכיון שלא היו לוקין על ההנאה שוב אין האזהרה מוסיף בו דבר אם היה כבר אסור בלי האזהרה ההיא ומוקמינן האזהרה באם אינו ענין על דבר אחר ואומר אני ק"ו אם במקום דאיכא מלקות השיב התלמיד כאן בסוגיא זו כאשר הקשה ודלמא לעבור בשני לאוי השיב דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי אף שיש חילוק בין לאו ח' לשני לאוי לענין אם ילקה ארבעים או שמונים ואפ"ה אמרינן דהיכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ק"ו היכי דליכא מלקות כלל והאיסור כבר ידענו שאמרינן היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ליה לענין אזהרה כיון שאין האזהרה ה מוספת בו שום חיוב או עונש ואם כן תו לא קשה זה שהקשיתי על הרמב"ן שנשאר קושיית התוספת דנימא דלא יאכל לגופיה אתי אם א"ע לאכילה תנוהו להנאה בבשר קודש גופ' שנטמא ולדידיה לא מהני תירץ התוס' דמהקישא לא ילפינן הנאה דמהקישא ליכא אזהר' כי כשל עוזר שהרי מעשר שני גופי ליכא בי' להרמב"ן דלא ביערתי אינו אזהרה דמה בכך שאינו אזהרה כיון שעכ"פ האיסור מפורש שאסור לבער בטמא א"כ שוב מה תוסף האזהרה בבשר קודש שהרי בין כך ובין כך ליכא מלקות ומה שאמר בתחלה וכ"ת אין מזהירין מן הדין אין כוונתו על לא בערתי אלא כוונתו וכי תימא דלאכילת בשר קודש גופי איצטריך דאף דבמעשר איכא לאו ממש באכילה לא תוכל לאכול וגו' לא אתי קודש מיני' דאין מזהירין מן הדין ועל זה השיב דהקישא היא ואף דבשר קודש גופי כתיב שם מ"מ הוצרך ההיקש להנאה כמו שכתבו התוס' ואף דלענין הנאה היה יכול להשאיר בק"ו כיון דבלא''ה לא היו לוקין על ההנאה מ"מ כיון שכב הוצרך להביא הך קרא דלא תוכל משום האכילה שוב הביא ההנאה מההוא קרא גופי מהקישא ומעתה הגענו לפרשת דרכים הרמב"ן והרמב"ם כ"א דרכו לפי שטתו שהם נחלקו בשורש השני שדעת הרמב"ם שדבר שכבר ידענו בו שוב מזהירין מק"ו ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין וכמפורש ג"כ בפ"ב ממ"א הלכה ב' והרמב"ן שם בהשגותיו בשורש הנ"ל השיג עליו מזהירין מן הדין וא"כ לשטת הרמב"ם אי אפשר האיסור מפורש בתורה אם אין הלאו מפורש א"א ללמוד מזהירין מן הדין על האכילה שהרי איסור האכילה עכ"פ מפורש שהרי כתיב ישרף וכיון שהאיסור מפורש שפיר מזהירין מן הדין אלא ודאי הך וכי תימא על ההנאה קאי וכמו שכתבתי לעיל מכלל דבמעשר עצמו יש בו אזהרה על ההנאה ואיזה אזהרה מצינו בו כ"א הך קרא לא בערתי וגו' ולכן כתב דזה הוא אזהרה והרמב"ן לשטתו דאף מה שמבואר אסורו אמרינן ביה אין מזהירין מן הדין והך וכ"ת אין מזהירין על האכילה קאי שיש בו אזהרה ממש לא תוכל לאכול וגו' לכך פסק דלא בערתי אינו אזהרה

ועדיין נשאר עלינו לבאר עוד דבר אחד מה שיש להקשות על שטת הרמב"ם כיון דלדידי' הך וכ"ת אין מזהירין וכו' על ההנא' קאי וכמו שביארנו לעיל א"כ היא גופא קשיא מה בכך שאין מזהירין מן הדין הלא עכ"פ איסור ידענו ואף אם יהיה בו אזהרה אפ"ה לא היה לקה שהרי לדידי לא היו לוקין על ההנאה כמבואר בדבריו בפ"ח ממ"א ובריש פ"ג ממעשר שני וכמו שכתבנו לעיל ולכן נעל"ד דמה שלהרמב"ם לא היו לוקה על ההנאה אין הטעם הואיל ונאמר ההנאה בלשון אכילה וכמו שכתבנו טעמו בב"ח שלא היו לוקה על ההנא' משום שנאמרה בלשון בישול דשאני שם דבישול אין פירושו הנאה כלל מחמת יתורא דכתיבי תלתא זימני אמרינן חד לאיסור הנאה אבל שאר איסורי תורה לר"א דיליף מנבילה וכאשר שר כתבנו לעיל דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא דיליף לה משרצים אם כן אמרינן מדאיצטרך להתיר ההנאה כאן מכלל דלא יאכל פירושו גם הנאה אם כן גלי לן קרא דבלשון קודש פירוש המלה היא הנאה כמו אכילה ולכן היה ראוי ללקות על ההנאה כמו על האכילה אבל הטעם לפי שהוא שלא כדרך הנאתו וכמו"ש הרב המגיד שם בפ"ח ממ"א ובגוף דבר זה דכל איסורין שבתורה לא היו לוקין עליהם אלא דרך הנאתן אמרתי פירוש אחר והוא שכאשר האיסור הוא עתה לפנינו בריך שיאכל או יהנה דרך הנאתו ודרך הנאתו לא מקרי אלא ההנאה היותר חשובה שבידו ליהנות ממנו כפי שהוא עכשיו ולכן האוכל חלב חי פטור שהרי היה בידו לבשלו שהוא יותר טוב וכן אם הניח חלב שור הנסקל על גבי מכתו שהרי היה בידו למשוח עורות או להבערה דרך הנאתו אבל משקה היוצא מהאיסור וכבר נעשה המשקה אפילו תימא שעקר הנאתו לאכילה מ"מ הרי כבר נעשה משקה ולפי מה שהוא עתה הנאתו היותר חשובה היא השתיה ומקרי דרך הנחתו ולקמן בסוגיא זו דדרך הנאתן וכן בחידושינו לחולין בסוגיא דמשקין היוצאין מפירות יבואר פרט זה יותר בארוכה ואין סתירה לפירושינו הזה מדברי הרמב"ם בפי"ד ממ"א הלכה י"א שכתב כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' או שערב דברים מרים וכו' לתוך קדירה של נבילה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח וכו' פטור עכ"ל והרי שם כבר עירב בו דבר המר וכבר הסריח ואפילו הכי פטרו הרמב"ם מטעם שלא כדרך הנאתן אומר אני שזה אינו סתירה לדברינו דאדרבה עתה שכבר הוא מר או נתקלקל מלאכול שוב אינו עומד לאכילה כלל רק לשאר דברים ולכך מקרי האכילה שלא כדרך הנאתן ובאמת אם עירב דבר מר במאכל האסור בהנאה ושוב אינו עומד לאכילה רק לשאר הנאות שוב היו חייב מלקות על שאר הנאות ועל האכיל' פטור ולפי זה מה שלא הזכיר רבינו בפ"ג ממעשר שני מלקות במדליק בו את הנר וכתב רק לשון אסור היינו משום דאדלעיל קאי שהזכיר מלקות באוכל מעשר שנטמא וזה ודאי מיירי שעודנו טוב למאכל דאל"כ לא היה האוכל חייב ובזה כתב שאפילו להדליק את הנר אסור ולא הזכיר מלקות לפי שההדלקה היא אז שלא כדרך הנאתן אבל אם נתקלקל שמן של מעשר שני שנטמא ושוב אינו טוב למאכל ועומד שוב רק להדלקה אז נהפוך הוא שהאוכלו לא הי' לוקה והמדליקו הי' לוקה ולא כתבו הרמב"ם בפירוש לפי שאין דרכו לכתוב דבר חדש שלא אמרוהו בגמרא בפירוש כידוע למי שבקי בדרכו של רבינו בחבורו וכיון דמשכחת מלקות בהנאה שפיר קאמר וכ"ת אין מזהירין מן הדין

ע"ב והבשר אשר יגע וכו' דרישא לאל לרבות עצים ולבונה והבשר כל טהור דסיפא ל"ל לרבות את האימורין הנה מבואר כאן דוהבשר דרישא הוא לרבות עצים ולבונה והבשר דסיפיה הוא לרבות אימורין ולכאורה סוגיא זו סותר לסוגיא דחולין דף ל"ו ע"ב דקאמר מכלל דחבת הקודש דאורייתא מנ"ל אילימא מוהבשר אשר יגע וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה הרי דמוהבשר דסיפיה דריש לרבות עצים ולבונה וכן פירש רש"י כאן במכילתן דף ל"ה ע"א דאמר רב אשי וכו' והבשר לרבות עצים ולבונה ופירש רש"י והבשר כל טהור וכו' דהיינו והבשר דסיפא ונראה ע"פ מה שפירש רש"י כאן בד"ה והבשר ל"ל השתא דאמרת קרא לאו לגופיה אתי אלא לאא"ע תינח ואשר יגע וכו' הרי מפורש מדברי רש"י הללו שאם האי קרא הוה אתי לגופי' לא הוה והבשר דרישא מיותר כלל אבל והבשר דסיפיה ודאי מיותר שהרי כבר כתיב והבשר ברישיה ובד"ה לרבות את האימורין פירש רש"י שיעבור עליהם בב' לאוי לאו דזרות ולאו דטומאה שאף הכהן זר אצלם ולכאורה זה מקרי לאוי יתירי שיעבור בב' לאוי ולעיל דאמר ליה רבינא לרב אשי ואימא לעבור עליו בשני לאוי השיב לו דלא מוקמינן בלאוי יתירי ואמנם שתי תשובות בדבר חדא דלעיל שני הלאוי הם משם אחד ע"ז קאמר דלא מוקמינן בלאוי יתירי אבל כא אף שמתחייב שתים לאו משם אחד נינהו אלא חד משום זרות וחד משום טומאה וזה לא מקרי לאוי יתירי ובזה מתורץ מה דיש להקשות על רב פפא דעקר האי קרא מגופיה ומוקי ליה לכל איסורין ולא מוקי ליה לגופיה ולעבור בשני לאוי משום דלא מוקמינן בלאוי יתירי ולכאורה עקירה זו אין בה הנחה בסיפא דע"י כן אייתר והבשר דרישיה ודסיפיה ומוקמינן חד לעצים ולבונה וחד לאימורין דהוה לאוי יתירי ואי הוה דריש האי קרא לגופיה ללאוי יתירי ואז לא הוה מיותר רק חד והבשר והוה דרשינן ליה לרבות עצים ולבונה שהוא אינו לאוי יתירי וא"כ מה בצע בעקירה זו למעקר הך קרא מגופיה ועל כרחך אתה צריך לאוקמי סיפא בלאו יתירי אבל ע"פ מה שכתבתי ניחא דזה לא מקרי כל כרך לאוי יתירי כיון שהוא משני שמות משא"כ אי הוה לגופיה הוה לאוי יתירי של שם אחד הא חדא ועוד דאטו לא מוקמינן בשום מקום ללאוי יתירי ופוטיתא ונמלה וצרעה יוכיחו אלא היכי דליבא למדרש על כרחך מוקמינן ללאוי יתירי וכאן והבשר דסיפיה ליכא למדרש בו מידי ועל כרחך דרשינן לרבות אימורין