צל"ח פסחים נז

ומדכתיב או ידעינן להקדים נתינה דגר וכדמסיק. אי נמי נגר אשר בשעריך איצטרך לר"מ דבעינן ראויה לאדם לאפוקי סרוחה מעיקרא כדאיתא במסכת ע"ג דף ס"ח ע"א

תוספת ד''ה כל מקום שנאמר וכו' וא"ת ויהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו' וכ"ת אין הכי נמי וכו לימא דא"ב הא לכאורה דבריהם תמוהים שהרי התוס' עצמם כתבו לקמן בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ לא פליגי חזקיה ור"א כלל ופלוגתייהו אליבא דר"י דר"א יליף מאותו ואם כן מה ענין כרת לכאן ומהי תיתי יהיה כרת על ההנאה והלא הנאה לר"י אינו נכלל בכלל כילה אלא שמיעט רחמנא בטריפה אותו אתה משליך ואי אתה משליך חמץ ושור הנסקל ומהי תיתי לחייב כרת ואפילו אם נימא דקושיית התוספת הוא לשטת רש''י דסובר דחזקי' פליג גם לר"מ וכמו"ש לעיל ואליבא דר"מ שפיר יש נ"מ זו אם חייב ברת על ההנאה ואדרבה הא"ב שמסיק בגמרא תשב"ע לא שייכא אליבא דר"מ דהרי גם לר"א עכ"פ לר"מ חשב"ע דאורייתא מכל מקום אכתי לא הקשו כלום דאיך יאחז בגמרא למימר א"ב כרת בהנאה דלא שייך רק לר"מ ושביק כר"י נגד ר"מ ואם כן נקט א"ב אליבא דהלכתא: שם ואור"י וכו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו ולדידי עדיין ק' שיהא הטמא בטומאת הגוף חייב כרת אם נהנה מהקדש דכתיב והנפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ומה מקום יש לחלק בין תאכל ללא תאכלו ואם כן יהיה זה נ"מ בין חזקיה לר"א ואולי כוונת התוספת דדוקא מה שנאמר בלשון אזהרה ילפינן מלא תאכלו אבל מה שנאמר בלשון עונש לא ילפינן

דא כ"ב ע''א ותנן שולח אדם ירך וכו' מפני שמקומו ניכר הא דהביא מפני שמקומו ניכר והרי היה די לקושייתו ממה ששולח ירך וגיד לא"י א"כ הוא מותר בהנאה ונראה משום דבירושלמי מחלק בין גיד של נבילה דמותר בהנאה וטעם הירושלמי נלע"ד מה שמחלק בין גיד של נבילה לגיד של כשרה לא מטעם שהותרה היא וגידה דא"כ אין לחלק ק נבילה לכשירה וכמו שכתב המהרש"א בדברי רש"י בד"ה היא וחלבה וכו' אלא טעם הירושלמי כמו שסובר ר"ש בחולין דף ק"ח שאינו נוהג בטמאה דדרשינן מי שבשרו מותר וכו ה"נ מטעם זה אינו נוהג בנבילה אבל בכשרה הגיד אסור בהנאה ונראה דגם המקשה אסיק אדעתא סברת הירושלמי ולכן הביא סיפא מפני שמקומו ניכר ואי בשל נבילה א"כ מה בכך שמקומו ניכר וידע ישראל שלא ניטל גידה אכתי יכשל באיסור נבילה והקרבן עדה בפירוש הירושלמי נדחק שזה לומר שידע ישראל שהוא של נבילה דאם כשרה היתה איך נתן לו עם הגיד והרי גיד של כשרה אסור בהנאה ולענ"ד דחוק לפרש כן דאם כן האי וגיד הנשה בתוכו הוא תנאי שלכך רשאי לשלוח ירך נבילה משום שגיד הנשה בתוכו ואלמלא ניטל הגיד הי' אסור לשלחו ולא הוה לי' למימר וגיד הנשה בתוכו אלא כך הוה ליה לתנא למימר שולח וכו' אם הגיד בתוכו מפני שמקומו ניכר ולכן באמת פירושו בירושלמי הוא דחוק ובירושלמי באמת לא הביא הך חולין ש שחטו בעזרה שהוא הנ"מ אליבא דר"י והרי הלכה דשולח ואולי באמת קושיית הירושלמי הוא מברייתא דגיד הנשה דאומר רבי יהודה דמותר בהנאה ובהא קאמר דר"א מוקי לה בשל נבילה אבל מהאי דשולח סובר הירושלמי שאין זה הנאה שהא"י אינו מחזיק טובה עבור הגיד וכמ"ש התוספות בחולין בירך חתוכה ע"ש דף צ"ט ע"ב אלא שאם קושיית הירושלמי מדברי ר"י לא היה משני בשל נבילה לפי פירושו מטעם מי שבשרו מותר דהרי ר"י סובר דנוהג בטמאה לכן צריך לומר שסובר הירושלמי דוקא בנבילה הותרה ולא בכשירה ואינו סובר כסברת המהרש"א ולכך הביא המקשה סיפא דמתני' מפני שמקומו ניכר ואם כן חזינן שכוונתו שלא יכשל הישראל בגיד ומיירי בכשרה אלמא שג"ה מותר בהנאה והתרצן המציא שסובר ר"א כשהותרה נבילה וכו' וא"כ שוב אין חילוק בין נבילה לכשרה וכמו שפירש רש''י בכאן

שם קסבר ר"א כשהותרה נבילה וכו' הא דלא קאמר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה דהרי גם בשריפה כתיב לכלב תשליכון אותו והוא מוקדם בתורה בפרשה משפטים ונבילה הוא במשנה תורה בפ' ראה ונראה דבטריפה דכתיב ובשר וגו' ודאי כיון דמפורש בקרא בשר אין הגיד בכלל ואף דחשבינן ליה בשר להיות בכלל נבילה היינו שאין מפורש בשר בקרא משא"כ בטריפה דמפורש בשר בקרא אין הגיד בכלל

שם הניחא למ"ד יש בגידין וכו' ונלע"ד דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל וא''כ אין איסור נבילה חל על איסור גיד אף דחל על איסור חלב היינו משום דחלב הותר מכללו אבל גיד לא הותר מכללו וא"כ שאין איסור נבילה חל על איסור גיד אינו בכלל לאו דלא תאכלו כל נבילה מ"מ כיון שיש בגידין בנותן טעם נבילה מקרי אלא שאינו יכול לחול על איסור גיד הקודמו וכיון דעכ"פ נבילה מקרי הרי הוא בכלל לגר אשר בשעריך תתננה והותר בהנאה ותדע שכן הוא דאל"כ אדמקשה הניחא וכו' אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט וכו' שהוא רק ר' שמעון לבדו יותר מזה הוה ליה להקשות הניחא למאן דאית ליה איסור כולל אלא למאן דלית ליה כולל וכו' דאיכא כמה תנאי דלא ס"ל איסור כולל א"ו אם יש בגידין בנ"ט אף דלא חל עליו איסור נבילה מקרי נבילה ושייך שהותר בכלל נבילה ולפי זה אני אומר גם להיפך דמאן דאית ליה כולל אפילו אי הוה ס"ל אין בגידין בנ"ט מ"מ הוא בכלל נבילה דכיון דהתורה אחשבי' אכילה לגיד הנשה מקרי גם כן אכילה לגבי נבילה ודוקא שאר גידין אינן בכלל נבילה אבל גיד הנשה הוא בכלל נבילה וכמבואר בחדושינו בפרק גיד הנשה ור"ש דאוסר גיד בהנאה לטעמיה אזיל דאיהו לית ליה איסור כולל באוכל נבילה ביו"כ כמבואר לקמן דף ל"ו ע"א וגם אית ליה אין בגידין בנ"ט ולכן אינו בכלל נבילה כלל ולא הותר בכלל נבילה והמקשה שהקשה הניחא וכו' גם כן כוונתו למאן דאית ליה אין בגידין בנ"ט וגם אית ליה אין איסור חל על איסור אפילו בכולל ועל זה משני ליה מאן שמעת וכו' ר"ש ור"ש הכי נמי דאסר וכו' ולפי זה עולים דברי הרמב"ם כהוגן שפסק אין בגידין בנ"ט ופסק שגיד הנשה מותר בהנאה והביא הרא"ש בפרק גיד הנשה בשם חכמי לוניל שפסקיו סותרים אהדדי כמבואר בסוגיא זו דר"ש דסובר אין בגידין בנ"ט ס"ל דאסור בהנאה ולפי מ"ש לא קשה מידי דאף דפסק הרמב"ם כוותי' דר"ש בזה שאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דאנן קיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל שפיר הותר הנאה בכלל נבילה

שם והרי דם וכו' ויש לדקדק הרי דם התמצית שאין בו כרת יש ללמוד בק"ו מחלב שענוש כרת ומותר בהנאה ואפילו לר"ש לקמן כ"ג ע"ב דאמר דאיכא למיפרך מה לחלב שהותר מכללו אצל חי' הרי גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים וגם אין לומר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואפ"ה אסורים בהנאה עיין לקמן כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ומה חלב וכו' דשאני שור הנסקל ושאר איסורי הנאה שלא הותרו מכללן ואין לומר דקושייתו על דם הנפש שהוא בכרת וליכא ק"ו מחלב דמה בכך כיון דדם התמצית אין בו כרת שוב אין לחלק בין דם לדם וגילוי מלתא הוא דכולהו לאוי דדם הוה איסור אכילה דוקא וכמו שכתבו התוס' כאן בסוף ד"ה מה מים מותרין וכו' וצריך לומר דקושיא זו והרי דם הוא רק לרי"הג לקמן כ"ג ע"ב דאמר בבהמה מיהת לא אשתרי ואם כן שפיר איכא למימר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאין בהם כרת ואפ"ה אסירי בהנאה ואין להשיב מה לשור הנסקל ושאר איסורי הנאה שכן לא הותרו מכללן תאמר בדם שהותר בדגים וחגבים דאנן בבהמה קיימינן ובבהמה מיהת לא אישתרי אי נמי דקושיית הגמרא והרי דם היא לר' יהודה דסובר לכם דכתיב גבי ערלה הוא להוציא הנטוע לרבים כדלקמן ך"ג ע"א וא"כ שפר איכא למפרך ערלה תוכיח שאין בו כרת והותר מכללו בנטוע לרבים ואפ"ה אסור בהנאה ואין לומר דקושיית הגמרא היא לכ"ע דהרי כשם שיש ללמוד בדם התמצית היתר הנאה בק"ו מחלב הכי נמי יש ללמוד בדם הנפש איסור הנאה בק"ו משור הנסקל ושארי איסורי הנאה שאין בהם כרת ואסורים בהנאה ק"ו דם הנפש וכיון דלכל צד איכא ק"ו וכולהו לאוי דדם צריכין להיות שוים שבקינן כל הני ק"ו ממילא לא תאכל איסור הנאה משמע אבל באמת אי אפשר לומר ק"ו לאסור שהרי חלב יוכיח שהוא בכרת ומותר בהנאה ואף דחלב הותר מכללו הרי גם דם הותר מכללו ודע דלדעת רוב הפוסקים דדם שבישלו או מלחו אינו עובר עליו נסתר קושית הגמרא והרי דם דדם ילפינן בק"ו מחלב שאין היתר לאיסורו ומותר בהנאה דם שיש היתר לאסורו ע"י בישול אינו דין שמותר בהנאה

תוס' ד''ה חולין שנשחטו וכו' פ"ה איסור הנאה וכו' ולא משמע וכו' אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא דע כי החילוק שבין רש"י לתוס' הוא שנחלקו בסברא דלרש"י אם הברירה חפשית בידינו לאוקמי אותו למעוטי שור הנסקל וחמץ או לאוקמי על חש"ב או מצד הסברא מוקמינן לה על שור הנסקל וחמץ שהם איסור לאו כמו טריפה ולא מוקמינן על חש"ב שהוא רק עשה ולכן פירש רש"י דלר"י חש"ב לאו דאורייתא היינו ההנאה אבל גוף איסור חש"ב שפיר הוא מן התורה לאסור האכילה בעשה ואעפ"כ לא מוקמינן אותו לאסור בחולין שנ"ב ההנאה שכל זמן שיש בידינו לאוקמי על איסור לאו לא מוקמינן ליה על איסור עשה רק לר"מ דלא צריך למילף איסורי לאו מאותו דכבר נפקא ליה מנבילה על כרחך מוקמינן אותו על חש"ב. אבל התוספות סבירא להו דאם הברירה חפשית בידינו אז יותר מוקמינן אותו למעוטי חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה טריפה ולא מוקמינן ליה על שור הנסקל וחמץ שאינן איסור מחיצה ולכן לפי סברא זו צריך לומר דר"י ס"ל חולין שנ"ב לאו דאורייתא היינו לגמרי אפילו איסור אכילה ולכן ליכא שום איסור מחיצה דומיא דבשר בשדה בתורה ועל כרחך מוקמינן אותו על שאר איסורים ובסוף הסוגיא יתבאר יותר: בא"ד וכן בסוף הסוגיא וכו' ואי אפטר לפרש בענין אחר עיין מהרש"ל ומהרש"א שנתקשו מאד בכוונת התוספות למה אי אפשר שם לפרש בענין אחר ולקמן בעז"ה בסוף הסוגיא יבואר כוונת התוס' בזה באר היטב

בד"ה והרי דם וכו' משמע דדם לא הוה בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה נבילה וכו' ולענ"ד נראה דדם שפיר הוה בכלל נבילה ואעפ"כ לא שייך למימר כשהותרה נבילה גם דמה הותר דמה דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותר היינו משום דעל כל הנבילה אמר רחמנא לגר וכו' או מכור ואם הגיד או החלב אסירי בהנאה איך משכחת שיתנם או ימכרם לגר וא"ו אבל דם אפילו אם דם אסור בהנאה מכל מקום גלי רחמנא שמצד איסור נבילה מותר ליתנו או למכרו ואי משום איסור דם הרי יכול לבשלו או למלחו ולרוב הפוסקים דם שבישלו או שמלחו מותר מן התורה ומשכחת לה שימכור הנבילה ודמה ואעפ"כ דם מצד עצמו בשעה שיש בו איסור דם אסור בהנאה דהיינו קודם שבישלו משא"כ חלב וגיד שאין שום צד להפקיע איסור גיד ואיסור חלב א"כ איך משכחת בנבילה שיתן או ימכור החלב והגיד שבו אלא ודאי שחלב וגיד מותרים בהנאה: בד"ה ואימא כמים וכו' לא פריך וכו' ולא ניחא להתוס' דקושיית הגמרא ואימא כמים הניסכים הוא לחזקי' משום דאחר כך קאמר ולחזקיה למאי הלכתא וכו' משמע דעד עתה סוגיא זו לרבי אבוהי היא וגם קושיא זו ואימא כמים הניסכים הוא לר"א: בא"ד אלא כלומר מהכא לא מצי למילף דשרי בהנאה דבריהם תמוהים דודאי שפיר איכא למילף להיתר דאל"כ למאי איתקש דאי לאיסור אין צריך היקש ומהרש"א נדחק מאד בזה ולפי מ"ש לעיל בדברי הגמרא דדם התמצית איכא למילף ק"ו דמותר בהנאה מחלב וליכא שום פרכא דהרי גם דם הותר מכללו וליכא למימר שאר איסורי הנאה יוכיחו דשאני הני דלא הותרו מכללן וכתבתי דקושיית הגמרא והרי דם הוא לריה"ג או לר"י עיין לעיל בדברינו א"כ קושיית הגמרא ואימא כמים הניסכים הוא לר"ש ולרבנן דשפיר איכא קל וחומר להיתר ואתי קרא לאסור והתוספות לא ניחא להו לפרש כן דאם כן אדמקשה ולחזקיה למה הלכתא וכו' היה לו להקשות ולהני תנאי למאי הלכתא איתקש וכו' דלהיתרא לא צריך לדידהו דמק"ו נפקא

ע"ב ולחזקי' למאי הלכתא וכו' ואין לומר דאיצטרך דלא נילף איסור הנאה בק''ו משאר איסורי הנאה שאינן בכרת ק''ו דם שענוש כרת דאיכא