צל"ח פסחים נח

למפרך מה לשאר איסורי הנאה שלא הותרו מכללן תאמר בדם שמותר בבישול ואפילו לשיטת רש"י ורמב"ם דדם שבשלו מן התורה מ"מ הותר מכללו בדגים וחגבים ועוד דחלב יוכיח שענוש כרת ואפילו הכי מותר בהנאה

שם לכדרחב"א וכו' מנין לדם קדשים וכו' הנה לר"ש דסבירא לי' בחולין דדם שחיטה אינו מכשיר כלל כמבואר שם דף ל"ו וא"כ קשה לחזקיה אליבא דר"ש למאי הלכתא איתקש ויותר הוי לי' לשנויי דאיצטריך למשרי דם פה"מ כדאמר בחולין דף ל"ה ע"ב דסד"א הואיל ואסורים בגיזה ועבודה דמן לבעי קבורה והוה אתי שפיר לחזקי' גם לר"ש ומהכא יש סיוע למ"ש התוס' לעיל בד"ה ור"ש נמי מיסר וכו' דחזקי' לא אתי כר"ש וכיון דבלא"ה לא אתי כר"ש לכך לא אכפת כאן לתלמודא לשנויי לחזקיה מה דלא שייך לר"ש

שם והרי אמ"ה וכו' הנה נסתפקתי בהני דאסירי בהנאה שיעור הנאתן בכמה דשיעור אכילה ידענו שהוא בכזית ואפילו באיסורי הנאה עכ"פ שיעור אכילתן בכזית וחמץ בפסח יוכיח שאסור בהנאה ושיעור אכילתו בכזית וכמפורש בביצה דף ז' ע"ב ובכמה מקומות אך שיעור הנאתן אני מסופק ולדעת הרמב"ם שאין בהנאה איסור מלקות אין מקום לספק זה דלענין איסור גם חצי שיעור קיימא לן כר' יוחנן דאסור מן התורה אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה אני שואל שיעור ההנאה לאיסור מלקות בכמה ולמימר דבאמת אין לו שיעור דבשלמא אכילה לא מיקרי בפחות מכזית אבל הנאה מקרי בכל שהו א"כ קשה למה לא יתחייב האוכל פחות מכזית ואם אינו נקרא אכילה אטו מי לא אית בי' הנאה ועל כרחך צריך לומר שגם על ההנאה לא הי' לוקה כי אם בכזית כיון דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כמו אכילה ולפי זה צריך עיון בב"ק דף מ"א ע"א דקאמר אם כן נכתוב רחמנא לא יהנה ולפי מ"ש אי הוה כתיב לא יהנה הוה שעורו בכל שהו] והנה דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם דשיעורין לישראל בסיני נאמרו אבל גבי ב"נ לא הי' שייך שיעור כמפורש בדבריו בפ"ט ממלכים הלכה יו"ד ולפי זה נסתר קושיית הגמרא דדלמא מיירי באבר פחות מכשיעור דאי משום איסור הנאה לישראל ליכא ומשום לפני עור איכא ואמנם כיון שח"ש אסור מן התורה ובלפני עור ליכא מלקות שפיר הקשה הגמרא דתיפוק לי' אפילו לכלב משום איסור הנאה וכל זה לר' יוחנן אבל לריש לקיש דח"ש מותר מן התורה הדק"ל ודלמא הך דרבי נתן בחצי שיעור מיירי וצריך לומר כיון דר"א תלמידי' דר' יוחנן הוא מסתמא סבירא לי' כשיטת רבו דחצי שיעור אסור מן התורה ואף דמבואר בירושלמי כאן דר' יוחנן ס"ל בדבר זה כחזקיה דלא יאכל הוא דמשמע איסור הנא' מ"מ בהך דחצי שיעור מסתמ' סבר ר' אביהו כר' יוחנן רבו

שם ולהנך תנאי דמפקי וכו' הנאת עורו מנא ליה יש לתמוה ולפום מה דס"ד מעיקרא דלא יאכל איסור הנאה לא משמע ועיקר איסור הנאה נפקא מבעל השור נקי פשיטא דקשה להנך תנאי דמפקי לדרשא אחריתי מנ"ל כלל איסור הנאה בשור הנסקל ונראה דאי אמרי' דאת בשרו אתי למעוטי עורו ממילא שמעינן דלא יאכל דשור הנסקל היינו הנאה דאי ס"ד אכילה אטו עור בר אכילה היא [ועיין במ"ל פי"ח מפה"מ הלכה ז' בד"ה ויש להסתפק] דאיצטרך למעוטי ולפי זה איכא לאוקמי פלוגתייהו דשמעון ב"ז עם הנך תנאי בהני תרי שינויי דמשני שם בב"ק דף מ"א ע"א דקאמר שם אי ס"ד לא יאכל איסור הנאה הוא לכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו למה לי אע"ג דעבדי' כעין בשר וא"כ שמעון ב"ז לא ס"ל הך שינויא דהוה לי' למכתב לא יהנה וס"ל דנפקא לן מאת בשרו דעבדי' כעין בשר ואם כן אי לאו את בשרו לא הוה מוקמינן קרא רק בנסקל ממש ואי משום שהוא נבילה הוה מוקמינן לא יאכל אם אינו ענין לאכיל' תניהו להנאה ואיצטרך את בשרו והשתא דכתיב את בשרו וידעינן דמיירי בשחטי' שוב לא מפקינן לא יאכל מפשוטו שהוא רק איסור אכילה ואיצטרך בעל השור נקי להנאה ולא מוקמינן לי' לשאר דרשות דהנך תנאי אבל הנך תנאי ס"ל דקרא ע"כ בשחטי' משחט דאי בסקלי' מסקל ולהנאה נכתב רחמנא לא יהנה וא"כ אייתר את בשרו על כרחך למעוטי עורו וממילא ידעינן דקרא גם הנאה קאסר ואייתר בעל השור נקי לדרשת דהנך תנאי אבל השתא דמוקי להנאת עורו מקשה שפיר דהנך תנאי הנאת עורו מנ"ל

שם תוספות ד"ה לכם למה לי וכו' הקשה הר"י מקורבל וכו' עיין מהרש"ל מה שכתב לתרץ קושיית התוספות ועיין מהרש"א ולענ"ד נראה דקושיית הר"י מקורבל היא לחזקיה ולחזקי' ליכא למטעי אי הוה כתיב לכם וחד ערלים דערלים אתי דלא נטעה דלכם להתיר הנאה דהרי אף אי הוה כתיב לא יאכל ולכם ג"כ ליכא למטעי דלכם אתי להתיר הנאה דא"כ לא לכתוב לא יאכל רק לא תאכל ולא בעי לכם אלא על כרחך דלכם לנטוע לרבים ולא יאכל לאיסור הנאה ודוק. דף כ"ג ע"א והרי חדש וכו' ובירושלמי משני על קושיית חדש דשאני חדש שקבע הכתוב זמן ורצונו לפי שלא אסרו הכתוב לעולם לכך אפילו בזמן אסורו מותר עכ"פ בהנאה ולכאורה קשה למה לא משני הירושלמי כדמשני תלמודא דידן קצירכם שלכם יהיה ואי משום דמשמע ליה קצירכם דכל ישראל הרי לר' אבוהו צריך ע"כ לשנויי בתרומה שאני תרומה דכתיב תרומתכם שלכם תהא וא"כ כי היכי דלא אמרינן בתרומה תרומתכם דכל ישראל ה"נ לא אמרינן לר"א בקצורכם דכל ישראל ונראה אחר שעיינתי בירושלמי שלא הביא כלל לא מתרומה ולא מנזיר שסובר הירושלמי דמה שלא נאסר לכל ישראל והוא מותר לגמרי לקצתן אין לאסרו בהנאה לשום אדם ולכך לא קשיא ליה להירושלמי לא מתרומה ש מנזיר עוד נלע"ד דלא ניחא ליה להירושלמי לש וי' קצירכם שלכם יהיה משום קושיית התוס' בד"ה קצירכם דאיצטרך למעוטי קציר מצוה עוד נלע"ד טעם הירושלמי בזה משום דלכאורה דברי תלמודא דידן נפלאו דמה ראיה מקצירכם להתיר ההנאה דהרי קצירכם בהבאת העומר כתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם והרי העומר התיר החדש אפילו באכילה ואף דבההוא קרא והבאתם את העומר ראשית קצירכם אל הכהן כתיב והרי קורא אותו הכתוב קצירכם בשעת ההבאה אל הכהן ועדיין לא הקריבו ואפ"ה קורהו קצירכם מ"מ אכתי כבר הוא ביום ששה עשר בניסן שהוא יום הנף והרי ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו דאפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר וא"כ כבר הותר אפי' באכיל' ושפיר קורהו קצירכם ואכתי מנין לנו היתר הנאה קודם ט"ז בנין ולפי זה יש לומר דגמרא דידן קאי בשטת הסוברים דדוקא עומר מתיר ולא האיר המזרח והירושלמי קאי בשטת ר"י ור"ל דהאיר המזרח מתיר

ולפי תירוץ הירושלמי אם כן דבר שאין איסורו איסור עולם אינו אסור בהנאה א"כ קשה לר"ש דסבר חמץ שעבר עליו הפסח חוזר להתירו ומותר מן התורה אפילו באכילה א"כ מנ"ל תוך זמנו דאסור בהנאה והרי הוא דומה לחדש שקבוע זמן לאיסורו והנה כל דוחק זה שנדחק הירושלמי לחלק בין קבע זמן לאסורו ובין לא קבע זמן הוא לר"א דגם לא תאכלו הוא איסור הנאה וקשיא לו מחדש והוצרכנו לחלק בין קבע זמן אבל לחזקיה דסבר לא יאכל איסור הנאה משמע אין אנו צריכין לחילוק זה ואם כן נימא דר"ש סובר כחזקיה ורבי אבוהו אליבא דר' יהודה אמר לשמעתי' וזהו נגד דברי התוספת בדף הקדום בד"ה ור"ש ועקר דברי הירושלמי לחלק בין קבע זמן ללא קבע זמן נראה דהיינו אליבא דר' יהודה דסבר בנבילה דברים ככתבן ואיסור הנאה יליף מאותו אתה משליך לכלב בזה שייך לחלק בין דבר שקבע זמן דאנן דדרשינן אותו למעוטי שאר איסורין היינו איסורין דכוותיה דבשר בשדה טריפה והכי דרשינן אותו שהוא אסור איסור עולם אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורי שהם איסור עולם לכלב אבל לר"מ דגמר מדאיצטרך בנבילה לגר וגו' מכלל דלא תאכל גם איסור הנאה משמע א"כ משמעות המלה של לא תאכל הוא איסור הנאה כמו אכילה ובמשמעות הדבור לא שייך לחלק בין איסור זמן לאיסור עולם ואף דבירושלמי משמע דיליף ממשמעות הדיבור שהרי זהו לשון הירושלמי ר' אבוהו בשם ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' את תופס איסור הנאה כאיסור אכילה עד שיבוא הכתוב ויפרש לך כשם שפירש לך באמ"ה ובנבילה וכי מה פירש באמ"ה ובשר בשדה טריפה וגו' לכלב וגו' וכי מה פירש בנבילה לגר וגו' אומר אני שאין כוונת הירושלמי מוכח למדאיצטרך שהר' הירושלמי אחז גם אמ"ה בלשונו ובאמ"ה אין ההיתר מיותר שהרי איצטרך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכמו שפירש רש"י בתחלת הסוגיא בד"ה אותו וכו' אלא כוונת הירושלמי על דרך שפירש הלח"מ דברי הרמב"ם בפ"ח ממ"א הל' ט"ו שעקר הלימוד הוא מאותו ולכן כל שלא פירש לך הכתוב ההיתר בפירוש כדפי' באלו הם אסורים מדיוקא דאותו אתה משליך לכלב ולא שאר איסורים ולכן שפיר משני בירושלמי שאני חדש שקבע לו זמן ואינו דומה לבשר בשדה טריפה אבל תלמודא דידן רצה לתרץ גם אליבא דר''מ ולר"מ משמעו' המלה דלא תאכל הוא גם הנאה לכן הוצרך לתרץ קצירכם דכל ישראל וכן שוב לא הקשה בירושלמי מנזיר ותרומה משום דהני ודאי אינם דומים לטריפה שאסור לכל ישראל ובתלמודא דידן שהקשה מכל אלו היינו לר"מ וכמו שכתבתי לעיל אבל אליבא דרבי יהודה גם תלמודא דידן מודה לדברי הירושלמי דכל הני אי אפשר למילף מאותו ובזה עמדתי על דקדוק לשון הגמרא דלעיל גבי קושיית והרי דם קאמר לחזקיה למה הלכתא וכו' וכן בקושיית והרי אמ"ה וכאן בקושיית והרי חדש קאמר ואידך וכן לעיל בקושיית והרי תרומה קאמר ואידך ולא קאמר ולחזקיה אלא סתם ואידך משום דהך ואידך היינו בין חזקיה ובין ר' אבוה ואליבא דר יהודה וכנ"ל דיליף מאותו לא צריך למדרש תרומתכם וקצירכם משום דבלא"ה מותרים בהנאה שאינן דומיא דבשר בשדה טריפה שם ולחזקי' ל''ל למכתב וכו' עיין מהרש"א ומהרש"ל ולפי ענ"ד יש לפרש קושיית הגמרא ולחזקי' למה לי וכו' אלא על כרחך דלא יאכל לאסור לכתחלה ולכם להתיר בדיעבד ואם כן למה לי יהיו ומשני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא פירוש שבאמת אין טעם הברייתא מיהיו כלל רק טעם הברייתא שאוסר לכתחלה ומתיר בדיעבד הוא מלא יאכל ומלכם ויהיו חזקי' לא דריש כלל והרי גם הפוסקים נחלקו אם יהיו הוא דרשה גמורה או רק אסמכתא ואם כן איכא למימר דחזקי' לא דריש יהיו כלל כן הי' נלע"ד לפרש אלמלא ק שרש"י לא פירש כן

שם והרי חמץ וכו' ולדידי קושיית הגמרא בכאן צריכא עיונא דלכאורה לר"א לא קשה ולא מידי דדלמא ריה"ג דמתיר חמץ בהנאה סובר בנבילה כר"י דדברים ככתבן ובחולין שנשחטו בעזרה סובר שהם דאורייתא ואם כן אין לנו שום לימוד על חמץ בפסח וכן קשה לי לעיל בקושיית והרי שור הנסקל דדלמא שמעון בן זומא דדריש מבעל השור נקי סובר בנבילה כר''י וגם סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ובשלמא לשטת רש"י שכתבתי לעיל בדף הקדום בתוספת בד"ה חולין שנ"ב וכו' דכל זמן שיש לפנינו לדרוש אותו על תולין שנ"ב ויש לפנינו לדרשו על שאר איסורים יותר מוקמינן על שאר איסורי' שהם איסור לאו דומיא דטריפה משא"כ חש"ב שהוא רק איסור עשה שפיר הקשה והרי חמץ דמתיר ריה"ג בהנאה וליכא לשנויי דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דהיא גופא קשיא למה מוקי אותו לחש"ב ומתיר חמץ והלא יותר ניחא לאוקמי על חמץ שהוא איסור לאו דכוותי' אבל בשור הנסקל הדבר תמוה דדלמא לכך איצטרך בעל השור נקי לאסור שור הנסקל כדי שיהא אותו מיותר לחש"ב ולשטת התוספ' שכתבתי לעיל דכל היכא דהבריר' חפשית בידינו למדרש אותו על חש"ב עדיף לאוקמי על חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה אלא דמאן דמוקי לה בשאר איסורים סובר חולין שנ"ב לאו דאורייתא כלל אם כן איצטמוד קושייתי לסתור קושיית הגמרא גם כאן בחמץ בפסח דדלמא ריה"ג סובר חולין שנ"ב דאורייתא וסובר בנבילה דברי ככתבן ולכך התיר חמץ בהנאה וצריך לומר דקושיית הגמרא לשיטת התוספות הוא רק לחזקיה דיליף מלא יאכל אמנם לשיטת רש"י דקשה עכ"פ לעיל בשור הנסקל וליכא לשנויי דקושיית הגמרא הוא רק לחזקיה דהרי רש"י פירש בהדיא לעיל וזה לשונו וקשיא אפילו לחזקיה וכ"ש לר"א גם כאן אי אפשר לפרש קושיית הגמרא לחזקיה לפי מה שכתבתי לעיל בתחלת סוגיא זו דחזקיה דאי ילפינן איסור הנאה מלא יאכל אם כן ריה"ג לטעמיה דדריש סמוכין דסמיך לי ולא נאסר חמץ בהנאה לדורות כלל ועיין בדברינו לעי שם ותניא ריה"ג אומר תמה על עצמך וכו' יש לתמוה מה ענין קושיא לסוגיא דחזקיה ור"א והוה ליה למרמי דריה"ג אדריה''ג דלקמן אמרי ריה"ג דיעשה לכל מלאכה דחלב איצטרך להתיר בהנאה וא"כ לא תאכל גם