צל"ח פסחים נו

חמץ מכלל דאסור בהנאה עכ"פ תוך זמנו עיין מהרש''א אם כן הי' לו להמסדר הש"ס לסדר דברי חזקיה לעיל בפ"ק ונראה דלעיל איכא למיהב טעם לאיסור הנאה דאיזה הנאה יתהני מיניה אי הנאה שאינו מכלהו מן העולם עובר על עשה דתשביתו ואם יריצנו לפני כלבו איכא למימר דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ומ"ש התוס כאן בסוף ד"ה עבר זמנו וכו' דלרי"הג אין צריך לשרפו אלא יריצנו לפני כלבו גם כן כוונתן דעכ"פ תנא דמשנה בפ"ק על כרחך לא סבר בזה כרי"הג אי מטעם אין ביעור חמץ אלא שריפה אי מטעם איסור הנאה אבל כאן במשנתינו ששנינו לא יסיק בו והיינו אפילו בהדי דשריף לא לתהני מיני' וכמו שמוקי כאן בשמעתין א"כ בזה אין האיסר מטעם תשביתו שהרי הוא משביתו ושורפו אלא ההנאה מצד עצמה אסורה שפיר קאמר מנין לחמץ שאסור בהנאה ואין לומר א"כ לפי זה נסתר דברי התוס' דגרסי פשיטא דהרי שפיר אצטרך אסור בהנאתו לאסור אפילו בשעת שריפה זה אינו קושיא דא"כ מיותר סיפא דלא יסיק בו תנור

שם שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה הנה לקמן דף כ"ח ע"ב דריש ריה"ג מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום וכו' הא ודאי שאין לדרוש שלא יהיה איסור אכילת חמץ נוהג לדורות כלל ונימא דוקא היום אסור חמץ שהרי מצינו אזהרת אכילת חמץ שבעת ימים לדורות כמה פעמים בתורה שכל שבעת הימים אין לאכול רק מצה אבל הא קשיא לחזקיה שאין לנו איסור הנאה בחמץ רק מהאי קרא לא יאכל אם כן מנא ליה איסור הנאה כל שבעה לדורות ונימא דסמיך ליה היום ולא נאסר הנאת חמץ רק אותו יום שיצאו ממצרים ואף גם זה רק אותו יום ממש ולדורות מותר בהנאה לגמרי אפי' יום ראשון ונראה דאין כאן קושיא כלל דריה"ג דדריש זה הרי באמת סבר דחמץ מותר בהנאה כל שבעה לקמן דף כ"ח ע"ב וא"כ באמת לחזקיה היינו טעמא דריה"ג דמתיר חמץ בהנאה ולא משום דדריש לך שלך יהיה אלא גם איהו דריש לך שלך אי אתה רואה וכו' כדדרשי חכמים ומה דאמרינן לקמן דף כ"ג ע"א שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שלך יהיה לר' אבוהו הוא דשנינן הכי דאיהו סבר דגם לא תאכל ולא תאכלו איסור הנאה משמע אבל לחזקיה טעמא דריה"ג משום דסמיך ליה היום ולא נאסר הנאה לדורות כלל ובזה מתורץ התימא שהקשו התוס' שם בד"ה שאני התם וכו' דלחזקיה לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ולפי מ"ש לא קשה מידי דלחזקיה לא דריש ריה"ג כלל לך שלך יהיה וכנ"ל ואין להקשות אם כן קשה מנ"ל לריה"ג דחמץ מצרים לא היה נוהג אלא יום אחד מדסמיך ליה היום ודלמא רק הנאה מיעט רחמנא שאינו נוהג רק היום זה אינו קושיא דאף דדרשינן לא יהיה בו היתר אכילה למדרש מיניה גם הנאה מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו דגם אכילה ממש הוא בקרא דלא יאכל ואם כן הסמיכות של היום קאי גם על אכילה להתיר בפסח מצרים שאר הימים ואמנם לדורות נאסרו האכילה בשאר קראי אבל איסור הנאה לדורות לית לן כלל לריה"ג וכל זה לריה"ג אבל לשאר תנאי דאסרי הנאה לדורות לחזקיה קשה מנ"ל וצריך לומר באמת דלחזקיה שאר תנאי לא דרשי כלל האי דסמיך ליה היום ובזה נלע"ד לקמן דף כ"ח ע"ב דקאמר ור' יהודה דריה"ג מנ"ל אבע"א מדסמיך ליה היום ואבע"א סמוכין לא דריש הני פרי אבע"א היינו לכל מר כדאית ליה לר' אבוהו מדסמיך ליה היום ולחזקיה ע"כ סמוכין לא דריש ואמנם לר"ש דקאמר התם מבעיא לכדתניא ריה"ג אומר מנין לפסק מצרים וכו' וא"כ ר"ש דודאי דריש הך סמיכות אם כן לחזקיה קשה מנ"ל לר"ש איסור הנאה כלל בפסח דורות ואמנם לפי מה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ור"ש נמי מיסר אסור בהנאה בסוף הדבור דחזקיה באמת לא סבר כר"ש ניתא

ובעקר דברי חזקיה דקאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה יש לדקדק למה נקיט חמץ ושבקיה לשור הנסקל ולקמן כ"ג ע"ב בההוא מרבנן דקאמר משמיה דריב"ל קאמר מנין לכל איסורין וכו' ומאי נינהו חמץ בפסח ושור הנסקל הכא נמי הוה ליה לחזקיה למנקטינהו תרווייהו בלשונו והיה נלע"ד דחזקיה סובר דאי לא הוה מפורש בשור הנסקל איסור הנאה אעפ"כ הוה אסרינן שור הנסקל בהנאה דהוה מוקמינן אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב שור הנסקל ולא הוה מוקמינן ליה לחולין שנשחטו בעזרה דיותר מסתבר לאוקמי באיסור לאו דומיא דאותו דכתיב בטריפה אלא דסובר חזקיה דעל חמץ בפסח לא הוה מוקמינן ליה שאינו איסור עולם דומיא דטריפה שהרי אחר הפסח חוזר להיתרו ועקר דברי חזקיה הוא לר"ש דסובר לאחר זמנו אינו עובר בלא כלום ולכן לא נוכל למילף מאותו ועל כרחך יליף מלא יאכל וכיון שכבר מוכח דלא יאכל היינו לא יהיה בו היתר אכילה אם כן גם שור הנסקל ידעינן ביה איסור הנאה מלא יאכל וממילא אייתר אותו לחולין בעזרה ולכן סובר חזקיה דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אבל כל עקר הוכחה שלו הוא מדאסרינן חמץ בהנאה ומה דאמרינן לקמן בסוף הסוגיא דחזקיה ור"א דא"ב חולין שנשחטו בעזרה וכו' לא כמו שפירש רש"י שם בד"ה אבל וכו' ואליבא דר"י יעויין שם ולדידי היינו אליבא דר"ש אי נמי כוונת רש"י אליבא דר"י היינו מאן דסבר בהך דנבילה כר"י דדברים ככתבן אבל בחמץ בפסח סבר כר"ש ולכן אחז חזקיה בלשונו מנין לחמץ בפסח אבל לפי מ"ש לעיל דלר"ש דסובר חמץ לאחר זמנו אינו עובר אם כן מיבעיא ליה חד קרא לכדריה"ג דמנין לפסח מצרים וכו' ליכא למילף כלל איסור הנאה בחמץ לדורות מלא יאכל וחזקיה על כרחך אליבא דר"י דסובר חד לאחר זמנו ולא דריש סמוכין דר''יהג אם כן הדרא קושיא למה ההוא מרבנן לקמן שאל על חמץ ושור הנסקל וחזקיה שאל רק על חמץ בפסח ושבקינן לשור הנסקל ולכן נלע"ד דחזקיה נקט חמץ בפסח שהוא מוקדם בתורה בפרשת בא ושור הנסקל הוא מאוחר בפרשת משפטים ולכן שאל על המוקדם וכיון דיליף מלא יאכל ממילא הה"ד בשור הנסקל שגם כן נאמר בו לא יאכל ולא הוצרך להזכיר שור הנסקל כלל משא"כ ההוא מרבנן דלקמן דיליף מבאש תשרף דכתיב בחטאת ויליף באם אינו ענין ובזה היה מקום לחלק דבשלמא מאן דיליף מאותו שהוא מיעוט אותו אתה משליך ולא דבר אחר ממילא ממעטינן הכל אבל ההוא מרבנן דיליף מיתורא דקרא באא"ע וכו' היה מקום לומר דמוקמינן על המסתבר יותר דהיינו חמץ שהוא חמור שהוא בכרת או להיפך דמוקמינן רק בשור הנסקל שהוא איסור עולם מה שאין כן חמץ למאן דסבר לאחר זמנו כר"ש ולכן הוצרך ההוא מרבנן למימרינהו ולהורות שילפינן תרווייהו באא"ע ולא מוקמינן במסתבר יותר

שם טעמא דכתב רחמנא וכו' יש לדקדק מנ"ל דחזקיה פליג על ר"א ודלמא גם חזקיה סובר כר"א אלא דבחמץ אי לאו דכתב רחמנא בפירוש לא יאכל הוה דרשינן מלא יראה לך שאור שלך יהיה כדדריש ריה"ג באמת לקמן ולהכי הוכרח רחמנא לפרש בפירוש איסור הנאה ובזה אפי' אתיין דברי חזקיה בדקדוק גדול דנקט חמץ ושבקיה לשור הנסקל משום דבשור הנסקל ודאי ידעינן איסור הנאה מדר' אבוהו וחמץ איצטרך ליה ונראה דשפיר קאמר ופליגא כיון דעכ"פ עכשיו דחזינן דלא יאכל היינו איסור הנאה א"כ אייתר אותו לחולין שנשחטו בעזרה ולר"א חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כדמסיק לקמן בסוף הסוגיא דלר"א אותו למעוטי הני וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דאכתי לישנא דגמר' כאן דקאמר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע לא אתי שפיר ונראה כיון דמוכח דחזקיה עכ"פ סבר חוליו דאורייתא שוב ממילא היכי דלא כתיב יאכל איסור הנאה לא משמע דיותר מוקמינן אותו לחולין שנשחטו בעזרה שהוא איסור מחיצה ממה דנוקי לשאר איסורין ומאן דמוקי לשאר איסורין סובר חולין שנ"ב לגמרי לאו דאורייתא אפילו איסור אכילה וכשטת התוס' לקמן בד"ה חשנ"ב לאו דאוריית' ושם יתבאר יותר

שם בשלמא לר"מ וכו' אלא לר"י וכו' יש להקשות היא גופא מנ"ל לתלמודא דר"א בין אליבא דר"מ ובין אליבא דר"י אמרה למלתיה וחזקיה ור"א פליגי ודלמא גם ר"א לא אמר למילף מנבילה רק אליבא דר"מ ולר"מ גם חזקיה מודה דלא דריש יאכל רק יליף מנבילה וכמ"ש התוספות בסוף ד"ה ור"ש יעויין שם ואליבא דר"י הוא דאמר חזקיה דדריש יאכל ואם כן דלמא גם ר"א סובר דר"י דריש יאכל ור"מ הוא דלא דריש ור"א וחזקיה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מר אמר למלתיה אליבא דר"מ ומר אמ' למלתיה אליבא דר"י א"נ אי פליגי פליגי הלכה כמאן חזקיה סבר הלכה כר"י ור"א סבר הלכה כר"מ ואי לאו שכתב רש"י בריש סוגיא זו בדברי ר"א דל"ג בדברי ר"א לגר בנתינה וכו' הייתי אומר דגירס' זו דונקנית היא ור"א עצמו אמרה ולהורות דאליבא דר"י אמרה למלתיה ומה דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה לאו משום דיליף מנבילה אלא כללא יהיב דכל שלא פרט. לך כדרך שפרט בנבילה ממילא משמע מן הסתם גם איסור הנאה דילפינן מאותו אתה משליך לכלב וכדמסיק ועיין לקמן בדברינו בביאור דברי הרמב"ם בפ"ק ממ"א שכתב ג"כ עד שיפרוט וכו' כדרך שפרט בנבילה ויבואר לקמן בדברינו שגם כן אין כוונתו למילף מנבילה ה"נ ר"א ואם כן מפור' בדברי ר"א בפירוש שגם אליבא דר"י אמר שלא תאכל ולא תאכלו וכו' גם איסור הנאה במשמע ושפיר קאמר כאן בשלמא וכו' אבל מה אעשה ורש"י מחק גירסא זו והם כן הדרא קושי' הנ"ל לדוכתא ונראה דרש"י לשיטתו דחזקיה גם אליבא דר"מ פליג וסבירא ליה דלר"מ גם כן לי כא למילף מנבילה דגם ר"מ איצטרך להקדים נתינה דגר וכמפורש בדברי רש"י לקמן דף כ"ב ע"ב בד"ה למאי הלכתא איתקש דם וכו יעויין שם וא"כ לרש"י לא שייך כלל למימר דפליגי תנאי אי דרשינן יאכל ולחזקיה כולהו תנאי דרשי יאכל ולר"א שום תנא לא דריש כן ושפיר כאמר בשלמא לר"מ וכו' רש"י ד"ה עבר זמנו וכו' ה"ג ולא גרסינן פשיטא ועיין בתוספת בד"ה עבר זמנו ונלע"ד דרש"י לשטתו על כרחך לא גרסינן פשיטא דאי הוה שמעינן ממתניתין דפ"ק דלא. כריה"ג וכמו"ש התוס' ויהיה זה כוונת המקשן שהקשה פשיטא אם כן לא הוה משני מידי לשעות דרבנן דאכתי מיותר הך מלתא דעבר זמנו אסור בהנאתו רק הוה ליה למתני עבר זמנו לא יסיק בו תנור וכרים והוה קשה לן פשיטא כיון שאסור בהנאה וכמו שמקשה באמת אחר כך והוה צריכין לשנויי לא צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' ואם כן על כרחך היינו בשש דאי בשבע אפילו לר"י השבתתו בכל דבר לרש"י בפ"ק דף י"ב ע"ב בד"ה שלא בשעת ביערו ואם כן לרש"י בשבע שוב אינו מן הנשרפין וגם אפרו אסור ויטא דלא יסיק בו אלא על כרחך בשש איירי ואם כן כבר מוכח מסיפא דגם בשש אסור בהנאתו ולמה לי עבר זמנו אסור בהנאתו ולכן הוצרך רש"י לפרש דאיצטרך אפילו בפסח עצמו לאפוקי מדריה"ג ואם כן אי לאו דתני אסור בהנאתו והוה תני רק לא יסיק בו הוה מוקמינן אחר זמנו ולא משום דאיצטרך דלא נימא בשעת ביעורו לתהני אלא דאיצטרך להורות דאסור בהנאה ודלא כריה"ג וחד ממיני הנאה נקיט לכך הוצרך למתני רישא אסור בהנאתו לאפוקי מריה"ג ואז סיפא הוא להורות דאפילו לר"י דאין ביעורו אלא שריפה אפ"ה לא לתהני בשעת ביעורו והתוס' לשטתייהו לעיל בדף י"ב ע"ב דבשבע הוא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואם כן לדידהו שפיר גריס פשיטא ואפ"ה משני שפיר לשעות דרבנן דזה לא שמעינן מלא יסיק בו תנור דזה שפיר איצטרך אפילו אחר זמן איסורו מן התורה ד"ה עד שיפרוט וכו' והוצרך להתירה בהנאה כדכתיב או מכור וכו' הנה שבקיה רש"י לגר אשר בשעריך תתננה דקדי' בקרא ואחז סיפא דקרא או מכור ונראה דסברת רש"י דודאי לר"מ איצטרך להקדי' נתינה דגר וכמ"ש רש"י לקמן בפירוש בד"ה למאי הלכתא אליבא דחזקיה וסובר רש"י דגם ר"א מודה דאיצטרך להקדים אלא דסברת ר"א דאי הוה כתב לגר אשר בשעריך לחוד גם כן לא הוה ממעטינן מכירת א"י אלא הוה אמרינן לגר אשר בשעריך תתננה למצוה אבל מכירה לגר ונתינה ומכירה לא"י לא הוה ממעטינן רק ממצוה אבל עכ"פ רשות הוא וממילא הוה קדים נתינה לגר שהוא מצווה למכירה דא''י שהוא רשו' ומדאיצטריך לפרושי או מכור מכלל דאי הוה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה לחוד אפי' מצווה לא הוה ידעינן אלא דאיצטריך משום היתר הנאה ואורחיה דמלתא נקט קרא גר והה''ד א''י ולכך איצטרך או מגר