צל"ח פסחים נה

עד הלילה דבשל אחרים ליכא עשה דתשביתו ועיין כ''ט ע"א ברש"י ד"ה דיליף שאור דאכילה ואפילו לדברי התוס' שם בד"ה בדין הוא יעויין שם מ"מ משכחת לה בערב פסח בשל גבוה דהיינו לחמי תודה ועיין בחידושינו לעיל דף י"ג ע"ב ואם כן יש לפרש משנתינו כל זמן שמותר לאכול חמץ של גבוה מאכיל שלו לבהמה וכו' קמ"ל תנא דמתניתין כל שעה להורות דבשעות תליא מלתא ועיין ברא"ש לקמן דף כ"ח ע''ב שרצה לפרש דמשעה שאסור באכילה מלשון שעה דייק דאתאן יעויין שם וא"כ הה"ד הכא קמ"ל תנא דמשנתינו כל שעה לאפוקי מר"ש אלא דאכתי הוה לי' למתני כל זמן וג"כ לא היה מקום לפרש כר"ש דא"כ פשיטא שאם מותר לאכול של גבוה אם כן אין בו רק עשה דתשביתו פשיטא שמאכיל לבהמה וכו' שאין לך השבתה גדולה מזו ולזה כיון רש"י דדיוקא איצטרך ולעולם דהוה מפרשינן כר''ש ולכך איצטרך למתני כל שעה ומתורץ מה שנדחק המהרש"א ואין לומר דאכתי אם הוה מוקמינן כר"ש אין זה פשוט שיהי' מותר להאכיל אף שאין בו רק עשה דתשביתו מ"מ הרי לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ אף משום עשה דתשביתו הי' הוה אמינא שאסור להאכילו לבהמה וא"כ לגופי' איצטרך ולמה הוצרך רש"י למימר לדיוקא ונראה דרש"י לשיטתו לעיל י"ב ע"ב דמשבע ואילך גם לר"י השבתתו בכל דבר

שם מתני' ר"ג היא. הנה כבר ביארתי לעיל בחידושיי דף י"ג ע"א דלפי מה דמוקי לה כר"ג ובתרי מיני חמץ דהיינו חולין ותרומה הוה מצי לאוקמי גם כר"י דהטעם דמקלינן בחמש לענין הנא' יותר מאכיל' היינו משום דבאכילה איכא כרת תוך זמנו החמירו בו יותר גם לפני זמנו מה שאין כן הנאה דלית בה כרת כלל אפילו תוך זמנו לא החמירו כל כך לפני זמנו לאסור גם בחמש וכתבתי דלפי זה בנוקשה דלית בי' כרת גם באכילה ממילא גם כן לא גזרו לאוסרו אף בחמש וא"כ כך הוא הוצעת המשנה כל שעה שמותר לאכול חמץ נוקשה מאכיל חמץ גמור לבהמה וכו' יעויין לעיל בחידושינו ולפי זה קשה על רבה בר עולא למה מוקי משנתינו כר"ג וממילא צריך לאוקמי בתרי מיני דהיינו חולין ותרומה ובתרי גברי דהיינו כהן וישראל יותר נוח לאוקמי כר"י ורק בתרי מיני דהיינו חמץ גמור ונוקשה הן אמת דמה דקאמר ישראל מאכיל חולין הוא לאו דוקא דבחולין אין חילוק בין ישראל לכהן דודאי אין סברא לומר שמה שהיקל בתרומה יותר מבחולין הוא משום דכהנים זריזין הם וכדאמר אביי לעיל דף י'ב ע"ב עדות מסורה לזריזין וכו' דא"כ לא הוה ליה לר"ג לחלק בין חולין לתרומה אלא הוה ליה למימר כהנים אוכלין כל חמש וישראל אוכלין כל ארבע וכו' ומדאמר תרומה כל חמש מכלל דגם לכהני' לא הותר בחמש אלא תרומה ולא חולין ואין הטעם משום זריזין אלא או משום קדושת התרומה שלא להפסידה או משום דלא שכיח לתרומה אוכלים כל כך וכאשר הארכתי לעיל דף י"ג ע"ב בשם הירושלמי אבל לענין להאכיל חולין לבהמה אין חילוק בין כהן לישראל וגם הכהן אינו רשאי להאכיל לבהמ' רק כל חמש ולא יותר ואולי בכרשיני תרומ' מותר לכהן להאכיל לבהמה כל שש וכשם שהקילו בתרומה באכילת ת אדם שעה יותר ג"כ הקילו במאכל בהמה בתרומה שעה יותר מבחולין ולכך הוכרח רבה ב"ע לומר ישראל מאכיל חולין לבהמה דאלו כהן בתרומה לבהמה אפילו בששית מאכיל אבל לא מצאתי דבר זה מפורש ועכ"פ היה ביד רבה ב"ע לאוקמי כר"י ובשני מיני חמץ בחמץ גמור ובנוקשה ונלע"ד שבחר יותר לאוקמי כר"ג משו' היה מוקי כר"י היה מוכר' לחלק בדבר ולומר דמשנתינו לאו לגמרי כר"י דהרי ר"י ס"ל נוקשה לאו דאורייתא כדלקמן דף מ"ח ע"ב שיאור ישרוף והאוכלו פטור ולפי זה אין לאסור נוקשה קודם חצות כיון שאפילו אחר אסורו אינו אלא מדרבנן איך נגזור שש אטו שבע ועיין לעיל בחדושינו בסוף פרק קמא ולפי זה איך נוקי משנתינו כר"י ולפרש כל שעה שמותר לאכול וקשה מאכיל חמץ גמור לבהמה והא איכא שש שאוכל נוקשה ואינו מאכיל חמץ גמור לבהמ' ואמנם אם נימא דתערובות חמור מנוקשה אם כן איכא למימר דאף לר"י נוקשה לאו דאורייתא מ"מ חמץ ע"י תערובות הוא מן התורה א"כ אכתי איכא לאוקמי לגמרי כר"י ובתערובות הואיל וליכא כרת מותר באכילה כל חמש כשם שמותר חמץ גמור בהנאה וא"כ איכא לפרש משנתינו כל שעה שמותר לאכול תערובות מאכיל חמץ גמור לבהמה וכו' ומדלא מוקי כאן משנתינו כר''י מכלל דסוגיא דשמעתין סברה דנוקשה חמור מתערובת וכרב נחמן לקמן הרי''ף מ"ג ע"א וא"כ כיון דלר"י נוקשה לאו דאורייתא ק"ו תערובת ואי אפשר אוקמי כר"י והוכרח לאוקמי כר"ג:

ובזה יש ליישב דברי הטור בסימן תמ"ב שפסק כרב נחמן והבית יוסף עליו דהרי תניא כוותיה דרב יהודה לקמן דף מ"ג ע"א ולפי מ"ש מוכח מסוגא דשמעתין דלא ס"ל כסוגיא דלקמן ולא משגח בסוגיא דשמעתין בתני' כוותי' דרב יהודה דלקמן ופסק הטור כסוגיא דשמעתין

ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל דף י"ג ע"א דאמר רבא לר"כ ונימא מר הלכה כר"מ דלמה הקשה על ר"ל ולא הקשה על מרא דשמעתא שהוא רב ועיין מ"ש בזה לעיל בחדושינו ואמנם לפי מ"ש כאן ניחא דהרי לקמן דף מ"ג ע"א אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא וכו' ושמעינן לר"מ נוקשה בלאו וק"ו תערובת ורב נחמן אמר ר"א היא וכו' ושמעינן לר"א תערובות בלאו וכ"ש נוקשה וכו' ואם כן רב ור"נ פליגי דלרב תערובות חמיר מנוקשה ולר"נ נוקשה חמיר ואם כן לרב אף דחזינן דר"י סובר בשיאור האוכלו פטור מ"מ בתערובות אפשר דסובר שהוא מן התורה ושפיר אתיא משנתינו כרבי יהודה ולכך לא היה רבא יכול להקשות על רב דנימא הלכה כר"מ דסתם תנא כוותי דלרב שפיר סתם תנא כר"י אבל רב נחמן דסבירא ליה נוקשה חמיר אם כן אם לר' יהודה נוקשה אינו מהתורה ק"ו תערובות ועל כרחך לא אתי' משנתינו כר"י שפיר הקשה ונימא מר הלכה כר"מ דסתם תנא כוותי' דש"י ד"ה כל שעה וכו' לדיוקא איצטרך אף שלמסקנא איצטריך לגופיה כל שעה שכהן מותר וכו' ישראל מאכיל חולין מ"מ כוונת רש"י בזה ליישב דאמר בגמר' ואלא מאי ר"מ וכו' כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' ליה דמשמע דאי הוה תני כן הוה ניחא כר"מ והיה קשה לרש"י והרי אכתי קשה למה לי מאכיל לגמרי והלא ק''ו הוא לכך כתב רש"י דלדיוקא אצטרך עוד היה נראה לומר כוונת רש"י בזה משום דכבר שנינו בפרק קמא ר"מ אומר אוכלין כל חמש וכו' ר"י אומר וכו' ר"ג אומר חולין וכו' ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש ואם כן עכ"פ לכולהו תנאי גם לר"ג ליכא שריפה עד תחלת שש ומן הסתם גם חולין במשמעות דברי ר"ג ששורפין בתחלת שש והרי הושוו כל התנאים עכ"פ בזה דכל חמש עכ"פ מותר בהנאה אפילו חולין ואייתר משנתינו לגמרי וליכא למימר למסתם בסתם משנה לקבוע הלכה כן דבדבר שכל התנאים שוים לא שייך למסתם בסתמא ולכן כתב רש"י דלדיוקא איצטרך הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל ולאפוקי מריה"ג שמתיר חמץ בהנאה ואין להקשות אם כן איך כתב רש''י לקמן ע"ב בד"ה עבר זמנו דלא גרסינן פשיטא וכו' דהא איכא ריה"ג וכו' ולפי מ"ש כבר שמעינן מדיוקא דרישא לאפוקי מריה"ג נראה דאעפ"כ לא שייך להקשות פשיטא אלא הוה ליה להקשות תנינא ועוד דעל זה דכבר שמעינן מדיוקא דריש' לא היה משני לשעות דרבנן שהרי גם זה שמעינן מדיוקא דרישא דכל שע שאינו מותר לאכו' אינו מאכיל ויש לדחו' דזה לא שמענו מדיוקא דאי לאו שידעינן מסיפא לאסור שעות דרבנן בהנאה היה אפשר לפרש כל שעה שמותר לאכול מן התורה מאכיל לבהמה מדרבנן ועיין רש"י בד"ה כל שעה שאוכל וכו' ודחי רש"י פירוש זה משום דהא איכא ששית וכ"ז אם שמעינן ממקום אחר דששית אסור בהנאה ושפיר משני לשעות דרבנן ובזה נדחים דברי התוספת לקמן ע"ב בד"ה עבר זמנו יעויין שם ואעפ"כ הדרנא בי ומשנתינו איצטרך למסתם כוותי' דר"ג בתרומה כל חמש וזה מוכח מלשון מותר כדדייק בגמרא מכלל שיש חילוק בין חולין לתרומה ואמנם גם זה אינו מוכח אלא מדיוקא הא כל שעה שאינו מותר כהן וכו' מכלל דכהן מותר כל חמש דאם לא כן הא איכא חמש דכהן אינו מותר וישראל מאכיל ואפשר שזהו עצמו כוונת רש"י לדיוק' איצטרך הא כל שעה שאינו מותר אינו מאכיל ולמסתם כר"ג ורצונו של רש"י בזה דלא היה לו לתנא דמשנתינו למתלי היתר הנאה באכילה והוה ליה למתני בהדי כל שעה חמישית מאכיל לבהמה ולחי' וכו' ולכן כתב רש"י לדיוקא איצטרך הא כל שעה שאינו מותר אינו מאכיל ומזה שמעינן דכהן מותר לאכול כל חמש ובזה נדחה גם כן מה שהקשה מהרש"א דהא איצטרך לגופיה כדעביד בגמרא צריכותא לבהמה וחיה ולדידי ניחא דכוונת רש"י דהוה ליה למתני בהדי' כל שעה חמישית מאכיל לבהמה ולא למתלי באכילת כהן וכנ"ל:

תום ד"ה לימא וכו' עיין בחידושינו לעיל דף י"ג ע"א

ע"ב דאמר רב גידל וכו' אמר ר' יוחנן וכו' הנה לעיל בפ"ק דף ז' ע"א מביא הך מימרא דרב גידל וכו' אמר רב וכן מסיים ר' יוחנן וצריך לומר דרב חייא ב"י שמעה מר' יוחנן ושמעה מרב ולכך לעיל בפ"ק דקאי על מימרא דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו לכך מביא הך דר"ג משמי' דרב וכא הביא משמי דר יוחנן משום דמדברי ר' יוחנן יותר יש הכרח דקאי על תחלת שש דאי לאחר שש פשיטא וכמו שכתב רש"י כאן בד"ה משש שעות וכו' ואין לומר לעולם אחר שש והרבותא הוא להשמיענו דאפילו נוקשה שהוא איסו' דרבנן אינה מקודשת וכמו"ש התוספת בפ"ק דף ו' ע"ב בד"ה ממש וכו' שהרי ר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה וא"כ לדידי' נוקשה אסור מן התורה כסתם משנה דריש פרק ואלו עוברין ולדעת רש"י שם דאלו עוברין בבל יראה אם כן פשיטא שאסור בהנאה שאם אתרבי לבל יראה ק"ו דאתרבי להנאה ואף ששנינו ג"כ סתם משנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרו' והאוכלו פטור כבר מבואר בחדושינו לעיל בריש מכילתין בתוס' בד"ה אור לי"ד וכו' שאין ממשנה זו הכרע שנוקשה מדרבנן יעויין לעיל וא"כ נשאר סתמא דאלו עוברין על מכונה דנוקשה דאורייתא וא"כ אם ר' יוחנן מסוף שש מיירי מאי קמ"ל פשיטא דהמקדש באיסורי הנאה אין חוששין לקידושין ואמנם לפי מ"ש לעיל בחידושנו דף י"ג ע"א דאפי' למ"ד דנוקשה אסור מן התורה אפ"ה יש להסתפק אם אסור גם בערב פסח א"כ שפיר י"ל דמיירי לאחר שש וקמשמע לן דנוקשה אסור אפי' בערב פסח] אלא ודאי דמיירי מתחלת שש וקמ"ל דאפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין ובזה תבין צחות דקדוק לשון רש"י דלעיל דף ז' ע"א ברש"י בד"ה משש וכו' דגם כן פירוש רש"י מתחלת שש אבל לא כתב לשון על כרחך ולא סיים ההוכחה דאל"כ פשיטא משום דלעיל הביא הך דרב גידל משמי' דרב אם כן אין זה הכרח דהרי יש לומר אחר שש וקמ"ל אפי בחמץ נוקשה וכמ"ש התוס' שם אבל בשמעתין שהביא הך דר"ג משמי' דר' יוחנן ולר' יוחנן נוקשה היא מן התורה שפיר כתב רש"י הלשון על כרחך ובהוכחה כנ"ל ולפי הגרסא בשמעתין שלפנינו בגמרא אר"ג ארחב"י אמר ר' יוחנן יש הוכחה גמורה דר' יוחנן דסבר בחמש לפני זמנו כר' יהודה דאי כר"ש אם כן הוא מותר בהנאה עד הלילה וכמו"ש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב בד"ה ר"ש אומ' וכו' א"כ איך אמר כאן שאין חוששין לקידושין [ואמנם לדעת בעל העיטור שהביא הרא"ש לקמן דף כ"ח ע"ב דגם לר"ש אסור בהנאה עכ"פ מדרבנן אם כן שפיר מצי ר' יוחנן למסבר כר"ש] אלא וודאי דסובר ר' יוחנן לפני זמנו כר' יהוד' ולא כר"ש ואם כן מה דאמר ר' יוחנן לקמן דף כ"ט ע"ב שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש היינו דוקא לאחר זמנו קרי לי' שלא בזמנו ומכאן ראיה לפסק של הרמב"ם דפסק לפני זמנו כר' יהודה ולאחר זמנו כר' שמעון דהרי חזינן שגם ר' יוחנן חילק בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו ודלא כדעת הראב"ד שפסק גם לפני זמנו כר"ש מדקבעינן הלכה כמותו לאחר זמנו ואמנם ברבינו אשר הגירסא גם כאן אמר ר"ג וכו' אמר רב וכן מדברי בעה"מ שהביא הרא"ש בשמעתין מוכח דגרסינן אמר רב ואולי גם גרסת הראב"ד היה כן

שם אמר חזקיה מנין לחמץ וכו' מדקבע הש"ס דברי חזקיה על משנתינו ולא קבע דברי חזקיה לעיל בפ"ק על משנה דשורפין בתחלת שש מכלל דמשם אין ראי' שיהי' חמץ אסור בהנאה והא דשורפין משום דלמא אתי למיכל מיני' התוס' בדף כ"ח ע"ב בד"ה ר"ש וזו היא שטת רש"י בשמעתין בד"ה עבר זמנו דל"ג פשיט דאיצטרך לאפוקי מריה"ג וכו' אבל לשטת התוס' בשמעתין בד''ה עבר זמנו דשפיר גרסינן פשיטא דשפיר שמעינן ממשנה דפ"ק דשורפין