צל"ח פסחים נד

מהרש"ל ובין לדעת המשנה למלך בהל' יסודי התורה עכ"פ הכל מודים שהוא דאורייתא אמנם אנן להלכה דפסקינן חמץ לאחר זמנו כר"ש ולענין כל שהו למכות לא קיי"ל כר"ש מקודשת שלא כד"ה ודבר זה צריך תלמוד ויורני אמ"ו מחותני נר"ו דעתו בזה עד כאן דברי מחותני המופלג נר"ו

ואני השבתי לו לדבריו מדוע לא קשה לו דברי חז"ל בעלי התלמוד שאמרו חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו והיא גופה קשיא מדוע אינו ברשותו והלא הוא ברשותו ליהנות בו שלא כדרך הנאתו או באפרו אחר שריפתו לר"י שחמץ בשריפה ואפרו מותר ובזה לא שייכי שני התירוצים שתירצו התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב שם שהרי חמץ אפי' הרבה מאוד אינו ברשותו דאל"כ לא יועיל ביטול מן התורה לחמץ הרבה והרי כתב הר"ן שביטול אינו מתורת הפקר דלשון זה אינו לשון הפקר וגם הפקר בלב לא מהני אלא דבחמץ מהני כיון שבלא"ה אינו ברשותו ואי סלקא דעת דבהרבה חמץ שפיר הוא ברשותו אם כן לא יועילו לו ביטול וגם שור שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש כמבואר בב"ק דף מ''ד ע"ב ואמאי והרי הוא שלו להנות שלא כדרך הנאתו ועוד למה שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו היה זכה בו כמבואר בכריתות דף כ"ד ע"א מטעם שכבר נתייאשו בעליו ממנו והרי הוא הפקר ולדבריו מעולם לא יצא מרשות בעליו והרי לא נתייאש מליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו אלא שורש הדברים כך הוא כל דבר הנאסר בהנאה תכף אין לו בעלים והבעל שוה בו לאחר ויכול אחר ליהנות ממנו שלא כד"ה בלי רשות בעלים והגע בעצמך שור הנסקל לר"ת בסנהדרין דף פ' ע"א דאינו נאסר מחיים ואפ"ה מכרו אינו מכור מטעם שאין לו בעלים הרי אפילו עדיין לא נאסר בהנאה אפילו הכי כיון שנגמר דינו לסקילה נפקע שם בעליו ממנו ויד כל אדם היה שוים בו ואם הוזמו עדיו כל הקודם ומחזיק בו זכה והרי חמץ לאחר ששה שעות התורה גמרה דינו לשריפה או להשביתו עכ"פ מן העולם לר"י ולרבנן לכל מר כדאית ליה שוב נפקע שם בעליו ממנו וכיון שאין לו בעלים כלתה שמירתו של השומר דלמי הוא שומר לשור של הפקר בתמיה

ודברי התוספת בקידושין דף נ"ו ע"ב במקדש באיסורי הנאה שכתבו שאם היא יודעת שאין לה ליהנות ממנו אלא שלא כדרך הנאתן ויש בהנאה בזו שוה פרוטה שהיא מקודשת אין כוונת התוס' שנחשב זה ממונו של המקדש אלא כוונתן שכיון שהיא לוקחתו עתה אדעתא דהכי ליהנות בו כך הרי שוה לה פרוטה והרי היא נהנית בפרוטה ובזה היא מתקדשת ואף שאינו נחשב ממנו של המקדש שהרי יד כל אדם שוים בו ולעת עתה אינו שלו לא אכפת לן בזה לפי מה שכת ם בקידושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך דאין לחוש על נתינת הנן שוה פרוטה והעיקר שהמקבל יקבל פרוטה וגם היא אינה יכולה למכרו כר כלל בשהאשה אינו חולה ואסורה להינות שלא כדרך הנאתו והב"ש בסימן כ"ח סוף ס"ק נ"ד תמה עליו שהרי יכולה למכרו לחולה ולפי מה שכתבתי ניחא שאין כאן מכר וכל זמן שהוא בעין אינו שלה שתוכל למכרו אבל כשהיא חולה הרי היא נהנית ממנו שלא כדרך הנאתו ושוה לה פרוטה

ועוד יש לומר שאף שדבר הנאסר בהנאה אף שתיכף בשעה שנאסר אפקעתא דרחמנא הוא ונפקע שם בעליו ממנו כמו"ש לעיל מכל מקום יד כל אדם שוים בו ליהנות ממנו שלא כד"ה ובעליו הראשון לא גרע מאינש דעלמא ויכול כל אדם לזכות בו ליהנות ממנו שלא כד"ה וגם בעליו יכול לזכות בו עתה לזה כמו שהיה זוכה מן ההפקר וכיון שמקדש בו אשה ונותן לה שתהנה ממנו שלא כד"ה היא זוכה בו עתה בזה ולכך מקודשת

ואמנם שאר דברי מחותני הרבני המופלג נר"ו שכתב שנחשב ממון לפי שיוכל לקדש בו אשה אני תמה עליו אף שפלפלו התוס' אם היא מקודשת היינו שכבר עבר וקידשה בו אבל אטו מותר לו לכתחלה לקדש בו והרי זה הנאה כדרך הנאתו שנותן זה להאשה ומה לנו במה שתהנה בו האשה אח"כ שלכ"ה ע"כ הוא נהנה כדרך הנאתו וא"כ שאסו' לו לקדש בו ממילא אינו נחשב ממונו וגם בזה דברי הב"ש שהשיג על הר"ן כנ"ל תמוהים שכתב שאף שהאשה בריאה יכולה היא למכרו לחולה ואצלי דברים הללו הם דברי תימה וכי המכירה לא מיחשב הנאה והרי גוף המכירה היא הנאה כד"ה ואיך יכולה היא למכרו ודברי הר"ן תורה הם וראוים למי שאמרם

דף יו"ד ע"ג בד"ה שם כדרבי אמי וכו' השתא דכתי' בראיה זכורך להוציא הנשים הך ג"ש מה דרשינן מיניה וכו' וע"ז השיב תלמידי האלוף הרבני המופלג מוהר"ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג' ע"א דילפינן מג"ש זו דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין ג"ש למחצה וילפינן מיניה גם כן לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראי' כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתיר' מקרא דר' אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חנינה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב' אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפי זה ליכא למילף ק"ו למפטרינהו מראי' מק"ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו' דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק מה שאין כן בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראי' כמו שאר אינשי ולכן מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בג"ש שהיא מופנית ועל ג"ש המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ"ה פטרו הכתוב אם כן פטורים דזה הוא גזרת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטרי בראיה מק"ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק"ו אחרש ואלם פטורים ואייתר הך ג"ש לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מג"ש הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ובזה עולים כהוגן דברי הר"ן בקידושין סוף פרק ב' דמוקי ההוא דמקדש באיסורי הנאה שאינם מקודשת: ולמפטר חגר מהקהל גם כן אין צריך וז"ש דהרמב"ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב"ם פ"ב מחגיגה הל' א' וא"כ אייתר הג"ש למי שאין לו קרקע וכמ"ש בפנים ובזה נלע"ד מה דפליגי הירושלמי והבבלי עיין בריש חגיגה בתוס' בד"ה הכל חייבים וכו' שהביאו ירושלמי דיליף לחייב נשים וטף בראיית פנים בעזרה ויליף מהקהל ובש"ס שלנו לא יליף מינה רק לפטור חרש ונראה דהירושלמי סובר דלפטור חרש אין צריך לימוד דבק"ו אתי ואייתר הך ז"ש לגמרי דהירושלמי סובר כר' אמי כאן בפסחים דמי שאין לו קרקע פטור מראי' וא"כ על כרחך הך ג"ש לחייב נשים וטף בראיית פנים בעזרה ודוקא מקרבן ראיה פטרינהו הכתוב לנשים וטף אבל הש"ס שלנו בחגיגה אינו סובר כרבי אמי וילפינן מהך גז"ש לחייב גרים בראיה אף שאין להם קרקע וממילא אינו לנו הכרח לחלק במצות ראי' עצמה בין ראיית פנים בעזרה ובין קרבן ראיה ופטורים נשים וטף אף מראיית פנים בעזרה

חזר התלמיד והשיב וזה לשונו אני בעניי לא זכיתי להבין דברי קדשו במה שכתב דלמסקנא חרש פטר מגז"ה ושוב הוא פטור מראי מק"ו וכו' דזה תינח בחרש המדבר ואינו שומע דמסיק דאפי' באזנו אחת פטור ובזה גזרת הכתוב הוא משא"כ באלם שהוא שומע ואינו מדבר דאפילו במסקנא ליכא שום לימוד אלא מלמען ילמדו והיינו משום דאינו יכול ללמד לאחרים וא"כ על אלם נסתר הק"ו מהקהל שהרי הטעם ששייך בהקהל לא שייך בראי' ושוב צריך הגז"ש דראי' ראי' על אלם זו חדא ועוד קאמינא הרי אפילו בחרש באזנו אחת גופיא כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' חגיגה דפטור מראי' משום שאינו יכול לשמוע שמיעה גמורה וסובר דאפילו חרש באזנו אחת גם כן ילפינן מלמען ישמעו יעו"ש עד שהלח"מ באמת תמה עליו שהוא נגד הגמרא דיליף חרש באזנו אחת מבאזניהם וכתב דאולי הרמב"ם באיזה מקום מצא דרשה זו ויהיה איך שיהיה עכ"פ מוכח דהרמב"ם גופי' סובר דחרש באזנו אחת פטור לאו גזירת הכתוב הוא רק משום הטעם דאינו יכול לשמוע ואם כן גם על חרש נסתר הק"ו ושוב צריכין הגז"ש דראיה ראיה גם על חרש ומנ"ל להרמב"ם שיש חולק על הא דר' אמי עד כאן דברי התלמיד ואמרתי לו דלא קשה מידי ולמה לא דקדק בדברים הראשונים הנ"ל שאני אמרתי שאם ביאתו להקהל הוא פועל ריק ליכא ק"ו אבל חרש באזנו אחת אף שהרמב"ם יהיב טעמא שאינו יכול לשמוע שמיעה גמורה מ"מ אם היה בא לשמוע לאו פועל ריק הוא שעכ"פ היה שומע באזנו אחת ולומד וגם יוכל אח"כ ללמד וכן אלם השומע אף שאינו יכול ללמד לאחרי' מ"מ אם היה בא להקהל לא היה פועל ריק שעכ"פ היה הוא לומד ושומע דברי תורה מהמלך ואפילו הכי פטרם הכתוב מטעם שעכ"פ אינו מקבל פעולה כמו אחרים וגם זה גזרת הכתוב שכל שאין בביאתו תועלת שוה לכל אדם ותועלתו היא פחותה מתועלת שאר בני אדם פטרו הכתוב לגמרי ואני אומר דגם בראי' אינו שוה בפעולתו לגמרי לשאר בני אדם שהרי מביא עולת ראי' ועל עולה מתודה עליו עון עשה ול"ת הניתק לעשה כמבואר ברמב"ם פרק ג' ממעה"ק הל י"ד והרי האלם אינו יכול להתוודות וכן חרש באזנו אחת אינו שומעי שמיעה גמורה דברי הוידוי שאומר בפיו וכן צריך להקדיש הקרבן לשם אותו קרבן והאלם אינו יכול להקדיש בפיו ואף שמועיל הקדש בלב מ"מ עכ"פ אינו דומה לשאר בני אדם וכן חרש באזנו אחת אינו שומע ההקדש שמוציא מפיו כמו שאר בני אדם וא"כ שוב שפיר ילפינן ק"ו מהקהל שנשים וטף חייבים אפי' הכי פטור הכתוב מי שאין תועלתו שלימה כשאר בני אדם ק"ו ראי' שנשים וטף פטורים שמי שאין תועלתו שלימה כשאר בני אדם שפטור

דף י"ד ע"א בד"ה תנן התם שהקשיתי למה היה לר"מ אחד אומר בב' לחודש ואחד אומר בג' עדותן קיימת והלא ר"מ חייש למיעוטא ועל זה השיב תלמידי הרבני מוהרר"מ הנ"ל לפי מה דמסיק ביבמות דף קי"ט ע"א דהיכא דאיכא חזקה בהדי רובא גם ר"מ לא חייש למיעוטא ולפי מה דאיתא דב' עדים המכחישים זה את זה היה פסולים לעדות אם כן אמרינן אוקי העדים בחזקת כשרות בהדי רובה דטעו בעיבורא דירחא ובזה גם ר"מ לא חייש למיעוטא ואני השבתי לו דנגד חזקת העדים איכא חזקת הנידון ואוקי חזקה להדי חזקה ונשאר רק רובא והשיב תלמידי הנ"ל דחזקת הנידון אינו כל כך אלים כחזקת העדים דהרי אפילו אם תדון אותם כמכחישים זה את זה אכתי חד הוא דמשקר ואיתרע חזקת הנידון על פי ע"א משא"כ חזקת העדים לא איתרע כלל ואמרתי לו כי הנידון חוץ חזקת כשרות שלו יש לו עוד חזקה שלא נתחייב מיתה שהרי עד עכשיו אינו חייב מיתה וחזקה זו לא איתרע על פי ע"א שהרי אפילו העיד ע"א אמת גזירת הכתוב הוא שאינו חייב מיתה על פי ע"א ואם כן היו דנין העדים מכחישים זה את זה להעמיד הנידון על חזקתו שאינו מחויב מיתה ואם כן אוקי חזקת הנידון נגד חזקת כשרות העדים ונשאר רק רובה ושפיר הקשיתי שהרי ר"מ לא אזיל בתר רובה ותלמידי הנ"ל הביא ראיות נכונות לחזק סברא זו של חזקת הנידון ולא הבאתי דבריו מפני האריכות ותלמידי יישב עפ"י סברתי הזאת קושיית הש''ך בדברים נכונים: דף כ"ג ע"ג סימן מ"ה שהקשיתי שם כיון דעצים ולבונה לא אתרבו רק מטעם דחיבת הקודש משוי להו אוכל א"כ לא עדיפי מאוכל גמור וכשם שאין אוכל מטמא אוכל כך לא יטמא אוכל עצים ולבונה שוב מצאתי שהר"ר אלחנן הקשה בעצמו קושיא זו והובא בתוספת במסכת חגיגה דף כ"ד ע"א בסוף ד"ה מנין לרביעי בקודש ונשאר בקושיא והנאני שכוונתי לדעתו פרק כל שעה

דף כ"א ע"א כל שעה שמותר לאכול התחיל בלשון שעה ולא אמר כל זמן שמותר לאכול לפי שהיה אפשר לומר דמשנתינו ר"ש היא דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו ונחלקו בו הפוסקים בכונתו ודעת התוספת שמודה ר"ש שאסור באכילה מן התורה בעשה דתשביתו ומותר בהנאה לקמן כ"ח ע"ב בתוס' בד"ה ר"ש ולפי זה חמץ של אחרים היה מותר באכילה