צל"ח פסחים נג

מים שבאו למעים ואיך יכשירו מים אלו הבשר אחר שחיטה והרי אז הוה ליה משקה סרוח וכדאמר רב אשי ועל מים ששתה עתה בשעת שחיטה קאמר דהוה משקה סרוח וכדמוכח מפירוש רש"י בד"ה ונהדר פרש וכו' וצריך לומר דהוכחת התוס' הוא לרב אדא דמוקי בפרש עבה ואעפ"כ לא ידעתי מה יועיל כיון דעל כרחך מוכרח לאוקמי שהיה תכף בשעת שחיטה עבה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא בפרש אמאי טהור ונהדר פרש ונטמי' לבשר וא"כ בעל כרחך בשעת שחיטה כבר היה עבה א"כ אפילו נמצא בבשר אמאי בשר טמא במאי אתכשר ולכך צריך לאוקמי שהעבירה בנהר ונשאר מים על העור מבחוץ [קמה] ומה שהחליטו התוס' דלשמואל תלושין לא מכשירי כיון דליכא א אלא חד קרא ג"כ אני אומר דאדרבה מוכח דלשמואל אין שום סברא לחלק כלל בין תלושין למחוברין דהרי לעיל בדברינו בסימן ע"ז הקשיתי דהרי יש לנו עוד קרא שלישי בהכשר דהיינו וכי יתן מים על זרע אלא דמוקמינן ליה במת באם אינו ענין לשרץ וכמו"ש וכמו"ש התוס' לעיל דף ט"ז ע"א בד"ה קד בתלושין וכן, מפורש בחולין דף ל"ו ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה וכי יותן מים וא"כ לשמואל דליכא אלא תרי קרא ואיך נימא דתלושין לא מכשירי ונוקי חד קרא באא"ע למת אדרבה נימא תרווייהו בשרץ כתיבי וחד בתלושין וחד במחוברין ומנ"ל הכשר במת כלל ונשארתי לעיל בקושיא ועכשיו נראה דאדרבא מכאן מוכח אחת משתים לשמואל או דסבר באמת דשניהם בשרץ וחד בתלושין וחד במחוברין א א דסובר דלענין ה הכשר אין סברא כלל לחלק בי שרץ למת ולית ליה הצריכא שאמרו גם בחולין או דס"ל דחד קרא סגי לתלושין ומחוברין ולא ס"ל הצריכותא דאמרינן לעיל דף ט"ז ע"א וממילא אייתר חד למת ועכ"פ מוכח דלשמואל בין תלושין ובין מחוברין מכשירין מן התורה היפך דעת התוס' וליישב דעת התוס' נלע"ד דהרי יש להקשות ותסברא ולרב לעיל דף ט"ז ע"א מי ניחא דאמר דכן ממש ואין טומאה למשקין כל עקר וקסבר מאי יטמא הכשר ואיכא לדידיה תלתא קראי בהכשר ומוקי חד לתלושין וחד למחוברין וחד באא"ע לשרץ תנהו למת כמבואר שם בתוס' בד"ה חד בתלושים היא גופא קשיא דעקר קרא מפשטיה ומאתריה מפשטיה דכתיב יטמא וקאמר מאי יטמא הכשר ומאתריה דכתיב בשרץ ומוקי ליה במת הלא יותר נוח להניח קרא על פשוטו ומקומו ויטמא ממש ומי הכריחו לומר שאין טומאה למשקין כל עיקר אלא ודאי צריך לומר דרב למד כן מדברי רבי יוסי שהעיד משקי בי מטבחיא דכן ורב דס"ל דפירושו של דכן היינו ממש אם כן על כרחך שיוסי קבל הלכה דיטמא היינו הכשר ואם כן גם לשמואל נוכל לקיים שט התוס' דשמואל קבל מעדותו של יוסי דדכן היינו שאין מכשירין ועל כרחך קיבל יוסי דחד מהני קראי קאי על הכשר במת וממילא ליכא אלא חד קרא בהכשר ומוקמינן ליה אמחוברין ותלושין אין מכשירין מן התורה לכך משקי מטבחיא אין מכשירין:

[קמו] ע''ב ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה וכו' הא דלא רמי אמתניתין דידן דעכ"פ בטהורה מודה ר"י ששורפין לעצמה ומהרש"א הרגיש בזה וכתב דניחא ליה למרמי תרומה אתרומה ודבריו תמוהים דאטו משנתינו לאו בתרומה קאי ואטו הואיל והוא בפסחא גרע אדרבא ק"ו הוא אם בתרומה בפסחא צריך לשרוף זו בפ"ע ק"ו בשאר ימות השנה ובשלמא ר' יוסי ב"ח דרמי תרומה אפיסחא ולא רמי פיסחא אפיסחא כדמרמי רב חסדא היינו טעמא משום דבהך ברייתא דאמר ר' יוסי אין הנידון לא נזכר רבי יהושע בהדיא וניחא ליה למרמי משנתינו שמפורש בה ר' יהושע עם ברייתא דחבית שג"כ נזכר בה ר' יהושע אבל ר"א דרמי ברייתות ולא רמי משנתינו אברייתא ונראה דאיכא למימר דר' אלעזר סובר כאביי בריש השטה דום בתרומה טומאה עושה כיוצא בה וסובר משקין לטמא אחרים דרבנן וא"כ משנתינו דאיכא טומאה דאורייתא דבאוכלין מיירי מודה ר' יהושע בטהורה שאסור לשורפה עם הטמאה משא"כ ברייתא דמיירי במשקין דחבית שנינו שאין כאן אלא טומאה דרבנן התיר אפילו בטהורה ולכן רמי ברייתות חבית אחבית ורבא דאתקיף משנתינו נמי איכא הפסד עצים רבא לשטתו בריש השטה דעכ"פ בתרומה בין לרב אדא משמי' דרבא ובין לרבינא משמי דרבא אין עושה כיוצא בה ושפיר אתקיף ממשנתינו ואביי שהשיב להפסד מרובה וכו לרבא השיב כן דאפילו לשטתך לא קשה. [קמז] רש"י ד"ה ושורפין תרומה וכו' הכל ביחד רבי מאיר לטעמיה דאמר מדבריהן למדנו וכו' לעיל דף ט"ו ע"ב פירש רש"י בד"ה נימא קסבר וכו' דבארבע וחמש מודה ר"מ דאין שורפין והרי כאן בי"ג מיירי ואיך פירש רש"י הכל ביחד נראה דכאן קאי רש"י בשטת ריש לקיש משו' בר קפרא דר"מ מדברי ר"א ור''י יליף ואז אפילו בארבע וחמש שורפין ביחד והה"ד בחל בשבת כששורפין בי"ג שהרי עכ"פ סופה לאיבוד סליקא לה שטת ר"ח מה וכל פרקא קמא השמטות וקצת תוספות ביאורים מפרק ראשון והדפים והעמודים הנרשמים כאן הכל הוא על דפי ועמודי החבור הזה

דף א' עמוד ד' בד"ה שם בא"ד דהא אמר וכו' ואין לומר הא דלקי עלה וכו' שאם היה חמץ גמור למה הוצרך קרא לרבויי ואטו איכא ספיקא קמי שמיא ע"כ לשוני בחבורי והנה אכתי יש מקום לסתור הוכחה זו ולעולם גם לר"מ הא דישרף הוא משום שמא חמץ גמור הוא ומכל מקום אף דשיאור מספקא לי' לר"מ אעפ"כ מודה הוא שיש חמץ נוקשה שודאי אינו חמץ רק נוקשה ויש לו קרא לרבות נוקשה ועל שיאור מסופק אם הוא חמץ גמור או נוקשה ואם כן מלקות חייב ממ"נ שהרי יש לו ריבויי על נוקשה וישרף משום שמא חמץ גמור הוא ולכן אומר אני הוכחה אחרת דלר"מ ודאי לא מספקא ליה שיאור בחמץ גמור דאם היה מספקא ליה האוכלו בשוגג חייב אשם תלוי דהרי הוא ממש כחתיכה ספק חלב ספק שומן ורבי מאיר ודאי לא בעי חתיכה משתי חתיכות כמפורש בכריתות דף י"ח ע"א דר"מ מחייב בשוחט אשם תלוי בחוץ יעוין א הוה לי' לרבי מאיר לומר האוכלו מזיד בארבעי' ושוגג באשם תלוי אלא ודאי דלר"מ ודאי אינו חמץ גמור ואפ"ה ישרף ש"מ שאפילו אינו עובר בבל יראה אפ"ה אסור להשהותו:

דף ג' ע''ד ודף ד' ע"א בד"ה שם לא תשחט הפסח וכו' ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורא על ר''י ושאלני תלמידי הותיק האלוף הרבני המופלג בתורה וידיו רב לו בפלפול ובקיאות מוהר"ר מרדכי ברומף הלא במנחות דף צ"ח איכא כמה תנאי דסברי על בסמוך ואם כן אמר לך ר"ל אנא דאמרי כהני תנאי והאריך תלמידי הנ"ל בזה לפרש דברי התוס' לקמן דף ס"ג וע"ז השבתי לו וכי ס"ד שיהיה שום תנא שיסבור שהיה מנית שתי בזיכי לבונה דחוק משתי המערכות של לחם הפנים וכן בהר גריזים והר עיבל וכי יש שום תנא שסובר שהיו הלוים עומדים בריחוק מקום מן ההרים ועד כאן לא נחלקו שם במנחות אלא אי בעינן הבזיכים על המערכות ממש או סגי בעל בסמוך וכן בעמידת הלוים אם עמדו על ההרים או סמוך להם ואטו ר' ישמעאל עצמו מי לא מודה שם בבזיכים ובלוים דעכ"פ בעינן או על ממש או על בסמוך ואפ"ה ס"ל כאן בחמץ דלא בעינן על בסמוך ועל כרחך דר' ישמעאל ס"ל שיש לחלק בין על דהכא לעל דהתם וכמו"ש התוספת לקמן דף ס"ג ע"ב בד"ה לא אמרינן על בסמוך ואם כן דר' ישמעאל ס"ל ק לחלק איך פליג רשב"ל אתנא. דף ד' ע"ג בד"ה והנה כתבנו וכו' ונראה דלשטת ר"ת דאלו עוברין מעל השלחן וכו' איכא למימר דלהכי כתב רחמנא הך הקישא בחמץ שיש בו כרת לומר דלא חייבה התורה השבתה אלא בחמץ גמור וכו' אבל נוקשה ותערובות וכו' אין בו חיוב השבתה ועל זה השיב תלמידי האלוף הרבני מוהרר"מ הנ"ל דתינח לר"י אמר רב לקמן דף מ"ג ע"א דסבר תערובו' חמור מנוקשה משא"כ לר"נ שם דנוקשה חמור מתערובו' וכיון דלר' יהודה ליכא לאו בנוקשה באכילתו כמפורש במשנה דף מ"ח ע"ב שאור ישרף והאוכלו פטור ק"ו דליכא לאו בתערובות ולא נכללו לר"י לא נוקשה ולא תערובות בלאו דאכילה אם כן הדק"ל שהיה לו להקישו לחמץ בלאו וג"כ לא הוה מרבינן נוקשה ותערובות ועכ"פ לא היה צריך קרא מיוחד ללפני זמנו אלו דברי תלמידי הנ"ל והשבתי לו דגם לר"ל אתי שפיר ע"פ מה שכתב הטור בסימן תמ"ב דע"כ לא נחלקו חכמים על ר"א בתערובו' אלא בליכ' נ"ט אבל בדאיכא נ"ט לכ"ע עובר באכילתו דטעם כעיקר דאורייתא ואומר אני דלפי שיטת הר"י מאורליינש בחולין דף צ"ח ע"ב בתוס' בד"ה רבא אמר דאף דט"כע דאורייתא אפ"ה לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא יע"ש ואם כן גם בחמץ ליכא בטעם כעקר לא כרת ולא בל יראה ואף שבשאר איסורים אפי' לאו לית ביה לדברי הר"י מאורליינש שם רק עשה השבתת חמץ לר' יהודה יש בו לאו דגם ר יהודה דריש כל אלא דמוקי ליה שבם כעקר ורבי רחמנא ללאו באכילה אבל להשבתה לא רבי' וכמו כן לכרת לא אתרבי ולכך לא הקיש רחמנא השבתה לחמץ שבלאו דא"כ היה מתרבי גם תערובות שיש בו טעם כעיקר ותשובה זו אני משיב לפי דעתו דלרבי יהודה ודאי ליכא לאו בנוקשה מדאמר האוכלו פטור אבל לקמן בחידושינו בפרק ואלו עוברין נבאר דר"י שפיר אית ליה נוקשה ותערובות

דף ו' ע"ב בד"ה ואען ואומר וכו' ושם ביארתי דין חמצו של ישראל המופקד אצל ישראל אחר דלר' יהודה אין הנפקד עובר בבל יראה שתכף בתחלת שבע כיון שנאסר בהנאה פסק חיוב האחריות מהנפקד יעויין בחיבורי בפנים ועל זה השיב האלוף המופלג מוהרר"מ הנ"ל דהרי חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו ואם כן כיון שהיה יכול להצילו ע"י חירוך הי חייב מה שהי"שוה אחר החירוך וכשהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך כמבואר במג"א סי' תמ"ג וא"כ שוב הוא על אחריותו ועובר בבל יראה ועל זה השבתיו כמו שביארתי בפני דמיירי שלא היה שם א"י למכרו להם וזה מטעם הנ"ל דאה כן היה חייב לשלם כדברי המג"א וממילא הוא באחריותו הכי נמי דף אני אומר דמי לא עסקינן במקום שעצים ביוקר והיה עולה דמי העצים לחרכו יותר ממה שהיה החמץ שוה אחר החירוך או אפרו אחר השריפה

שם עמוד ג' בד"ה ועתה ניתן לב לר' שמעון וכו' יעויין בפנים וגם אח"כ בד"ה ודע שהר"ן וכו'. ועל זה השיב כבוד מחותני האלוף המופלג רב ועצום בפלפול וסברה מוהר"ר אפרים בהמנוח המפורסים האלוף המופלג מאוד בתורה מוהר"ר אהרן בער וועהלי ז"ל וזה לשונו נסתפקתי וללמוד אני צריך בדבריו שכתב ואף לר"ש אינו חייב דהא לא מפסיד לו מידי ולפום השקפה הראשונה הייתי אומר דהרי לא קניס ר"ש אלא בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס ושלא כדרך הנאתן הוא קיל לכל דבר מתערובות ומכ"ש לדעת האומרים דאפילו ליכא ששים לא קניס ר"ש ע"י תערובות וק"ו דלא קניס שלא כד"ה דהא לרוב הדיעות שלא כדרך הנאתן הוא רק מדרבנן א"כ לר"ש יכול ליהנות ממנו אחר הפסח שלא כדרך הנאתו ויש בו הנאה שוה פרוטה ולמה לא יתחייב באחריותו ואף אם אמר יאמר שיותר יש לאסור שלא כדרך הנאתו כיון שהוא בעינא מתערובות מ"מ לפי תי' ראשון של תוספת בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה וא"ת אמאי אינה מקודשת והא שרי שלא כדרך הנאתן כדאמר בפ' כל שעה וי"ל דכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו דמשמע מדבריהם הא אם יש בו ש"פ מקודשת וא"כ היה יכול לקדש בו אשה ויהיה חייב באחריות מטעם זה ואף אמנם שהרב בעל משנה למלך כתב בהל' יסודי התורה שהתוס' בקידושין סברי דשלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן שרי דאל"כ מאי מקשים התוס' דהיינו דרב גידל וכו' ע"ש מ"מ היינו בפסח שהחמץ אסור מן התורה אבל אחר הפסח שהוא תרתי דרבנן אליבא דר"ש בהכי ודאי מקודשת אם יש בו שוה פרוטה ולמה לא יהיה חייב באחריות אם נאבד וא אם יאמר האמר דלר"ש כל הדברים הנ"ל בטלים ומבוטלים דכיון דר"ש סובר כל שהו למכות ממילא סובר שלא כדרך הנאתו אסור מדאורייתא בין לדעת