צל"ח פסחים מג

שייך לומר חילוק בין פסול לכשר שכיון שמקבל טומאה מן התורה ובקרא לא שייך לא יזרוק לכתחלה

[פז] רש"י ד"ה בין ביחיד וכו' וש"מ טומאת משקין דאורייתא ולא רצו רבנן לטהר משקי דבי מטבחיא וכו לשון זה תמוה שאם הוא דאוריית' שוב לאו ברצון חכמים תלוי ואיך כתב רש''י ולא רצו לטהר ולא יכלו לטהר מבע"ל ונראה דסובר רש"י דאפי' אם משקין יש להם טומאת עצמן מן התורה מ"מ דם קדשים אין לו טומאה מן התורה דרחמנא מעטי' מדכתיב תשפכנו כמים וא"כ דם קדשי' אינו נחשב משקה ואינו מקבל טומאה וא"כ ע"כ מה ששנינו הדם שנטמא ע"כ אינו מן התורה רק מדרבנן שכיון שדם חולין טמא מן התורה גזרו חכמים על דם קדשים גזירה משום דם חולין [והוא נגד הסברא שכתבתי לעיל סימן פ"ג) והא דמוכיח כאן שמשקין יש להם טומאה מן התורה כיון דעל כרחך ברייתא זו מדרבנן היינו משום דהמקשה לא אסיק אדעתא דנימא ולא כיוסי רק היה סבר דיוסי דאמר דכן היינו מלטמא אחרים וא"כ היא גופה טעמא בעי למה מלטמא אחרים טהרו במשקה, מטבחיא ולא גזרו עליהם ובטומאת עצמן שג"כ עכ"פ מן התורה הדם טהור גזרו חכמים עליהם אלא ודאי משום דלטמא אחרים אפילו בחולין אינו מן התורה לכך לא גזרו במטבחיא אבל טומאת עצמן שבחולין הוא מן התורה גזרו גם בדם מטבחיא וזהו כוונת רש"י ש"מ טומאת משקין מן התורה ולא רצו רבנן לטהר משקי בי מטבחיא אף שמן התורה עכ"פ אלו טהורים גזרו רבנן עליהם ולא רצו לטהרם כשם שטהורים מלטמא אחרים לדעת המקשה והתרצן השיב לו כי הוא מדרבנן ודלא כיוסי ועדיין צריך ישוב למה לא כתב רש''י דבר זה בת"ש הקדום דם שנטמא וזרקו

[פח] שם בד"ה ונגע בכנפו וכו' והיין אל השמן או אל כל מאכל הא דאל כל מאכל הוא או והתוס' הרגישו בזה ודחו פירוש רש"י ואני אומר לתרץ דברי רש"י דבנזיד ולחם שזה אוכל וזה אוכל לא שייך לשון או שמה חילוק יש אם נגע בנזיד או אם נגע בלחם וכן ביין ושמן שזה משקה וזה משקה וגם אין שום חילוק בין זה לזה ולמה ישאל חגי על שני מיני אוכלים ודי באחד וכן במשקין אלא על כרחך שכולהו הם דוקא זה אחר זה אבל בשמן ואל כל מאכל שפיר שאל או בזה או בזה וחגי רצה לבדקם אם יודעים רביעי בקודש וגם אם יודעים שטומאה עושה כיוצא בו בקדשים והנה גם אם נימא דבקדשים טומאה עושה כיוצא בו איכא למימר דהיינו מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וכמ"ש התוס' דף י"ד ע"א ד"ה אבל תרומה וקדשים וכו' ולפי זה איכא למימר דוקא שלישי דכתיב בהדיא בקדשים אשתני דינו מתרומה להיות טומאה עושה כיוצא בו אבל רביעי דבק"ו מתרומה אנו למדין מה מח"כ שמותר בתרומה וכו' אם כן אמרינן דיו ולא יקבל הרביעי טומאה כי אם מדבר שאינו כיוצא בו ולכן לא בדק חגי אותם מן היין אל השמן דהיינו כיוצא בו או מן היין אל כל מאכל שאינו כיוצא בו ואם יאמרו טמא אפילו השמן ידעו רביעי בקודש וידעו שטומאה עושה כיוצא בו אפילו משלישי לרביעי ואם יטהרו אפילו כל מאכל אינם יודעים מרביעי בקודש כלל ואם יטמאו כל מאכל ויטהרו השמן ידעו רביעי בקודש אבל לא ידעו שטומאה עושה כיוצא בו משלישי לרביעי וכיון שהכהנים השיבו לא יקדש אפילו כל מאכל לא ידעו רביעי בקודש כלל: [פט] דף י''ז ע"א בקיאין הן בטומאת מת וכו' עיין רש"י ופירושו

דחוק ונלע"ד דמה דאשתבש ולא ידעו מרביעי בקודש הטעם דרביעי בקל וחומר אתי משלישי בתרומה ושלישי בתרומה גופא אתי בק"ו משני שבחולין ועיין לעיל בדברינו סימן ט"ו וסימן נ"ז והיו סוברים דדוקא היכי שהשני הזה הוא בחולין מן התורה הוא דעביד בקודש רביעי אבל שני שהוא בחולין עצמו דרבנן כולי האי לא גזרו שיעשה רביעי בקודש וכיון שהשני הזה בשאלת חגי שהוא הנזיד אינו טמא בחולין מן התורה שהרי אין הלחם שהוא אוכל מטמא נזיד שהוא כיוצא בו אף שבקדשים אוכל מטמא אוכל אבל אינו עושה רביעי וכל זה בטומאת שרץ אבל בטומאת מת היו סוברים שמן התורה עושה כיוצא בו דטמא הוא דילפינן שאינו עושה כיוצא בו בשרץ כתיב ולא במת ולכן השני הזה טמא בחולין ועשה רביעי בקודש ולכן טמאו רביעי במת וטהרו רביעי בשרץ אבל אעפ"כ הדין עם רש"י דהרי רב נחמן אמר בקיאין הן בטומאת מת ולדידי עכ"פ גם בטומאת מת אשתבשו שהיו סוברים שבטומאת מת אוכל מטמא אוכל מן התורה אפילו בחולין וזה שיבוש שהרי אין שום חילוק בטומאה עושה כיוצא בו בין מת לשרץ ולקמן בסימן צ"ח יבואר טעם אחר למה היו ק בקיאין במת ולא בשרץ

שם ולוי תנא משקי בי מדבחיא הנה אף דמסקינן דלוי ע"כ בשמואל ס"ל אכתי קשה מה יענה לוי למשנה בפ"ב דטהרות משנה ו' ז' השלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש וללוי האיך משכחת מטמא במשקה קודש כיון דדכן מלטמא אחרים וצריך לומר ג"כ דהך משנה דלא כיוסי ב"י כדמשני לעיל אליבא דרב [צ] ורבינו הגדול הרמב"ם בהקדמת לסדר טהרות בחר לו דרך לעצמו בנבואת חגי ומפרש לקרא כנף הוא ראשון שנגע בשרץ ולחם הוא שני ונזיד שלישי ושוב מפרש לקרא או אז שהנזיד נגע או ביין או בשמן או בכל מאכל ואולם דבר זה צריך טעם למה בלחם ונזיד ויין חשבינן זה אחר זה ושמן וכל מאכל שוב נפסק הסדר וקאי על הנזיד לא אל היין שהנזיד נגע או ביין או בשמן וכו' נעל"ד שחגי רצה לבדקם בכמה דיני טומאה ולהרמב"ם מה שגזרו שמשקין נעשין תחלה גזירה קדומה היא וחגי בדק אותם אם יודעים גוף דין רביעי בקודש וגם רצה לבדקם אם יודעים שכל הפוסל בקודש מטמא משקין להיות תחלה וגם אם יודעים בשמן אם הוא משקה או אוכל ועיין לעיל דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה מאי אריא וכו ולכן שאל אל היין אם יודעים שנעשו א תחלה ושאל אל השמן אם יודעי' שהוא משקה ושאל ואל כל מאכל אם יודעים רביעי בקודש אלא דאכתי אל כל מאכל מיותר שממ"נ אם ישיבו על היין ושמן יטמא ושמטמאים אחרים שנעשים תחלה על כרחך יודעים גם רביעי בקודש שאם אין רביעי בקודש לא נעשו המשקין שנגעו בשלישי תחלה ולא אפילו פסול כלל כיון שאין שלישי פוסל רביעי בקודש דכל הפוסל בקודש מטמא משקין להיות תחלה אבל כל שאינו פוסל אין חילוק בין נוגע באוכל או נוגע במשקה ואם ישיבו יטמא ע"כ עכ"פ יודעים רביעי בקודש אלא שאינם יודעים שמשקה נעשה תחלה וק"ו אם ישיבו שהיין טהור פשיטא שאין יודעין רביעי כלל ונראה שגם בזה בדק אותם אם יודעים ההפרש בין מטבחיא למדבחיא ואם היו משיבים על היין ושמן טהור אכתי אין ראיה שאינם יודעים רביעי בקודש שאף שיודעים דלמא טועים וסברי שמשקי מדבחיא דכן כמו מטבחיא לכן שאל אותם גם אל כל מאכל

[צא] ואמנם מה שקשה לי לדעת הרמב"ם א"כ מה קשיא ליה ואמר רב אישתביש כהני ודלמא על שטהרו כל מאכל אשתביש שהרי לפי' הרמב"ם הנזיד נגע אל כל מאכל ואם הקושיא היא מ מכח גוף שאלת חגי דלמה הוצרך לשאלם על יין ושמן כלל כיון שהם טהורים לגמרי אם כן למה הוצרך להקדים ואמר רב אשתביש כהני ועוד היא גופא רצה לבדקם אם יודעים שמשקי בי מדחביא דכן. ונראה דחדא מתורצת בחבירתה דמדחזינן דרב אמר אשתביש כהני דרביעי בקודש בעי מנייהו קשה מנא ליה לרב הא ודלמא פירושא דקר' הוא כדמפרש שמואל דחמישי בקודש בעי מנייהו והשיבו כהלכה אלא ודאי סבר רב שכוונת הנביא לידע אם בקיאים שלא יכשלו בטומאת קדשים וא"כ עיקר החשש שמא יטהרו את הטמא אבל אם יטמאו הטהור סבר רב שבשביל זה לא היה נחוץ לבודקן שהרי אדרבה יחמירו ואם החשש שישרפו קדשים בחנם א"כ גם על רביעי אין שורפין ובפרט לשיטת הרמב"ם דאיהו קאי בשיטת רש"י דעל שום טומאה דרבנן אין שורפין כמ"ש לעיל סימן מ"א והרי רביעי בקודש הוא רק מעלה דרבנן ולכך סבר רב דודאי לא בעי מנייהו חמישי רק רביעי לידע אם לא יטהרו את הטמא ומעתה לפי זה שוב קשה על רב דסובר דכן ממת מגופי' דקרא דלמה שאלם הנביא על יין ושמן כלל כיון שהם דכן ואין כאן לטהר הטמא ודעת הרמב"ם לרבינא ולשמואל וריהטא דסוגיא לפירושו יבואר אח"כ במקומו בסוגיא

צב שם רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי הרמב"ם לפירושו אמר שרבינ' חידש דאשתביש בשני השאלות והשיבוש כאן שאמרו על שלישי יטמא ובאמת עושה גם רביעי ואופן כרב שהוא שלישי פי' הרמב"ם שאם יגע טמא נפש בהכנף הרי הכנף אב כמו הטמא נפש דהרמב"ם לשיטתו דלאו דוקא חרב אלא כל כלי שטף שיש להם טהרה במקוה אמרינן בהו הרי הוא כחלל חוץ מכלי חרס וא"כ הכנף אב והלחם ראשון ונזיד שני ויין או שמן או כל מאכל שלישי ודבריו צריכין עיון דא"כ למה לרב אמרינן שלא אשתביש בשני' ואטו רב לא ס"ל דחרב הרי הוא כחלל ולמימר דרב ורבינא פליגי בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד אם כל הכלים דינם ככלי מתכות או לא הוא דוחק שהרמב"ם יפרש פלוגתא דאמוראי בזה ונראה דרבינא סובר כלוי משקי בי מדבחיא וכשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים וכו' וכיון שהם השיבו יטמא כאחד הן על היין והן על השמן והן על כל מאכל על כרחך לא ידעו שהכנף נעשה אב הטומאה וחשבו זה לרביעי ואם כן היין והשמן וכל מאכל שוים שהם עצמם פסולים ושוב אינם עושים חמישי אבל אם ידעו שהכנף נעשה אב ממ"נ אשתבשו שאם הם בקיאים בטומאת מת וידעו ששלישי עושה רביעי אם כן איך השוו כל מאכל ליין ושמן והרי כל מאכל עושה שוב רביעי ויין ושמן אינן עושין רביעי דמשקי בי מטבחיא דכן מלטמא אחרים ואם לא ידעו ששלישי עושה רביעי גם במת ולכן השוו היין ושמן לכל מאכל ממילא אשתבשו גם בשני' שגם בטומאת מת לא היו בקיאים אבל רב לשיטתו משקי בי מטבחיא אבל מדבחיא אפי' אחריני נמי מטמאי כמו משקי חולין וא"כ בקיאים הם בטומאת מת וידעו ששלישי בעי מנייהו ששלישי עושה רביעי במת ואעפ"כ השיתו יטמא על שלשתן שוה שבאמת שוים הם והרמב"ם שם שנקט לרבינא שוב ושהכהנים בשני' שלא ידעו שכנף הוא אב חדא מנייהו נקט והה"ד דאיכא למימר שהשיבוש היה שגם בטומאת מת לא ידעו

מרביעי

[צג] שם גופא רב תני משקי בי מטבחיא וכו' הא דבאמת לרב גזרו חכמים על משקי בי מדבחיא ולא גזרו על בי מטבחיא ומדוע חסו יותר על מטבחיא ממדבחיא ואידי ואידי קודש הם והפני יושע נדחק בזה ויראה דאף דסבר רב אין טומאה למשקין כל עיקר אעפ"כ סובר משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה ואף דלא שייך ההלכה לענין טומאה כיון שאין טומאה למשקין כל עיקר אפילו לשאר משקין ואיך תבא ההלכה לטהר משק' מטבחייא מכל מקום היה ההלכה לענין הכשר שאין מכשירין וכיון שהיה ההלכה שאין מכשירין לא נקראו משקה והיתה ההלכה שמשקי בי מטבחיא אינו משקה וחכמים כשגזרו טומאה על משקין על כל משקין המכשירין גזרו שהמה נקראו משקים ופוק חזי שבאמת דעת הרמב"ם ששאר משקים שאינן משבע משקים המכשירים אינם מקבלים טומאה כלל ולכך נשאר משקי בי מטבחייא דכן אבל משקי מדבחייא שבהם לא היה שום הלכתא גמירי והם מכשירין מן התורה ונקראו משקין ממילא כשגזרו חכמים טומאה על משקים גם הם היו בכלל ולוי סובר כשמואל כמה דמסיק דעל כרחך כשמואל סבר ואינו סובר שום הלכה כלל רק שחכמים לא גזרו עליהם שאם היה הלכה מה לי טומאת עצמן ומה לי לטמא אחרים כיון שהיתה ההלכה שאינן בכלל משקין וכיון שלדידיה ליכא הלכה אין לחלק בין מדבחיא למטבחייא שלמה יגזרו חכמים על מדבחייא יותר מעל מטבחייא ושמואל דסובר כרב מטבחייא תנן וא"כ על כרחך סובר הלכתא גמירי ואף על פי כן סובר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם נראה דאיהו יליף טומאת משקין מדכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמטמא משקין וכפירוש רש"י בדף י"ט ע"א ואם כן גם שאר משקין שאינן משבע משקין יש להם טומאת עצמן מן התורה וכמו"ש לעיל בסימן ע"ג ואם כן מה בכך דהלכתא גמירי שאינן נקראים משקין ואינן מכשירין אפ"ה מקבלין טומאה מן התורה כמו שאר משקין שאינן משבע משקין וכדעת הראב"ד שהבאתי לעיל בסימן הנזכר אבל לטמא אחרים שהוא גזרת חכמים לא גזרו רק על משקין המכשירין ולכך משקי בי מטבחייא אינן מטמאין אחרים כדרך שאין מכשירין אבל מדבחייא כדרך שאי שמכשירין כך מטמאים אחרים: