צל"ח פסחים מא

אליו תרי קראי בהכשר ותרווייהו בשרץ כתיבי אם כן איך נימא דבשרץ דוקא מחוברים מכשירין ולאוקמי חד קרא במת אדרבא נוקי תרווייהו בשרן כי שם כתיבי וחד בתלושין וחד במחוברין ומנ"ל בשא' טומאות הכשר כלל והוא לדעתי דבר תמוה מאוד ואני תמה שלא הרגיש בזה שום אחד ממפרשים הקדמונים ואצלי במקום אחר מבואר ישוב על זה ולפי שהדברים ארוכים ושם מבוארים כמה שרשים בדיני טומאה וטהרה בשיטות אחרות לא רציתי להעתיקם כאן ואם יזכני השם להביא חיבורי דורש לציון לאורה שם יתבאר דבר זה ולקמן בדברינו סימן קל"ז יתבאר גם כן ישוב על זה

עח דש"י ד"ה קסבר יוסי בן יועזר כוונת רש"י בזה משום שיש לפנינו שני דרכים או דפליגי רב ושמואל במשמעות מלת דכן דרב סובר דדכן פירושו ממש והלכך על כרחך גם טומאת עצמן אין למשקים מן התורה ושמואל סבר דדכן אפשר לפרשו רק מלטמא אחרים. ויש לפנינו דרך שני דגם רב מודה דדכן יש לפרשו כפי הצורך כי סובל גם דכן מלטמא אחרים לחוד אלא שמתוך שרב סובר בלאו הכי דטומאת עצמן דרבנן לכך הוא מפרש דכן ממש ולפי פי' זה היה קשה איך רב פליג על כל הני תנאי דכולהו שוים שספק משקין ליטמא טמא ואפילו ר"א דאמר אין טומאה למשקין כל עקר גם כן אפשר לפרשו מלטמא אחרים שהרי אמרו הניחא לשמואל וכיון שדברי ר"א אין להם הכרע איך פליג רב על כל הני תנאי ולכן פירש רש''י קסבר יוסי בן יועזר ובחר רש"י הדרך הראשון דרב סובר דדכן אינו סובל פירוש אחר רק דכן ממש ועל כרחך סבר יוסי בן יועזר דטומאת עצמן גם כן דרבנן ויוסי בן יועזר תנא הוא והני תנאי דלעיל פליגי על יוסי בן יועזר ולקמן בדברינו סימן פ''ב יתבאר עוד ישוב אחר על דברי רש"י הללו:

[עט] עוד נלע"ד לתרץ מ"ש רש"י קסבר יוסי בן יועזר ונתרץ ג"כ מה שהקשה דווקא לשמואל קרי כאן והבשר וגו' ולא הקשה לכל הני תנאי דסברי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן היא משום דאיכא למימר דבקדשים באמת מודו דמטמאים מקרא דוהבשר אשר יגע אבל בדברי שמואל יש לנו דקדוק דקאמר ושמואל אמר דכן וכו' אבל טומאת עצמן יש להם קסבר וכו' לטמא אחרים דרבנן וכי גזור במשקין וכו' אבל וכו' לא גזור וכי לא גזור וכו' אבל לטומאת עצמן יש להם הך וכי לא גזר הוא שפת יתר שהרי בזה התחיל דכן מלטמא וכו' אבל טומאת עצמן יש להן וגם כבר קאמר קסבר טומאת משקין עצמן דאורייתא ועוד דמלשון וכי לא גזור רבנן לטמויי אחרים אבל טומאת עצמן וכו' משמע דטומאת עצמן רבנן גזור והרי אמר שטומאת עצמן דאורייתא ונלע"ד כוונתו שלא תאמר תינח דיש להם טומאת עצמן אלא בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן אפילו טומאת עצמן לא יהיה להם ובאמת סבר שמואל דטומאת עצמן יש להם בכל טומאות אפילו בטומאה דרבנן ולכן קאמר וכי לא גזר לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם אפילו מה שהוא רק גזירה דרבנן גזור גם במשקי בי מטבחייא ואמנם טעם הדבר בשלמא לטמא אחרים דליכא שום דבר תורה במשקין כלל לא גזרו בה במשקי מטבחייא אבל טומאת עצמן כיון שיש בהם על כל פנים בטומאה של תורה לא חילקו בין טומאה לטומאה וגזרו אף במשקין בי מטבחייא ולפי זה מוכח דשמואל סבר אף בקדשים אין משקים מטמאים דאם לא כן כיון שיש בהו דררא דאורייתא לטמא אחרים גם כן לא הוו להו לחלק אף במה שמטמאין מדרבנן ואם כן לשמואל שפיר הקשה קרי כאן והבשר אשר יגע וגומר וכל זה אם הך קסבר כו' רב ושמואל עצמייהו קאמרי אבל אם סתם גמרא פירשה כן היא גופיה קשיא מנ"ל לפרש כן אליבא דשמואל ודלמא שמואל דאמר טומאת עצמן יש להן היינו בטומאה דאורייתא וטומאת אחרים אין להם אפילו בטומאה דאורייתא בחולין אבל בקדשים יש להם ואף על פי כן נ"מ דמשקי בי מטבחיא דכן לטמא אחרים לענין כמה דברים המובאין בעזרה שאינם קודש וכמו"ש התו' דף ך' ע"א בד"ה אלא דאיתכשר לענין הכשר יעויין שם ולכן מדמקשה הגמרא לשמואל על כרחך דהני קסבר רב ושמואל בעצמם אמרום ואם כן על וזהו כוונת רש"י שפירש קסבר כרחך קסבר היינו קסבר יוסי בן יועזר יוסי

וכו'

[פ] ד"ה ותלושין מי מכשרי אמים הוא דמתמה וכו' אבל אשאר משקין לא מתמה דכולהו תלושין ננהו עיין מהרש"א שהרי לפי דברי המקשה הזה יטמא היינו יטמא ממש אם כן אין לנו קרא בהכשר בשאר משקין כלל אפילו הכי משמע ליה דהך וכל משקה קאי נמי אדלעיל אהכשר אבל יטמא דסיפא היינו ממש ואין לו במים רק חד קרא ומוקים ליה במחוברין והנה דברי המהרש"א נכונים ליישב דברי רש"י אבל על רש"י גופא קשה מי הכריחו לזה שכך היתה דעת המקשה ואולי באמת המקשה שהיה סבור יטמא ממש באמת שאר משקין אינן מכשירין דלית בהו קרא מיוחד דוכל משקה אסיפא דקרא קאי וכיון דבאמת שאר משקין כולהו תלושין נינהו לא מכשרי כלל לפי דעת המקשה בזה ואף ששנינו כמה משניות בשאר משקין שמכשירין היה סבור כל זה מדרבנן כשם שהיה סבור במי' תלושין שאינן מכשירין רק מדרבנן ונראה דרש"י כיון בזה לתרץ מה שנדחקו בו התוספות בד"ה תרגמא אדם בפ"ב דחולין פריך והא משקי תני והכא לא חייש אהך פרכא וכו' והנה דברי התוספות תמוהים מדוע בחולין וכן לקמן דף ך' ע"א לא בעי לשנויי תרגמא אדם משום הך פירכא ועיין שם בתוספות ד"ה לא דיין וכאן לא חש אהך פרכא משום דאמרינן מאי משקי משקי דעלמא ודברי התוספות דחוקים והנלע"ד דכאן מוכח מדברי המקשה עצמו דאמרינן מאי משקי משקי דעלמא ולכן שפיר משני ליה תרגמא אדם ואפרש כוונתי דהנה המקשה שהקשה ותלושין וכו' רצה להוכיח מזה דיטמא ממש ודכן דר יוסי היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם על כרחך לא ידע מקרא דתשפכנו כמים דכתיב בדם שאם היה יודע מזה א"ב היה יודע שדם קדשים דכן ממש אפילו מטומאת עצמן שהרי כשם שדרשינן מקרא דתשפכנו שאין דם קדשים מכשיר ה"נ דרשינן ממנו שאין דם קדשים מקבל טומאה וזה לשון הרמב"ם סוף פ"א מפה"מ וכל דם הקדשים כ ק ש א אינו מקבל טומאה שנאמ' על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשי' שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומא' עכ"ל הרמב"ם ואם כן אם המקשה הזה היה יודע מקרא דתשפכנו אם כן איך רצה לפרש דכן מלטמא אחרים והרי משקי קאמר ודם ודאי דכן ממש אם כן על כרחך מים גם כן דומיא דדם דמשקי קאמר אלא ודאי שאם היה יודע קרא זה ע"כ רצה לפרש משקי רק על מים ומשקי דעלמא ואם לא היה יודע קרא זה א"כ ג"כ לא היה יודע שדם קדשים אינו מכשיר ודם לפי דברי רש"י ודאי מכשיר אף אם מים תלושין אין מכשירין דשאר משקים כולהי תלושין נינהו ואם כן אכתי איך קאמר משקי בי מטבחייא לא דיין וכו' אלא שאין מכשירין והרי דם מכשיר מן התורה ואיך יוכלו חכמים לומר שבקדשים אינו מכשיר אלא ע"כ משקי קאי רק על מים ומשקי דעלמא וא"כ שגם המקשה מוכרח לומר משקי דעלמא השיב לו התרצן תרגמא אדם והביא לו קרא דעל הארץ וגו' וכל זה אם גם המקשה מודה דשאר משקין מכשרי דכולהו תלושין אבל אם המקשה היה סבור דשאר משקי לא מכשירי מן התורה כלל א"כ לדעת המקשה שפיר משקי קאי על מים ועל דם נשאר קושית התוספות וזה היה כוונת רש"י שפירש ושאר משקין מכשרי שפיר דכולהו תלושין וכפי מה דאסבר' לן המהרש"א דגם לפי דעת המקשה דיטמא ממש מ"מ וכל משקה קאי גם אדלעיל אהכשר וכל זה כאן אבל בחולין דף ל"ו ע"ב דהביא מתחלה קרא דעל הארץ שדם קדשים אינו מכשיר וקאמר אלא דאיתכשר במשקי בי מטבחייא והא ריב"ח וכו' וכי תימא תרגמא אדם והא משקי קאמר שם שפיר דקדק משקי וכן לקמן דף ד' הוא כמו בסוגיא דחולין

[פא] פירות הנושרין מדברים הנזכרים שאפילו מאן דס"ל יטמא ממש אפ''ה מודה דוכל משקה גם אדעיל אהכשר קאי וכיון דהך וכל משקה אדלעיל אהכשר ואדלמטה יטמא קאי אם כן חד משקה כתיב בהכשר ובטומאה ומוכרח להיות כדברי רבינו הגדול הרמב"ם שהבאתי לעיל סימן ל"ג שאין שום משקה מקבל טומאה רק שבע משקין ודעת הראב"ד שכתבתי לעיל דאיהו ס"ל יטמא היינו הכשר ומשקין דמקבלין טומאה סובר כדברי רש''י דמדכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל שמטמא משקין אבל אחר היישוב הא ליתא דהרי הראב"ד שם כתב דמה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות היינו ביצאו מאיליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקה הרי הם כעקר הפירות עכ"ל ואי ס"ד דהראב"ד יליף טומאת עצמן במשקין מטמא הוא כדברי רס"י קשה ואטו נזכר בקרא שמטמא משקה מדיוקא אנו למדין מדאיצטריך שאינו מטמא כיוצא בו מכלל דדבר אחר מטמא וכלי ודאי אינו מטמא ואין לנו דבר שיטמא רק משקה ומה לי אם הוא זיעה או אם הוא עקר כיון שאינו אוכל הוא מקבל טומאה מאוכל שהרי עכ"פ אינו אוכל כמ"ש דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכיון שאינו אוכל למה לא יקבל טומאה מאוכל ולכן דעת רבינו הגדול הראב"ד קשה להבין אם לא שנאמר שגם דעת הראב"ד דטומאת עצמן ילפינן מוכל משקה וגו' יטמא ממש אלא שאינו סובר כדעת רש"י וס"ל וכל משקה קאי רק איטמא דסיפי' דקרא ולא על אשר יבוא עליו מים דריש' ולפי זה יטמא דוכל משק' כולל כל מה שנקרא משקה ולדעתו כל שאינו זיעה נקרא משקה ושאר משקין שאינן מים באמת לא מכשרי רק מדרבנן והוא דוחק ועוד שבודאי אין בכלל משקה סתם רק שבעה משקין דאם לא כן בהכשר גופי' מדוע אינו מכשיר רק שבעה משקין ולכן נלע"ד דהראב"ד ג"כ מודה שאין שום משקה נקרא משקה רק שבעת המשקין וגם הראב"ד יליף טומאת עצמן של משקים מוכל משקה וגו' ומחלוקת הראב"ד והרמב"ם הוא זה דודאי אין שאר מי פירות מקבלין טומאה בתורת משקה כלל אלא שלדעת הרמב"ם אינן מקבלין טומאה כלל שכך כתב הרמב"ם שם כדרך שאין מכשירין כן אין מקבלים טומאה כלל עד כאן לשון הרמב"ם ולא לחנם כתב הרמב"ם טומאה כלל והיה די' באומרו אינן מקבלין טומאה אלא ודאי כוונתו שלא תאמר שאינן מקבלין טומאה בתורת משקה אבל יקבלו טומאה בתורת אוכל קמשמע לן הרמב"ם שאין מקבלין טומאה כלל לפי שאינם לא אוכל ולא משקה והראב"ד ס"ל שאם סחטן למשקה ואינן זיעה בעלמא הרי הם לעקר הפרי ומקבלים טומאה בתורת אוכל וכן משמע לשון כעקר הפרי וההפרש אם מקבלים בתורת משקה או בתורת אוכל הוא בכמה חילוקים שאם מקבלים בתורתי אוכל אינם מקבלים טומאה מן התורה רק מכלי אבל אוכל אינו מטמא אוכל וכן אינן נעשין תחלה ואם הם חולין ונגע בהם שני טהורים לגמרי שאין שני עושה שלישי בחולין ואם הם משקה נעשים תחלה שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וראיה גדולה שכן הפירוש בדברי ראב"ד שהרי דברי הראב"ד שם תמוהי' מאד שכתב וכל מה שמצא בתוספתא דבש תמרים וכו' כאלו אין להרמב"ם ראי' רק מהתוספתא והלא דברי הרמב"ם מפורשים במשנה פי"א מתרומת משנה ב' דבש תמרים ויין תפוסי' וחומץ ושאר כל מי פירות כו' ר"א מטמא משום משקה אמר ר' יהושע לא מנו חכמים שבעה משקים כמוני פעמים אלא אמרו שבעה משקים טמאים ושאר כל המשקין טהורים הרי מפורש במשנה בדברי ר"י ששאר כל המשקין טהורים והא ודאי שהלכה כר"י והכ"מ שם הביא משנה זו והיה סובר שמ"מ הראב"ד שאין מהצורך כן במשנה זו ואין דברי הראב"ד סובלים דבריו ועוד שהראב"ד לא הביא משנה זו כלל ולכן נראה לע"ד שהראב"ד סובר שמשנה זו אין ראיה כי פלוגתא דר"א ור"י הוא שר"א מטמא משום משקה הרי שלא אמר ר"א סתם טמאים אלא פירש דבריו שטמאים משום משקה ויש בהם כל חומר טומאת משקים שא"צ הכשר ונעשים תחלה לעולם ור"י מטהר היינו שמטהר משום משקה אבל אפשר עדיין שמודה ר"י שטמאים טומאת אוכלים ואם כן אין להרמב"ם ראיה ממשנה זו וגם ליכא קושיא על הראב"ד ממשנה זו אבל עקר ראיית הרמב"ם הוא מתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה שמבואר בהדיא שאינו לא אוכל ולא משקה על זה הוצרך הראב"ד ליישב דמיירי ביצאו מעצמן אבל אם סחטן הם כעקר הפרי ומקבלים טומאה משום אוכל כעקר הפרי