צל"ח פסחים מ

התורה לא משכחת שישאר על שלישיתו שאם והיה שלישי מן התורה ודאי ממשקה שיהיה שני קיבל טומאתו שהרי אוכל אינו מטמא אוכל וכיון שממשקה קיבל אף שמן התורה הוא שלישי מ"מ כבר יצא מגדר שלישי ונעשה שני מדבריהן שהרי המשקין נעשו תחלה וכן רביעי לא משכחת מן התורה כי אם שקיבל ממשקה שלישי וא"כ המשקה נעשה תחלה שהרי כל הפוסל את התרומה וכו' וא"כ נעשה האוכל הזה שני ולכן לא משכחת לאוכל שלישי ורביעי שישאר על שלישותו ועל רביעתו כי אם כשקיבל אוכל מאוכל וזה ודאי מדבריהן הוא אפי' בקדשים אבל בפרק י"א כתב רק שבשר שלישי מפורש בתורה ואף שבאמת נעשה שני מדבריהם מ"מ עכ"פ מפורש שלישי בתורה וכוונתו ללמוד רביעי בק"ו שלא נימא דיו כל זה נראה לי ברור וצלול בכוונת הרמב"ם ז"ל והוא לדעתי אמת ברור וצלול ואף שלא הזכיר הרמב"ם דבר זה מפורש בהדיא בספרו שמשקה יטמא מן התורה בקדשים היינו לפי שאינו מפורש ג"כ בפירוש בדברי הגמרא ואין דרכו של הרמב"ם בספרו לפרש רק מה שמפורש בהדיא במשנה או בברייתא או בשני התלמודי' או בספרי וספרא ותוספתא ומכילתא אבל דין הנולד ע"י הוכחה ואינו מפורש גם הוא דרכו לסתום ע"ד הגמרא כנודע למי שרגיל מעט בספרו

ע ומזה מתורץ ג"כ מה דקשה לי טובא בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פרק קמא דפסחים דפירש המשנה עפ"י תירוצא דר' ירמיה דהכא בבשר שנטמא במשקה וכו' ודבר שהוא דרבנן אם אתה מתירו לשורפו עם הטמא דאורייתא גם הטהור גמור ג"כ מותר לפי שהטמא דרבנן לגבי טומאה דאורייתא אין הפרש בינו לבין הטהור ור"מ לשיטתו והבשר זה הוא ולד דרבנן ור' יוסי לטעמיה דלשיטתו הוא ולד דאוריית' לכך לפי שיטתו אינה היא המדה וסיים הרמב"ם שם והלכה כר' יוסי באמרו אין שורפין הטהורה עם הטמאה אבל שיטמאו המשקים זולתן היא מדרבנן כר' מאיר והנה דבריו אינן אלא דברי תימה כיון שבעצמו האריך שם שזה תלוי בזה האיך מזכי שטרי לבי תרי שאם הלכה כר"מ שמשקין מטמאין רק מדרבנן הנה כבר כתב ששוב אין הפרש בינו ובין הטהור ואיך הלכה כר' יוסי בשריפת הטהורה עם הטמאה וע"ש בדבריו עצמו כי קצרנו את דבריו אמנם לפמ"ש ניחא דהנה רמז שם על פלוגתת ר"מ ור"י במס' טהרות וכמ"ש שם בהדיא ויתבארו עקרי מחלוקתם במס' טהרות ושם בפ"ד משנה יו"ד שם שטת ר' יוסי היא אליבא דר''ע דדריש יטמא יטמא ואפילו בחולין משקה מטמא מדאורייתא ובזה ודאי הלכה כר"מ אבל בקדשים שפיר מקשה מטמא מן התורה והוא שטת ר' יוסי עצמו וכמו שהוכחנו מדבריו ואף שאינו מפורש בדבריו ולכך שפיר הוה ולד ולד דר"ת ס"ה טמא מדאורייתא ולכך בהא הלכה כר' יוסי שאין שורפין הטהורה עם הטמאה: ק עא דף ט"ז ע"א לטמא אחרים טהור דברי ר"מ הא דלא אמר ר"מ לכל טהור שהרי ר"מ בין לאוכלים ובין לכלים מעהר בשלמא לשטת רש"י ותוספת דהך ואזלו לשטתייהו היינו שטתייהו אליבא דר"ע וכבר כתבתי דלר"ע על כרחך בקדשים משקין מטמאים אחרים מן התורה אם כן לא היה יכול לומר לכל טהור דהרי איכא קדשים אבל לפי פירושו לעיל בסימן הקדום דלשטתייהו ממש ולר"מ עצמו אפילו בקדשים אינן מטמאים אחרים מן התורה דלא איקרו טמא ואם כן אפילו בקדשים טהורים היה לו לומר לכל טהור. דהיינו בין לאוכלים ובין לכלים וכשם שאמר ר' יהודה לכל טמא ונראה דבשלמא ר' יהודה הוצרך לומר לכל טמא שלא נטעה לומר דוקא לאוכלים טמא אבל ר"מ בלא"ה מוכח דלטמא אחרים אפילו לאוכלים טהור דאי ס"ד דווקא לכלים אדמפליג בין ליטמא ובין לטמא היה לו לחלק בלטמא בין אוכלים ובין כלים ואם משקים לטמא אוכלים טמא ק"ו שהם עצמם טמאים אלא ודאי שלטמא אחרים צכל טהור

[עב] שם גופא רב אמר דכן ממש ושמואל אמר וכו' לפי כללי הש"ס רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וראוי היה להיות בזה הלכה כרב והרמב"ם בריש פ"ז מאה"ט כתב דבר מפורש בתורה שאוכלים והמשקים מתטמאים שנאמר מכל האוכל וגו' יטמא וכל משקה וגו' יטמא והדבר צריך טעם למה שביק רב ופסק כשמואל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ס"ט בהג"ה ונראה דסבירא ליה לרבינו דמה שפירשו כאן בגמרא טעמי' דרב דאמר דכן ממש הוא משום דסבר טומאת משקין דרבנן לאו רב אמרו אלא הגמרא כך פירש טעמיה דרב אבל לדברי רב פפא לקמן דף י"ז ע"ב דמשקי בית מטבחיא הלכתא ננהו גם רב סובר דכן ממש והוא הלכתא וכיון שהרמב"ם פסק כרב פפא בפרק יו"ד מט"א הל'. ט"ז שפיר פסק שמשקין מקבלין טומאה מן התורה ובמשקי' בית מטבחיא דכן פסק באמת שם בפ' יו"ד מט"א כרב דדכן ממש והרמב"ם סובר דההוא קסבר דאמרינן כאן סתם גמרא אמרו ודלא כמה שמבואר בדברינו לקמן סימן ע"ח

[עג] ואיזה מן המשקים שמקבלים טומאה נחלקו בו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם פרק א' מט"א הלכה ד' כתב אין שום משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל והראב"ד שם השיג עליו וכתב שכלם מקבלין טומאה ומה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות היינו ביצאו מאליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקה הרי הם כעיקר הפירות עכ"ל ואומר אני להכריע לפי עניות דעתי שדבר זה תלוי מאיזה לימוד שאנו לומדין שמשקין מקבלין טומאה שאם אנו לומדים מוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא אפי' שאנו מפרשים אותו לענין טומאה אפ"ה לענין הכשר ג"כ מיירי כאשר יבואר בדברינו לקמן סימן פ"א ולכן דוקא שבעה משקין המכשירין הם המקבלים טומאה ולא שאר משקים אבל רש"י בדף י"ט ע"א כתב בד"ה אמר לי' וכו' ואוכל דמטמא משקין כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכן נפקא להו אם לא מהאי קרא וכי יותן וגו' טמא הוא ודרשינן שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמטמא דבר אחר עיין שם ברש"י והרי שם אינו מפורש מה הוא הדבר אחר שמטמא אלא שגילה שאינו מטמא אוכל כיוצא בו וכן אינו מטמא כלי כדילפינן לקמן בדף י"ח לכן על כרחך שמטמא משקין אבל לא נתפרש איזה משקין שמטמא ואמרינן ר ליה באם אינו ענין לשרץ תנהו ענין למת וכמו"ש התוס' ורש"י בחולין מסתמא מטמא כל המשקין וכדעת הראב"ד. והרמב"ם לשיטתו שם בפ"ז מהא"ט שפסק סתם אין אוכל מטמא אוכל ולא חילק בין חולין לתרומה או קדשים והיינו משום דמסתמא הלכ' כרבינא דהוא בתרא דאמר בריש השיטה מקרא מלא דבר הכתוב והתוס' בדף י"ט ע"א בד"ה לא לשתמיט כתבו ועוד פי' הקונטרס דאוכל דמטמא אחרים ילפינן מדאיצטריך טמא הוא וכו' אומר ר"י הניח' לאביי ולרב אדא אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר דלמא איצטריך טמא הוא לקדשים דה"א דעושה כיוצא בו מדכתיב והבשר אשר יגע וגו' עיין שם וא"כ הרמב"ם שפסק כרבינא ולכן לא יוכל למילף מטמא הוא באשר באמת יליף מוכל משקה אשר ישתה וגו' ולכן פסק שאינן מקבלין טומאה רק שבעה משקין ודעת הראב"ד יתבאר לקמן ועפ"י דעת הרמב"ם נלע"ד ליישב מה שהקשיתי לעיל סימן ס"ו כיון דכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמשקה מקבל טומאה מאוכל וכמ"ש רש"י דף י"ט ע"א א"כ לר' יוסי דדריש יטמא דמשקין שמשקין מקבלין טומאה קשה למה לי קרא הרי הוא ק"ו אם אוכל מטמא משקה ק"ו שכלי מטמא משקה ולדעת הרמב"ם ניחא דאי מטמא הוא היו כל המשקין מקבלין טומאה קמ"ל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דדוקא ז' משקין הוא דמקבלין טומאה ולא שאר משקין עד שם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' הא דלח קשיא לי' למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב ואפי' בקדשים אין אוכל מטמא אוכל קרי כאן והבשר אשר יגע וכו' ולפמ"ש לעיל סוף סימן ס"ו ניחא דשם גילתה התורה בהדיא טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו ולכן מאי אולמא דקרא והבשר אמר יגע יותר מקרא דטמא הוא אבל משקין שאינן מטמאין אחרים לא מיעטה התורה אלא שכיון שלא גילתה התורה שיטמאו אחרים ממילא אינן מטמאין ולכן שפיר קשה קרי כאן והבשר אשר יגע וכנ"ל

[עה] עוד אפשר לתרץ וגם ליישב למה לא הקשה לכל הני תנאי ומשניות דספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור קרי כאן ונראה דהרי לכאורה יש לדקדק הרי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא אינו מיותר וללאו איצטרך ליחודי ליה לאו בגופי' הוא דאתי או למילף מיניה כל שאר איסורי תורה לאסרם בהנאה כדלקמן דף כ"ד ע"א ואם כן מאן יימר דההוא קרא כללא כייל ולכן באמת איכא מ"ד דאין אמ"א אפי' בקדשים וסובר והבשר אשר יגע בכל טמא לאו דוקא אלא באותן שדינם לטמא אחרים אבל על שמואל הקשה דאיהו סבר טומאת משקין עצמן יש להם ולטמא אחרים הוא מדרבנן ובחולין גזרו ובמשקי בי מטבחיא לא גזרו וקשה מ"ש מאוכל לטמא אוכל דלמ"ד מקרא מלא דבר הכתוב חכמים גזרו בקדשים להיות טומאה עושה כיוצא בו בשלמא למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר א"כ איכא למימר דאוכלין כיון שיש טומאת עצמן דבר תורה גזרו בקדשים לטמא אוכל כמוהו משום גזירה שיאמרו גם טומאת עצמו אין לו ויהיו נכשלים באיסור תורה לכן לא חששו להפסד קדשים וגזרו אבל במשקין שאין להם טומאה כל עיקר וליכא בהו חשש איסור תורה לא גזרו בקדשים כלל משום הפסד קדשים אבל לשמואל דסובר טומאת עצמן יש להם וסובר דלטמא אחרים לא גזרו בקדשים אם כן קכה מאי שנא באוכל מטמא אוכל שגזרו גם בקודש ועל כרחך צריך לומר דסובר דגם באוכל לא גזרו חכמים בקדשים כלל רק שכן הוא דין תורה דבקדשים עושה כיוצא בו ועל כרחך נפקא לי' מוהבשר אשר יגע בכל טמא וכמו"ש התוס' בדף י"ד ע"א בד"ה אבל בתרומה וכו' וא"כ כיון דע"כ דייק הבשר אשר יגע שפיר הקשה לו קרי כאן והבשר אשר יגע וכו' אמנם עוד נלע"ד אפילו אם הי' שמואל סובר מקרא מלא דבר הכתוב אפילו הכי ניחא מה שבאוכל לטמא אוכל גזרו בקדשים דהיא הנותנת כיון דמשקין יש להם טומאת עצמן חששו שאם יאמרו אין אוכל מטמא אוכל יאמרו שאין אוכל מטמא כלל אחרים ויטהרו גם משקה שננע באוכל טמא לכן גזרו שיהיה אוכל מטמא אפילו אוכל אבל משקין שאינן מטמאים אחרים כלל מן התורה לא היה שום חשש איסור תורה ולכן לא גזרו בקדשים ולמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר אפילו טומאת עצמן א"כ קשה מ"ט גזרו שאוכל יטמא אוכל שהרי אי אפשר שיבוא מזה חשש איסור תורה ורציתי לומר שיש חשש שיאמרו שאוכל אינו מטמא עצים ולבונה ולהביא מכאן ראיה לדעת התוס' שאפילו למ"ד מקרא מלא וכו' אפילו הכי אוכל מטמא עצים ולבונה ודלא כמו שכתבתי אני לעיל סי' מ"ה אלא סאין הכרח לזה דלמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר בלאו הכי ניחא וכמ"ש לעיל דאוכל נזרו לטמ' אוכל אחר גזירה משום טומאת עצמו [עו] שם וצריכי וכו' הנה לא היה צריך לעשות צריכי לשני צדדים ודי אם אמר מעלה בתלושין הואיל ואחשבינהו שהרי מחוברים לא כתיב בפירוש דאיירי קרא במחוברים וא"כ אי הוה כתיב חד קרא הוה מוקמינן אמסתבר דהיינו תלושין הואיל ואחשבינהו ונראה שהוצרך ליתן מעלה גם במחוברים נגד תלושים דאל"כ לשמואל דהך יטמא הוא ממש א"כ אין בהכשר רק חד קרא דהיינו רישא דקרא אשר יבוא עליו וא"כ לשמואל היו תלושין ודאי מכשירין דעכ"פ מוקמינן אמסתבר ואף אם לא היה נראה לשמואל לחלק כלל עבור זה היו עכ"פ בין תלושין ובין מחוברים מכשירים והרי אנן חזינן דשמואל ס"ל דוקא מחוברין מכשירין ולא תלושין כדלקמן דף כ' ע"א דקאמר שמואל שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ומדכתיב והעבירה בנהר חזינן דבעינן דוקא מחוברים וכמ"ש התוס' שס ד"ה ובשעת שחיטה וכו' ולכן הוצרך כאן ליתן מעלה במחוברים שיהי' ניחא לשמואל ובתלושין ודאי צריך ליתן מעלה לרב דהרי משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דסבר רב הכשר ודאי תלושין נינהו דכתיב בכל כלי ואפשר שזה כוונת רש"י מ"ש בכל כלי היינו משקין תלושין לתרץ על שהוצרך צריכא משני צדדים וכנ"ל [עז] שם ותלושין מי מכשירין הנה משמע כאן דלשמואל דיטמא ממש אין לנו רק חד קרא בהכשר ומוקמינן לי' במחוברין ותלושין אין מכשירין וכן כתבו התוס' דף ך' ע"א בד"ה ובשעת שחיטה ולענ"ד הדבר תמוה מאד שהרי יש לנו עוד קרא בהכשר וכי יותן מים על זרע אלא דמוקמינן ע''ב והיינו לרב דאיכא תלתא קראי בשרץ בהכשר וחד ודאי מיותר ואמרינן אא"ע לשרץ תנהו למת ושאר טומאת אבל לשמואל דדריש יטמא ממש וליכא דףצאד