צל"ח פסחים לו

משכחת לה ע"י משקין דא"כ שני ושני הוא אבל משכחת שלישי אוכל מאוכל ואף דבעי עיבור צורה יש הוספה לענין כלים כנ"ל אבל אכתי היה לו לרבא להוכיח מדברי ר"ח ס"ה שמשקין לטמא אחרים דאוריית' דאם לא כן א"כ תינח דמשכחת מוסיף טומאה על טומאתו אחר גזירת י"ח דבר שאז כבר גזרו שמשקין יטמא כלים אבל קודם י"ח דבר אם משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת בשר הנטמא בולד ולד מן התורה כלל ובעי עבור צורה והרי הוא נותר והוא ראשון ומה הוספה שייך בו וקודם י"ח דבר לא שייך הוספה לענין משקין שיטמאו כלים שהרי משקין גופייהו שמטמאים כלים מגזירת שמנה עשר דבר הוא ולא עוד אלא לפי מה שרציתי לעיל בסימן כ"ד לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דכל הפוסל את התרומה וכו' גזירה קדומה היתה אם כן אפילו למ"ד משקין לטמא אחרים דאורייתא ליכא הוספה קודם י"ח דבר דע''י משקין ליכא למימר דא"כ שני ושני הוא וע"י אוכל מאוכל בעי עבור צורה והרי הוא ראשון ומה הוספה שייך קודם ח"י דבר שאז עדיין לא נגזר גזירת כלים שנטמאו במשקין ולכן נראה לע"ד דאף דגם רש"י סובר דלא שייך להקשו' מאי אריא וכו' משום דרצה לומר חידוש גם קודם ח"י דבר היכי משכחת לה אבל אם לא מצינו חידוש בדברי ר"ח ס"ה רק אחר י"ח דבר ג"כ ניחא ליה לרש"י ומימיהם היינו מיום ששייך הוספה זו וכשם שפירשתי לר"ע מימיהם מתקנת אושא ואילך ולכך לא היה רבא יכול להוכיח מדברי ר"ח ס"ה שמשקין לטמא אחרים מדאורייתא רק מדברי ר"ע

מד בא"ד ואור"י דאכתי לא נגזרה נזירה דכל הפוסל וכו' הנה שינו התוס' לשונם דלעיל דף י"ד ע"א בתוס' ד"ה עם בשר ומשקין ששם כתבו דמימיהם קאמר דמשמע אף קודם וכאן כתבו אכתי לא נגזרה גזירה וכו' מכאן ראיה למה שכתבתי דאף דמימיהם קאמר אעפ''כ צריך שיהי' עדותו שייך גם בשעה שהעיד זה ולכן כאן וכן בדף י"ד ע"א בסוף ד"ה דאיכא משקין הוצרכו לתרץ דבשעה שהעיד זה אכתי לא נגזר דאל"כ לא הי' בשעת העדות הוספה בזה משא"כ בד"ה עם בשר דודאי איכא תוס' רק שהקשו מה ארי' וכו' די במה שתירצו מימיהם קאמר ואחז דבר שהוא תוס' גם קודם י"ח דבר וגם אחר י"ח דבר

מה בא"ד אי נמי דהאי שלישי נטמא בעצים ולבונה הנה מה שפשוט אצל רבותינו בעלי התוספת דאפילו למ"ד אין אמ"א מ"מ עצים ולבונה מטמאים אוכל לדידי בעניות דעתי הדבר צריך עיון דהרי עצים ולבונה דרבינהו הכתוב והבשר לרבות עצים ולבינה אמרינן בחולין דף ל''ו ע"ב דחבת הקודש משוי להו אוכל וגם התוספות שם כתבו הא דמרבינן מן והבשר עצים ולבונה ולא מרבינן משקי בי מטבחיא היינו משום דלא שייך לרבויי למשוי אוכל אלא דבר גוש הדומה לאוכל וא"כ כיון שחבת הקודש משוי להו אוכל א"כ אין אוכל מטמא עצים ולבונה ולא עצים ולבונה מטמאים אוכל כמו שאין אוכל מטמא אוכל כן היה פשוט בעיני לולא שהתוספות לא כתבו כן ועיין בדברינו לקמן סימן ע"ה

מו בא"ד אי נמי וכו' בעצים ולבונה הנה יש לדקדק א"כ פליגי ר"מ ור"י במציאות מה היה עדותו של ר''ח ס"ה דר"מ סבר שהי' ע"י משקין ורבי יוסי סבר שלא היה ע"י משקין גם מ"ש מהרש"א דלר"מ לא קשיא להו דשלישי דהכא משכחת לה בלא משקין הוא תמוה דהרי רבי ירמי' קאמר בהדי' בבשר שנטמא במשקין אלא א"כ יאמר המהרש"א דר' ירמי' לא ס"ל כרבינא ורבינא מוקי ליה לר"מ אוכל באוכל אבל הא לא ניחא להתוס' למימר דרבינא גם אליבא דר' יוסי לא מוקי לה בשלישי דאורייתא ונחזור לדברינו דלענ"ד לא שייך פלוגתא בזה ואם אפשר לאשכוחי שלישי דאורייתא ע"י עצים ולבונה מנ"ל לר"מ דר"ח איירי בשלישי דרבנן ואם קבלה היתה בידו שמעשה של הכהנים היה בנטמא במשקין איך פליג ר' יוסי לכן נלע"ד שכוונת התוס' ע"י עצים ולבונה היינו משקה בשרץ ועצים במשנה והוה להו הנך עצים ולד ולד ור"מ לשטתו דהוה דרבנן שהרי ממשקין קיבלו טומאה ור' יוסי לשטתו דמשקין לטמא אחרים דאורייתא והוה ליה ולד ולד דאורייתא ולכן לא היה קשה להו מתחלה לר"מ דג"כ מוקמינן משקין בשרץ ובשר במשקין והוה ליה בשר זה ולד ולד דרבנן ולא קשיא להו אלא לר' יוסי דמה בכך דבשר שהוא ני הוה ולד דאורייתא מכל מקום זה הבשר שנטמא הוא אינו אלא מדרבנן וכן למאן דאמר אוכל מטמא אוכל לא קשה להו דגם כן מוקמינן משקין בשרץ ואוכל במשקין ושוב אוכל באוכל ושפיר ר"מ לשטתו ור' יוסי לשטתו ולר' יוסי הבשר הזה שנטמא בולד ולד הוא שלישי גמור בין מדאורייתא ובין מדרבנן ודלא כמהרש"א

מז בד"ה ולד הטומאה דאורייתא הכא דקיימא לן אליבא דר"ל לא אשכחן שלישי דאורייתא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכתב מהרש"א דעכ"פ לר"מ דודאי סבר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת שלישי דאורייתא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ואומר אני דאליבא דר"מ אפשר דליכא קושיא כלל שהרי במס' מעילה דף ח' שם נחלקו תנאי בטבול יום דר"ש סובר שהוא ראשון לקדש מטמא שנים ופוסל א' ור"מ סבר שני דקודש מטמא א' ופוסל א' וחכמי' סברי שהוא רק פוסל א' ואף דרבא מפרש שם דא"ש ור"מ חומרא דרבנן הוא דקאמרי אבל מדאורייתא מודו שאינו רק פוסל קודש מ"מ הרי כתבו התוס' שם דסוגיא דסוטה דף כ"ט ע"ב פליג על רבא וס"ל דמדאורייתא פליגי ואם כן לר"מ טבול יום הוא ולד ולד לקודש שהרי הוא שני והבשר הנוגע בו הוא שלישי מן התורה ושפיר משכחת במשנתינו בדברי ר"ח ס"ה בשר שנטמא בולד ולד ויהיה שלישי של תורה וגם מדרבנן אינו אלא שלישי אלא דבסוטה שם אמרינן על מה דאמר רבי יוחנן טעם בריבי אינו יודע דאיכא למימר אוכל הבא מחמת ט"י יוכיח ועל זה אתקיף רב פפא ודלמא ר' יוסי כא"ש ס"ל ועיין שם ברש"י דה"ה דהוה מצי למימר ודלמא כר"מ ס"ל ועל זה משני אם איתא דכא"ש ס"ל א"כ ליתי לרביעי בקודש בק"ו מאוכל הבא מחמת ט"י וכו' וממילא מוכח דגם כר"מ לא ס"ל דאל"כ אכתי הוה ליה למיתני לרביעי בקודש מאוכל הבא מחמת טבול יום שהרי לר"מ אוכל הבא מחמת טבול יום הוא טמא לקודש ופוסל עוד אחד אלא על כרחך דרבי יוסי גם כר"מ לא ס"ל וא"כ לר' יוסי שפיר הקשו התוס' היכי משכחת שלישי דאורייתא אבל לר"מ קושי מעיקרא ליתא דשפיר משכח' עדות דר"ח ס"ה בשר שנטמא בולד הטומא' היינו בט"י ונסתר קושיית מהרש"א ואמנם כיון שכל דברי התו' הוא למ"ד אין אמ"א ומרא דשמעתא בזה הוא רבינא משמיה דרבא והרי רבא אמר בפירוש שם במעילה דהך פלוגתא דהני תנאי הוא רק בחומרא דרבנן ולדידיה שפיר קשה היכי משכח לה שלישי דאוריית' אליבא דר"מ ואותו שלישי יהי' אוכל מח ע"ב הפיגול וכו' בש"א אין נשרפין כאחד הנה לפי מה שכתבתי לעיל דנותר הוא ראשון לטומאה א"כ היא גופא קשיא מ"ט דב"ש ומה הוספה איכא בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל שפיר שמוסיף טומאה של תורה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב מאי תוספת איכא ומ"ש לעיל דאיכא תו' לטמא משקין לטמא כלים קשה תינח לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד בפ"ו מאה"ט שאפילו משקה הבא מחמת ידים מטמאין כלים אם כן מה הוספה איכא ואולי מיירי שיש כאן אוכלים ומשקי' שמטמאים זא"ז דבר תורה:

מט שם שאני התם דאית להו טומאה מדרבנן והנה לפי זה אני אומר ו לאבי שאין סיוע לר' יוחנן ואפי' תיובתא איכא דהרי יש להקשות למה לקט דוקא הני והוה ל ה למימר כל פסולי הקדשים עם הטמא בית שמאי אומרים וכו' ובה"א נשרפין כאחת ולמימר לרבותא לב"ש דאפי' הני שיש עלייהו טומאה דרבנן אפ"ה אין נשרפין כאחת הלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואיך שביק כחא דהיתרא וב"ה ונקט כחא דאיסורא וב"ש אלא ודאי דגם ב"ה לא שרי אלא בהני דאיכא עלייהו עכ"פ שם טומאה מדרבנן אבל שאר פסולי הקדשים שאין עלייהו שם טומאה אף שיש עליהם איסור תורה אין נשרפין עם הטמא ואולי סבירא ליה לר' יוחנן דגם יוצא מטמא ידים ועיין לקמן דף פ"ה ומעתה לא משכחת שאר פסול בבשר כי אם בדם ובבעלים והרי צריך עיבור צורה וממילא הוא נותר ואף דמשכחת לה יוצא בפסח שיצא חוץ לחבורתו עיין לקמן דף פ"ה דודאי אינו מטמא מ"מ אינו נשרף בי"ט וממילא הוא נותר נון שום הפת שעיפשה וכו הקשה אותי הרב מו"ה וואלף עמרך רבינו הרמב"ם שפסק בפ"ב מטומאת אוכלין הל' י"ד כל אוכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה מה יענה לסוגיא זו והשבתי לו מרישא דברייתא דתני מטמאה טומאת אוכלין לא קשיא דהרמב"ם מוקי לה שכבר נטמאה קודם שנפסלה מלאכול לאדם דבזה מודה הרמב"ם דלא פרקה טומאה מינה עד שתפסל, אפי' מאכילת כלב וכמו שכתב הכסף משנה שם אבל עקר הקושיא מסיפא מה דסיים ונשרפת עם הטמאה בפסח ואם אינה מקבלת טומאה מה רבותא שנשרפת עם הטמאה וגם מה סיוע מביא מזה לחמץ בשבע וגם הא לא תברא שהמסייע היה באמת סבור כדעת הראב"ד שם שסובר שמקבלת טומאה כל זמן שראוי לכלב והיה סובר המסייע שנשרפת עם הטמאה הוא מטעם הואיל ובלא"ה הולכת לאיבוד והביא סיוע לחמץ בשבע והתרצן דחי ליה שאני התם דעפרא בעלמא והיינו דעת הרמב"ם שאינו מקבל טומאה כלל לכך שורפו עם הטמאה והיא גופא קמ"ל שאינו מקבל טומאה והא דנקט בפסח היינו משום שבלאו הכי למה ישרפנו הלא יכול להאכילו לבהמה. נא שם אמר רבי ירמיה הכא בבשר שנטמא במשקין וכו' הנה לשטת רש"י לעיל דקאמר נימא קסבר ר"מ וכו היינו בכלי שנטמא במשקין שייך הכי בדברי ר' ירמיה דקאמר הכא בבשר שנטמא במשקין וכו' שהמציא אוקימתא חדשה דלא איירי בכלי שנטמא במשקין וכו אבל לשטת התוס' לעיל בד"ה ולד הטומאה דרבנן שאוקימתא דלעיל היינו אוקימת' זו במשקין שנטמאו בשרץ אלא שר' ירמיה קאמר דר"מ ור"י כל א' לשטתו לא הוה ליה לר' ירמיה רק לתרץ הקושיא אמאי אינה מן המידה והיה לו רק לומר ר"מ ור"י לשטתייהו ולמה הוצרך לומר הכא בבשר וכו' ולכן נראה שגם התוס' לעיל בד"ה ולד הטומאה דרבנן לא השיגו על רש"י אלא מה דפירש דאיירי בכלי שנטמא במשקין וזה לא ניחא להו להתוס' משום דבעי עיבור צורה והרי הוא נותר לכן פירשו דלא איירי בזה כלל ומה שכתבו דולד הטומאה דהכי איירי כדמשני ר' ירמיה היינו שהאמת הוא כן ור' ירמיה פירשה לנו כן אבל מתחלה היה סבור דמיירי בשאר טומאת דרבנן דלדעת התוספת בכל טומאה דרבנן שורפין בלי עיבור צורה רק בכלי שנטמא במשקין ולכן הקשה אמאי אינה מן המדה ובא ר' ירמיה ופירש לנו כוונת האוקימתא הראשונה דאיירי במשקין שבזה מצינו מחלוקת בין ר"מ ור"י ויש ראי' לפירושי זה מירושלמי שהרי רצה לפרש ולד טומאה דרבנן ע"י כל זכוכית (נב) רש"י ד"ה נימא קסבר וכו' אבל אם בא לשורפה בארבע או בחמש וכו' יש לדקדק דאף אם מדברי ר"י יליף ג"כ יש לחלק דאיכא למימר דרבי מאיר ורבי יוסי מחולקים במה שמחולק ר' ירמיה עם ההוא סבא וגם ר"מ מודה דטעמיה דר' יהושע משום דאיכא הפסד חולין אלא דסובר דמתניתן נמי איכא הפסד עצים שאין ביעור חמץ אלא שריפה ולדעת רש"י בדף י"ב ע"ב שלא בשעת בעורו היינו בשש ואז הוא בשריפה ואיכא הפס' עצי' אבל בארבע וחמש שאז עדיין מותר בהנאה לא שייך לומר אין ביעור אלא שריפה שהרי יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ואטו משליכו לנהר גרוע מלהאכילו לבהמה חיה ועוף ומ"ש רש"י בדף כ"ז ע"ב בד"ה שאם לא מצא עצים וכו' קולא הוא במי שרוצה לצאת בשיירה בתוך שלשים וכו' נקט בתוך שלשים משום עקר הדין שצריך לבער אבל הקולא היא ביוצא בשיירה בשש אבל קודם לכן ודאי שמשביתו בכל דבר וא"כ אז ליכ' הפסד עצים מודה ר"מ דליכא למילף מדברי ר"י ור' יוסי סובר כההוא סבא דלהפסד מועט לא חששו ונלע"ד דגם רש"י מודה לסברת תוספת כאן בד"ה נימא וכו' דמדברי ר"י אפי' בשבע אי אפשר למילף לר' יוסי דאמר שאני התם דאיכ' הפסד חולין אלא דעכ"פ איכא למילף ההיתר בשבע מדברי ר"ע וכמו שהקשו התוספות לשטתם והיש לומר שכתבו התוספות לא ניחא לרש"י בחמש וארבע ומעתה אי ס"ד דגם ר"מ סובר דטעמיה דר''י משום הפסד אלא דסובר דגם הפסד עצים מקרי הפסד א''כ איך קאמר רבי יוחנן אבל בשבע