צל"ח פסחים כט

של חמץ אלא עד שש שעות שאז מתחיל איסור תורה

תוס' ד"ה אין מביאין וכו ואף על גב דהדמים אסורים פריך שפיר ונפרקינהו דשמא תמצא התודה שאבדה אי נמי נפרקינהו בשוה פרוטה דלכתחלה יכול לחלל וכו' כשאין הפסד להקדש עכ''ל התוספות ואומר אני דהתירוץ הראשון של התוס' אינו מספיק ועל כרחך אנו צריכין לתירוץ האי נמי דאי משום התירוץ הראשון לחוד קשה מה דקאמר אח"כ כמאן כרבי וכו' וקשה הרי גם לראב"ש אתי שפיר ומה דקאמר אלא לעולם שנשחט וכו' אדלעיל קאי דאמר זו תודה וזה לחמה וכיון שנשחט הזבח א"כ לא שייך שוב לפדותם שהרי הדמים אסורים דבשלמא מעיקרא דמוקי שאבד הזבח פריך שפיר ונפרקינהו שמא ימצא הזבח אבל עכשיו דמוקי דנשחט הזבח ונשפך הדם שוב אי אפשר לזבח הזה להיות כשר והלחם הוקבע לתודה זו והלחם ודמיו אסורים ולא שייך בו פדיון ושפיר קרי להו פסולות ואדרבה לראב"ש ניחא טפי מרבי דלרבי צריך לומר דהדר ביה ממה דאמר כשירות היו וכמו שכתבו התוספות בשם ריב"א בד"ה אלא לעולם וכו' שהרי נפסלו גם בלינה אבל לראב"ש לא נפסלו בלינה ולכן על כרחך צריך לתירוץ האי נמי דאע"פ שהדמים אסורים אכתי קשה ונפרקינהו בשוה פרוטה והאי נמי לחוד ג"כ אינו מספיק לפי שאם לא נשפך הדם רק שאבדה התודה ואז אין פודין בפחות מדמיו משום שיש פסידא להקדש שאם ימצא התודה יקח בדמים הללו חלות לתודה ולכן הוכרחו לתירוץ הראשון שאז ממילא פודין אותו והדמים יהיו מונחים עד שתמצא התודה

והואיל ואני עומד בסוגיא זו נתתי לבי לדברי הכ"מ בפ"ו מפה"מ במה שתמה הראב"ד שם על הרמב"ם בהלכה י"א שפסק תודה שנתערבה באיל נזיר שתיהן קריבים והרי ממעט באכילה הזרוע בשילה דשל תודה נאכל לכל אדם ושל נזיר נאכל רק לכהנים וכתב הכסף משנה ליישב דברי הרמב"ם דכל שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לית לן בה עכ"ל הכ"מ ואני תמה עליו מה יענה בסוגיא דלחמי תודה היו ארבעים ועשרה מהם היו חמץ ולמה אין מביאין תודה בע"פ והלא אינו ממעט בכל הקרבן רק במקצתו דהיינו החמץ שהרי של מצה נאכלות לפי מה שביארתי לעיל דלא גזרו במצ' של תודה איסור אכילת מצה בע"פ הנזכר בירושלמי ונראה דהכ"מ לא אמר אלא בממעט מקצת דהיינו מיעוטו אבל חלות תודה שהעשרה של חמץ היה בהם כמו בכל השלשים של מצה שהרי היו בעשרה של חמץ עשרה עשרונות ובכל השלשים של מצה גם כן לא היה רק עשר עשרונות א"כ ממעט זמן אכילת חצי הקרבן ואמרינן בזה שאין מביאין קדשים לבה"פ. אומר יחזקאל לפי ששיטה זו עמוקה והוא ככדור ונעוץ סופה בתחלתה וגם אני בחידושיי אני סומך עצמי ממקום למקום וצריך לציין עין לעיל או לקמן וילאה הקורא לחפש את מקומו לכן ציינתי חידושים שלי בסימנים ורשמתי לסדר א"ב

[א] דף י"ד ע"א ר"ח סגה"כ אומר מימיהם וכו' כתב הפ"י דמשנתינו לא אתיא אלא כר"ע דשלהי שקלים דאמר מקום טומאתו שם שריפתו דלב"ה דאמר שח הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים א"כ לא משכחת שריפתן במקום אחד כי אם משנטמא בחוץ ובקדשי קדשים לא משכחת שהרי כבר נפסלו ביוצא ובקדשים קלים לא מתוקמא משנתינו מדאמר לא נמנעו הכהנים ואי בקדשים קלים היה לו לומר לא נמנעו ישראל שהרי נאכלים לבעלים עיין בדבריו וכל אלו הדברים אצלי דברי תימא דמה שכתוב שכבר איפסלו ביוצא מה בכך ואטו משום דאיפסלו ביוצא לא משכחת שנטמאו ואם כוונתו שכיון שנפסלו בלא"ה ביוצא אפילו לא נטמא כלל רשאי לשורפו עם הטמא גם זה אינו נכון והרי בפיגול ונותר וטמא נחלקו ב"ש וב"ה בדף ט"ו ע"ב והרי אמרינן שם דלב"ה לכך נשרפין כאחת משום דבלאו הכי איכא עלייהו טומאה דרבנן ואולי כוונתו דא"כ נפשוט מהכא דיוצא אינו מטמא הידים ולקמן דף פ"ה ע"א קאי בתיקו או אפשר לפרש כוונתו דא"כ כבר מוכת ממשנתינו. דיוצא לחוד שלא נטמא אינו נשרף עם הטמא מכלל דאיסור אינו כטמא ואיך אמר ר"מ מדבריהם למדנו וכו' להשוות איסור לטומאה ומ"ש דמשנתינו לא איירי בקדשים קלים מדנקט כהנים גם כן תמוה דהרי לקמן דף ד' ע"א פריך בגמרא האי בשר דאתכשר במאי וכו' והנה הגמרא מקשה זה על והבשר טמא ששנינו במסכת עדיות והדבר תמוה למה שביק משנתינו להקשות בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב האי בשר דאתכשר במאי שהרי פסחים היא בסדר מועד הקודם לעדיות שבסדר נזיקין ועוד שגם שם בעדיות שנויה הך עדות דר"ח סגה"כ על בשר שנטמא בולד וכו' קודם למחט שנמצא וכו' אלא ודאי צ"ל כמו שפירש רש"י התם דלהכי לא הקשה על קרא והבשר אשר יגע בכל טמא כו' משום דקרא מיירי בשלמים הנאכלים בכל העיר ומקבלים הכשר חוץ לעזרה עיין שם ברש"י ומהאי טעמא גופא לא פריך דגם משנתינו מצינן למימר דאיירי בקדשים קלים הנאכלים בכל העיר ואיך רצה הפני יושע לומר דמשנתינו לא מתוקמא בקדשים קלים

בכתב הרמב"ם בפירוש המשנה ומה שנמשך ענין זה לכאן לפי שדברנו משתי חלות פסולות של תודה שהם קדשים ונשרפין עכ"ל הנה רש''י פירש במשנתינו ששייך כאן משום סיפא דאמר ר''מ מדבריהם למדנו ולומר שהרמב''ם מיאן בטעם זה משום דרשב"ל משום בר קפרא ורב נחמן קאמרי מדבריהם דהיינו מדברי ר"א ור"י וא"כ למה נשנית כאן אלא שהרמב"ם עצמו בפי' המשנה מפרש משנתינו כאוקימתא דר' ירמיה ור"מ ור"י לשטתייהו ומדבריהם מדברי רחסה''כ ואולי אעפ''כ רצה ליתן טעם גם למאן דמפרש מדבריה' היינו מדברי ר''א ור''י ועוד נלע''ד דהא ודאי לא שייך למימר מדבריה' למדנו אלא לר''י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי לרבנן אמרי השבתתו בכל דבר אף אם נימא דגם לרבנן רשאי לשורפו ודלא כמג''א בר יש סימן תמי''ה מ''מ עכ''פ אי אפשר ללמוד מדברי רחסה''כ דמייארי בקדשים שעל כרחך צריך לשרפם ויש הפסד עצים לכך לא נמנעו אבל חמץ שיכול להשביתו בכל דבר וליכא הפסד עצים מנ"ל שמותר לגרום לו טומאה אלא ודאי דלא שייך דברי רחסה"כ אלא לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה ומה דקאמר ר' יוחנן לקמן בשבע דברי הכל שורפין לא מדברי רחסה"כ יליף אלא מסב רא דאיסור תורה אין לך טומאה גדולה מזו וסובר ג"כ מסברא דבשל תורה מותר לקלקל יותר בלא הפסד וא"כ דלא שייך דברי ר"מ שאמר מדבריהם למדנו אלא לר"י היה לו לרבינו הקדוש לסדר משנה זו בפרק כל שעה לאחר ששנה פלוגתא דר"י וחכמים במה הוא ביעור חמץ ולכן יהיב הרמב"ם טעם הסידור שרצה לסמכו למה ששנינו לעיל בחלת של תודה

שם מלשרוף את הבשר הא דלא נקט סתם מלשרוף הקדשים שנטמאו בולד הטומאה וכו' והיה א שר לומר דקמ"ל דחבת הקודש מכשיר דסתם בשר קדשים לא הוכשר ובפרט אם משנתינו איירי בקדשי קדשים כסברת הפני יושע מסתמא לא הוכשר ועיין לקמן דף כ ע"א דקאמר בפרה של זבחי שלמים וכו' אלא דאכתי קשה לריש לקיש דמבעיא ליה אי מונין בו ראשון ושני וסוגיא דמכילתין משמע דאפילו מדרבנן מבעיא ליה כדמוכח לקמן דף ך' ע"א א"כ משנתינו על כרחך איירי שהוכשר ממש וכגון שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח כדלקמן דף ך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דזה ודאי אינה קושיא דלא נימא בשר ונימא מנחות דמה אולמא דהאי מהא אבל הקושיא דלתני קדשים סתם ובזה אפשר לומר דקא משמע לן דאוכל מטמא אוכל או מן התורה או מדרבנן לכל מר כדאית ליה ואי הוה נקט קדשים סתם הוה אמינא דחדא מיירי באוכל וחדא מיירי במשקה ובמסכת שקלים סוף פרק ח' דתני גם כן בשר ק"ק שנטמאו ולא נקט סתם ק"ק שנטמאו משום דנקט אליבא דכ"ע ולמ"ד טומאת משקין אפילו טומאת עצמן דרבנן אפילו נטמאו באב הטומאה אין שורפין אותן בחוץ

ך ודע ששנינו בריש פ"ג דטהרות הרוטב וכו' קרשו הרי הם שניים חזרו ונימוחו כביצה מכוונת טהור ודעת הר"ש שם בפירוש המשנה דאי אפשר לומר טהור לגמרי דטומאה שבהם להיכן הלכה אלא הכוונה שטהורות מלהיות תחלה רק הם שנים כמו שהיו בעת שנקרשו ולדבריו דווקא כאשר היו בעת שנקרשו שניים הוא דיש חילוק בין כביצה ליתר מכביצה דאם יתר מכביצה א"כ הטפה שנימוח בתחלה נגעה בכביצה הקרוש וכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה אבל אם נגע בעודו קרוש בשני ונעשה שלישי וחזרו ונימוחו אפילו היה גדול ככמה ביצים נשאר שלישי כמו שהיה דשלישי אינו פוסל תרומה שיטמא משקה להיות תחלה ונשאר אחר שנימוח שלישי כמו שהיה קודם שנימוח ונמצא יצא לנו לפי' הר"ש דבר חדש דמשכחת גם אחר שגזרו במשקה להיות תחלה אפילו הכי משכחת משקה שני וכן שלישי והיינו בנקרש וקיבל טומאה בעודו קרוש וחזר ונימוח ושב להיות משקה ואפילו הכי לא ניתוסף לו מדרגה והרי הוא שני אם היה כביצה מכוונת או שלישי כשהיה ובזה ניחא מאוד אוקימתא דרה ירמיה בדף ט"ו ע"ב בבשר שנטמא במשקין וכו' ור"מ לשיטתו שהוכרח רש"י למימר דאוקימתא דר' ירמיה לא אתיא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ולפי מ"ש אתי שפיר גם למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דהני משקין בשעה שנטמאו בכלי שנגע בשרץ קרושים היו ולא נעשו רק שני והיו רק כביצה מכוונת ואחר שנימוחו לא קבלו טומאה מחדש ונשארו שני וכשנגע בבשר לא נעשה הבשר רק שלישי וכגון שהמשקה הזה היה חולין או תרומה דאי היה קודש אם כן עתה תכף שנוגע בבשר ונעשה הבשר שלישי שוב עושה הבשר את המשקה ראשון דכל הפוסל את הקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה ושוב עושים המשקים את הבשר הזה עצמו שני] ושריף ליה בהדי בשר שנטמא באב ונעשה שני ואף עפ"כ שפיר אמר ר"מ לשיטתו דהרי בעת שטמאו המשקין להך בשר כבר נימולו ושבו להיות משקה ולר"מ משקין לטמא אחרים מדרבנן ולפי זה נוכל לומר דלכך אמר ר"ח ס"ה לא נמנעו מלשרוף הבשר עם הבשר ולא אמר סתם קדשים שנטמאו בולד עם קדשים שנטמאו באב לפי שבקדשים סתם כלולים גם משקה קדשים ומשכחת גם משקה שנטמא בולד ולד והיא שלישי וכגון בעת שנטמא היה קרוש ואחר כך נימוח והרי היא משקה והוא שלישי ואם ישרפנו בהדי בשר שנטמא באב וחזרו המשקין ראשון דכל הפוסל וכו' מטמא משקין להיות תחלה ועד כאן לא התיר ר"ח ס"ה אלא לעשות שלישי שני אבל לא שלישי ראשון [ה] שם אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין וכו בתוספות בגמרא בד"ה דאיכא משקין כתבו דהמקשן לא אסיק אדעתא דאוכל יטמא אוכל אפילו מדרבנן וכתב מהרש"א דק"ק דלפי זה תקשי ליה משנתינו למה חשו כלל מלשרוף תרומה טמאה עם הטהורה למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפי' בתרומה ולענ"ד לכאורה דבריו תמוהים דאטו נזכר בדברי ר"מ שהיו שניהם אוכלים סתם קאמר תרומה טהורה עם הטמאה ומי לא משכחת שחדא משקין וחדא אוכלין אלא מדקאמר ר"מ בפסח מכלל ששורפו מחמת חימוץ ומה חימוץ שייך במשקה תרומה שהרי אין בשבע משנין המקבלין טומאה דבר שינהוג בו תרומה רק יין ושמן ומה חימוץ שייך בהו ואין לומר דהטהורה אוכל הוא ושורפו מחמת חימוץ והטמאה משקה הוא ושורפו מחמת טומאה ורשאי לשרוף האוכל הטהור בהדי המשקין הטמאין הואיל והאוכל בלא"ה אסור מחמת חימוץ דאכתי קשה למה ישרוף הטמאה אם אין בה חימוץ אי משום טומאה שמן להדלקה עומד ויין לאו בר שריפה הוא ואם מעט הוא ראוי לזילוף ואם הרבה הוא שיש בו חשש תקלה ג"כ לאו בר שריפה הוא רק שפיכה וכדלקמן דף ך' ע"ב דקאמר תשפך חבל ולמימר דמיירי שהמשקה קיבל טעם כעקר מחמץ ונטמא האוכל או המשקה הוא דוחק והיה מקום אתי לדחות קושיית מהרש"א ולומר שכוונת התוספות שכתבו שהיה ס"ד דגם דרבנן אין אמ"א היינו לטמא למנות בו ראשון ושני אבל זה אסיק שפיר אדעתא שאוכל פוסל אוכל ועקר קושייתו על מה שהעיד ר"ק שמוסיף טומאה על טומאתו על זה הקשה והא אין אמ"א ומה הוספה איכא אי לאפסולי גופיה הא בלא"ה היה אפילו טמא שהרי שלישי היה ואי לעשות שני והא אם אאמ"א אינו נעשה שני ונשאר כמו שהיה אבל בדברי