צל"ח פסחים כח

פשיטא ולקמן יתבאר יותר דאפילו חמץ גמור משכחת ליה

שם ונשחט הנה כבר אמר שאין מביאין תודה בי"ד ואפילו לרש"י דמוקי אוקימתא דר' ינאי אליבא דמ"ד מביאין קדשים לבה"פ וכדמוכ' מפירושו בד"ה וכגון שנשפך הדם וכו' יעויין שם אבל זהו למסקנ' דמוקי שנשפך הדם ולא ניחא לרש"י לפרש דהדר בי' שאמר כשירות היו כפי' התוס' בד"ה אלא לעולם וכו' אבל המקשה שהקשה ונשחט קשה מנא ליה להקשות ודלמא ר' ינאי ג"כ ס"ל אין מביאין תודה בי"ד ולכן נלע"ד כוונת הקושיא ונשחט בי"ג ולמה הניחו עד י"ד ולא שחטו אתמול עליהם הזבח. שם תנא משום ר"א אמרו כשירות היו ונלע"ד שאין אנו מוכרחין לומר דר"א סבירא ליה שמביאין תודה בי"ד אלא דמוקי בלא נשחט הזבח שאבד הזבח ואמר זו תודה וזו לחמה דכשירות הם להפדו ולצאת לחולין וא"ת א"כ איך מניחין אותם עד אחר זמן איסור אכילה והלא לא יוכל שוב למפרקינהו כי מי יפדה וכבר אסורות גם זה אינו קושיא דכבר כתבתי דלר"א באמת מן המצות היו מניחין לסימן אבל התוס' כתבו בד"ה כשירות שמן החמץ היו מניחים אלא דסבירא ליה כר"ג וס''ל דלחמי תודה דינו כתרומה ולפי זה מיירי בנשחט עליהן הזבח וסבירא לי' מביאין קדשים לב"הפ אבל הנלע"ד דגם לשיטתן אין אנו מוכרחין לומר דס"ל לר"א מביאין קדשים לב''הפ וגם לשיטת התוס' מיירי ר"א בלא נשחט הזבח וכשירו' היינו להפדות ולצאת לחולין וא"ת הלא אחר הפדיון חולין הם ואיך יאכלם בחמש כתרומה והלא חולין אינן נאכלין אלא כל ד' וכן ס"ל לר"א גופיה דהרי אמר נטלה אחת תולין וכו' נלע"ד לפי שדמי פדיונו להקדש לכך נתנו להם דין תרומה שיהיו מותרים כל חמש אף שבשעת אכילה כבר נפיק לחולין על ידי הפדיון עדיין נשאר בהיתר אכילה כל שעה חמישית בשביל ריווח ההקדש ובזה עמדתי על פירוש דברי הירושלמי בשמעתין שנסתפק בטעמא דר"ג דאמר תרומה כל חמש אם מפני קדושה או מפני שאין אוכלין מצויין ונ"מ ללחמי תודה שאוכלין מצויין שנאכלין לכל אדם אבל קדושה שייך בהו ופשיט ליה מדר' נתן דאמר כשירות נטלו שוהין להן שעה אחת לאכילתן אית לך למימר מפני שאין אוכלין מצויין אלא מפני קדושתה יעויין שם בירושלמי ולכאורה דברי הירושלמי תמוהים דאטו מי ליכא בלחמי תודה לחם שאינו נאכל לכל אדם רק לכהנים כמו תרומה והיינו ארבע חלות המורם מתודה ודלמא ר' נתן באותן ד' חלות מיירי ולעולם שהטעם מפני שאין אוכלין מצויין ומהם היו נותני' שתי חלות על גג האיצטבא לסימן ואף שבאותן ד' חלות לא היה תמץ רק חלה. אחת מהן מ"מ אטו תודה אחת הקריבו ודלמא משתי תודות לקחו מכל א"חלת לחם חמץ אחת מהמורם מהם אבל שאר חלות תודה הנאכלים לכל אדם מנ"ל להירושלמי שהיו דינם כתרומה אבל לפמ"ש ניחא דסובר הירושלמי דגם ר' נתן סובר אין מביאין קדשים לבית הפסול ואין תודה קריבה בי"ד וכשירות דאמר ר' נתן היינו שלא נשחט הזבח כלל רק אבד הזבח ואמר זו תודה וזו לחמה שאי אפשר לשחוט עליהם זבח אחר וכשירות היינו ע"י פדיון והא ודאי שע"י פדיון כל הארבעים חלות נאכלים לכל אדם שהרי יצא לחולין לגמרי ולא שייך המורם מהם כלל ולא שייך בהו שאין אוכלין מצויין וצריך להיות הטעם מפני קדושתה וכפי מה שפרשתי שגם ע"י פדיון אמרינן מפני קדושתה שדמי הפדיון נופלים להקדש

רש"י ד"ה אין מביאין קדשים וכו' ואם יביאם בי"ד אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות והדבר יפלא והלא אין חמץ נאכל בע"פ אלא עד ארבע שעות ואפי' אם נימא דלחמי תודה כתרומ' וכר"נ מ"מ שש מאי עבידתי' ולכל היותר חמש ובחידושי לביצה רציתי לפרש דברי רש"י כאן דעד ולא עד בכלל וכר"ג אבל הדרנא בי דאם היה הלשון עד שעה ששית שייך עד ולא עד בכלל אבל כיון שרש"י מפרש עד שש שעות לא שייך למימר ולא עד בכלל והנעל"ד דהנה לקמן דף כ"ח ע"ב נחלקו ר"י ור"ש ולר"י חמץ לפני זמנו בלא תעשה ולר"ש לפני זמנו אינו עובר בלא כלום ובדברי ר"ש נחלקו הפוסקים דעת הרבה פוסקים דלר"ש לית ביה איסור תורה כלל עד הלילה ואמנם דעת התוס' שם דגם לר"ש אף שאינו בלאו אבל עכ"פ אסור באכילה מן התורה ונפקא ליה מביום הראשון תשביתו והיינו שלא כדרך הנאתן וא"כ לר"ש אין בו איסור רק עשה דהשבתה. והנה מה ששנינו ושורפין בתחלת שש אינו חיוב ומטעם שגם בעשה דתשביתו גזרו שיטעה בין שש לשבע הא ודאי ליתא ובפשט לרש"י שהרי רש"י פי' לעיל דף י"ב ע"ב בד"ה שלא בשעת ביעורו וכו וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וכו' עיין שם ברש"י ואם נימא שבשש עובר על עשה דתשביתו מדרבנן משום שיטעה בין שש לשבע אם כן היאך ימתין ויעבור על עשה אלא ודאי ששורפין בתחלת שש הוא רק עצה טובה כיון שאסור בהנאה למה ישהנו חנם ועכ"פ היא גופא צריך טעם למה לא גזרו עשה דתשביתו מדבריהם בשש מפני חשש טעות בין שש לשבע כמו שגזרו על הנאה לכ"ע] ולפי מה שכתבתי לעיל דף ו' ע"ב דעשה זו דתשביתו היא כמו ביום השמיני ימול וכל היום זמנו ואינו עובר בעשה כי אם שעבר כל היום ולא השביתו א"כ אין כאן קושי' כלל] וצריך לומר דבאיסור עשה לא חשו לגזור משום טעות ולפי זה לר"ש שאין לחמץ בע"פ שום איסור רק עשה דתשביתו באמת מותר לאכול חמץ עד סוף שש ופירש רש"י כאן אליבא דר"ש ויצא לנו מזה דין חדש שאם אירע באחד ששכח לבטל חמצו וגם לא מכרו לא"י עד אחר חמש ונזכר בשעה ששית והא ודאי שאם בא אז לפני המורה לשאול שצריך להורות לבערו משום דרוב הפוסקים פוסקים לפני זמנו כר"י ונמצא אם לא יבער אף שביטל וימכר לא"י אכתי אם הלכה כר"י ולא ברשותיה קיימא ואין מכירתו כלום ונמצא עובר בפסח בבל יראה מן התורה ולכן קשה מאד לסמוך בזה על הפוסקים גם לפני זמנו כר"ש אבל אם השואל לא בא לשאול קודם הפסח ועשה מעשה ומכר לא"י בשעה ששית וכבר עבר הפסח ונודע להמורה ואז כבר ליכא חשש איסור תורה דהרי לאחר זמנו קיי"ל כר"ש אלא שיש חשש איסור דרבנן שר"ש קניס הואיל ועבר בב"י וב"י בזה שפיר יש לסמוך על הפוסקים גם לפני זמנו כר"ש ונמצא מכירתו בשעה ששית מכירה גמורה והוי חמצו של א"י שעבר עליו הפסח שמותר [ועיין הטעם משום דאיסור אכילת מצה תודה רק בעת איסורו מן התורה בדברינו במקום אחר אם מכר לא"י חמץ אחר חצות ממש בערב פסח והא"י משך החמץ לרשותו אם מותר אחר הפסח ונחזור לראשונות שרש"י פירש כאן עד שש שעות היינו לר"ש ובזה נלע"ד מה שבמס' ביצה דף י"ט ע"ב ששם בד"ה לבית הפסול פירש רס"י שממעט זמן אכילתו שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ארבע שעות ונראה משום דשם הובא ברייתא זו כולה ושם ר"ש חולק על רישא דת"ק קאמר אבל מביא תודתו בחה"מ ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג המצות וכו' כל שבא בחג המצות כו' וכדמוקי שם פלוגתייהו לבל תאחר ועכ"פ רישא לאו ר"ש היא ולכן פי' רש''י עד ד' שעות וכר' יהודה משא"כ כאן שאינו מביא גוף הברייתא ומביא רק דבר זה אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ואולי באמת היא ברייתא אחרת ולא מסיים בה כלל אבל מביא וכו' ולא לדברי ר"ש וא"כ דבר זה גם אליבא דר"ש הוא שאין מביאין תודה בחג המצות ועלה מתמה פשיטא ומשני ר"א ב"א הכא בי"ד וכו' פירש רש"י עד שש שעות שאפי' לר"ש עכ"פ אחר שש שעות אסור וקצת ראי' לדבר שזה ברייתא אחרת דכאן קאמר רב אדא בר אהבה הכא בי"ד וכו' ובביצה הנוסחא רב אדא ברי' דרבי יצחק ואמרי לה רב שמואל בר אבא ולא נזכר שם רב אדא בר אהבה כלל ולדידי דשני ברייתות הם ניחא דרב אדא ב"א אמר למלתיה הך ברייתא ורב אדא בריה דר"י ואמרי לה רב שמואל אמרו למלתייהו על אידך

אמנם בחידושי למס' ביצה בסוגיא זו ביארתי דלר"ש מותר לאכול לחמי תודה בע"פ כל היום כיון דאין לר"ש איסור בחמץ בע"פ אלא מצד עשה דתשביתו והרי במצות ביעור לא מחייב בשל אחרים ושל גבוה וכאן לא שייך דברי תוס' במכילתן דף כ"ט ע"א בד"ה בדין הוא וכו' דבשעת אכילה זוכה בו והוא שלו דזה שייך בשל אחרים אבל בשל גבו' גבוה זכי ואינו שלו והמקדש בחלקו אינו מקודשת ואפי' לר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא מ"מ מודה דלאחר שחיטה שוב אין ממון בעלים רק בין הבעלים בחלקם ובין הכהנים במורם מהם משלחן גבוה זכו ואינו שלהם כמפורש במס ב"ק דף י"ב ע"ב וא"כ אי אפשר לפרש דברי רש"י כאן עד שש שעות לר"ש דהרי לר"ש מותר כל היום וא"כ קשיא למה כתב עד שש שעות וגם סתרן אהדדי דברי רש"י בפירושו כאן עם פירושו במ' ביצה

והנעל"ד בזה דלכאורה יש לדקדק דברייתא קאמר אין מביאין תודה בחג המצות ומחמת הקושיא פשיטא מוקי לה בי"ד וסותר לשון הברייתא דקאמר בחג המצות וי"ד לאו חג המצות הוא והלא יש לפנינו לומר דלחג המצות עצמו איצטרך דהא ודאי משום בל יראה ליכא לרבנן דסברי קדשים קלים לאו ממון בעלים ועקר האיסור הוא האכילה דרב אחא ב"י דרצה לומר דיליף שאור דאכילה משאור דראיי' הדר בי כמבואר לקמן דף כ"ט וא"כ אם היה מותר למעט זמן אכילת קדשים היה יכול להביא תודה בשביעי של חג והרי זמן אכילת תודה ליום ולילה עד חצות וא"כ יכול לאכול חלת לחמי חמץ שבתודה בלילה עד חצות וקמ"ל התנא שאין מביאין תודה בחג המצות אפילו בשביעי מפני חמץ שבה שממעט זמן אכילתו ואין מביאין קדשים לב''הפ ומאי דוחקיה דרב אדא לומר הכא בי"ד עסקינן אמנם שם במס' ביצה אין זה קושיא דשם קאמר בברייתא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב [דהאי תנא סבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט] וא"כ שפיר קאמר פשיטא דבחול המועד בלא"ה אסור משום חמץ שאפילו למי שמתיר למעט זמן אכילת קדשים אבל עכ"פ להביאם לפוסלם לגמרי ודאי אסור ובשביעי בלא"ה אסור דלא גרע מעצרת שאסור מפני שהוא יו"ט ולכך הוצרך לאוקמי בארבע עשר אבל כאן במסכת פסחים שהביא רק הברייתא בקיצור אין מביאין תודה בחג המצות ולא הביא סיפא דברייתא ולא בעצרת וכו', א"כ אכתי לא שמענו דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אם כן מאי קושיא פשיטא והלא בשביעי של פסח אינו פשיטא ואם כוונתו להקשות מכח סיפא דברייתא דמסיים ולא בעצרת וכו' א"כ עיקר חסר והיה לו להביא כאן גם סיומא דברייתא כיון שעיקר קושיית פשיטא הוא כוונתו מכח סיפא [ובפרט למה שכתבתי שזה ברייתא אחרת פשיטא שיש להקשות מאי פשיטא] וצ"ל שקושיית פשיטא אינו על גוף הדין רק על הטעם דתני מפני חמץ שבה ע"ז מקשה פשיטא דמדתני תודה וחג המצות ולא שאר נ''ומ ושאר יו"ט פשיטא שהאיסור מפני חמץ שבה ואין לומר דהיא גופא קמ"ל שאין בזה איסור רק משום חמץ ואפילו ביו"ט עצמו אין כאן איסור אחר רק משום חמץ וקמ"ל דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט זה אינו דאם ברייתא זו היא גופא ברייתא שהובא בביצה והובא כאן בקיצור א"כ הרי בפירוש סובר תנא דידן ההיפך שנ''ונ אין קרבין ביו"ט ואף אם היא ברייתא אחרת ולא מסיים בה ולא בעצרת וכו' מ"מ אכתי לענין דין תודה בחג המצות לא קמ"ל מידי מה דתני מפני חמץ ואם היא ברייתא אחרת לא מיירי בה כלל מדין נו"נ ביו"ט וע"ז משני רב אדא ב"א הכא בארבעה עשר עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לב"הפ ואיצטריך שפיר לומר מפני חמץ לפי שיש מקום לומר שאין מביאין תודה בי"ד מפני מצה שבה שהרי אסור לאכול מצה בערב פסח וא"כ גם המצה ממעט באכילת' כל יום י"ד עד הלילה קמ"ל דדוקא מפני חמץ שבה יש איסור ולא מפני מצה שבה אלא דקשיא כיון שעל כל פנים אין מביאין תודה בערב פסח מה לי אם האיסור מפני חמץ שבה לחוד או אם האיסור גם מפני מצה שבה כיון שאסור תיתי מהי תיתי וצ"ל דהא קמ"ל דהרי זה פשוט אף שאסור להביא קרבן אם ממעט מאכילתו מ"מ אם עבר והביא אין הקרבן פסול בשביל זה ואוכלו כפי האפשר ואם השאר נפסל בנותר לית לן בה וקמ"ל שאם הביא תודה בע''פ לא מיעט זמן אכילה אלא לחמץ אבל המצה לא מיעט במקום מצות עשה של אכילת קדשים ומינה דה''ה חמץ אינו אסור בלחמי דאכילת תודה ולכן פירש רש''י כאם שאם יביאם בי''ד אינן לא כלי