צל"ח פסחים כו

י''ג עא ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא וכו' והנה הרואה ישתומם דאטו ר"נ משמיה דנפשיה קאמר הלא משמי' דרב אמרה ולמה שבק רבא מרא דשמעתא והקשה לרב נחמן ונימא מר ועל רב היה לו להקשות למה שביק רק סתם משנה ופסק כר"י ונראה דעל רב לא קשה ולא מידי ושפיר פסק כר"י אבל לרב נחמן אמר בבא ונימא מר הלכה כר"מ דר"נ לשיטתו לא היה לפסוק נגד סתם משנה זו וטעם הדבר משום דהא דסבר ר"י תולין כל חמש והתיר ההנאה ואסר את האכילה והרי ההנאה אסורה לר"י מן התורה משעה שאסור באכילה כמבואר דף כ"ח ע"ב משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק נראה שהטעם הוא לפי שאף שגם ההנאה הוא בל"ת בע"פ כמו האכילה מ"מ אין מלקות בהנאה שכבר כלל לנו הרמב"ם כלל שכל איסורי הנאה שאסורים מן התורה מ"מ לא היו לוקין רק על האכילה לכך החמיר ר"י ההרחקה באכילה יותר מבהנאה ולפי זה לר' שמעון דסבר לפני זמנו אינו בל"ת רק בעשה דתשביתו א"כ לדידיה אין האבילה חמורה יותר מההנאה לר"י ואוכלין כל חמש וא"כ איכא למימר דר"מ ור"י במשנתינו כאן פליגי בפלוגתא דר"ש ור"י לקמן דף כ"ח ע"ב ור"מ כר"ש ולכך סובר אוכלין כל חמש ור''י לשיטתו דלפני זמנו בל"ת לכך סבר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש והנה קמן דף כ"ח וכ"ט שם הסוגיא מתניתין מני וכו' אמר ראב"י לעולם ר"י ויליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' דבא אמר ר"ש היא ור"ש קנסא קניס ורב פסק בדף כ"ט ע"ב כר"י ואיכא למימר דרב סבר דר"ש לא קניס כלל ומשנתינו ר"י היא וכאוקימתא דרב אחא ב"י ואף דרב אחא גופיה הדר בה מ"מ רב ס"ל כן ועיין דף כ"ט ע"ב בתוס' בד"ה הדר ביה וא"כ לרב אף דסתמא דריש כל שעה כר"מ מ"מ סתמא דדף כ"ח כרבי יהודה וסתמא בתרא עיקר וס"ל לרב דהא בהא תלי' ור"מ ור"י פליגי בפלוגתא דר"י ור"ש כנ"ל ובדף ל' ע"א אמרו ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינן בי' רב נחמן אמר פוקו זבינא חמירא דבני חילא וכו' וא"כ רב נחמן פסק בפלוגתא ההיא עצמה דר"י ור"ש כר"ש וסתמא דדף כ"ח כר"ש וכאוקימתא דרבא לכך הקשה רבא לרב נחמן ונימא מר הלכה כר"מ דסתם תנא כוותיה ולדידך ליכא למימר דסתמא דדף כ"ח כר"י והא בהא תליא שהרי ר"נ בהך גופיה פסק כר"ש

ואף שביארתי לעיל דף י"א דר"מ על כרחך ס"ל לפני זמנו כר"י וא"כ איך נוכל לומר דטעמי' דרב דסבר דר"מ סבר כר"ש זה אינו קושיא ואף דהוכחתי מסוגיא דגמרא דס"ל לתלמודא דידן דסובר כן מ"מ אין זה הכרח שרב יהיה מוכרח לסבור כן והרי הירושלמי סובר דלר"מ אינו אסור מן התורה עד שעה קודם ללילה

אלא שאעפ"כ יש לסתור סברא הנ"ל דא"כ גם לר"נ לא הקשה רבא כלום ודלמא ר"נ ג"כ ס"ל גם בפלוגתא דר"י ור"ש כר"י ואף דאמר בתר פסחא פוקו זבינא חמירא דבני חילא היינו משום דר"מ כרב אתא ב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' דבשלמא על רבא גופי שפיר קאמר שם ואזדא רבא לטעמי' מדהתיר חמירא דבני חילא מכלל דסובר כר"ש דעל רבא ליכא למימר דסבר כר"י אלא שסובר דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' דהרי רבא קאמר בהדי' בדף כ"ט ע"א דלא יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' אבל אכתי מנ"ל לרבא להקשות לרב נחמן שיאמר הלכה כר"מ ולקמן בחידושינו בר"פ כל שעה כתבנו יישוב אחר לזה ע"ש

שם ההיא לאו סתמא הוא משום דקשיא מותר הלשון ההיא לאו סממא היא הוא תמוה דאטו משום דקשיא מותר אינו כסתם משנה והרי היא סתם משנה בודאי אלא משום דקשיא מותר לא אתיא ר"מ והוה ליה למימר ההוא לאו ר"מ היא משום דקשיא מותר וגם קשה קושיית התוס' בד"ה ר"ג דלימא הלכה כר"ג דסתם תנא כוותיה ונראה דלקמן ריש פרק כל שעה קאמר לימא מתניתין דלא כר"י וכבר הרגישו התוס' שם בד"ה לימא דלא שייך לשון לימא כיון דגם להמסקנא לא אתיא כר"י ונדחקו שם בזה ונראה ליישב הכל על נכון דהמקשה שם דלא אסיק אדעתא דהוה ליה למתני כל שעה שאוכל א"כ לפי דעתו מיירי הכל בחד גברא וכמו כן בחד חמץ וא"כ ודאי לא אתי כר"י אבל למסקנא דקשיא מותר ומוקי לה רבה בר עולא כר"ג ומיירי בתרי גברי כהן וישראל וכמו כן במרי מיני דהיינו חולין ותרומה מעתה יש לפנינו אוקימתא מרווחת כר"י דהנה ר"י אומר תולין כל חמש ואוסר בשעה חמישית האכילה ומתיר ההנאה ולכאורה כיון דלר"י משעה שאסור באכילה אסור בהנאה מן התורה כמפורש לקמן דף כ"ח ע"ב א"כ מדוע באכילה גזרו חמש אטו שבע ובהנאה לא גזרו והרי היא מן התורה כמו האכילה וכבר כתבתי לעיל לתרץ לדעת הרמב"ם אבל לדברי שאר הפוסקים שגם על הנאה היו לוקין קשה וצריך לומר דאפ"ה האכילה חמיר טפי לפי שיש בו כרת בפסח עצמו משא"כ הנאה אפי' בפסח עצמו אין בו כרת וכיון שהקילה התורה לענין כרת הקילו חכמים ג"כ ולא גזרו חמש אטו שבע ולפ"ז גם נוקשה ותערובות אפילו למאן דס"ל שהם מן התורה כסתם משנה בריש פרק ג' מ"מ כרת לית בהו כמפורש שם במשנה הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת א"כ אכילה דנוקשה ותערובות לא חמיר מהנאה של חמץ גמור וכי היכי דבהנאה דחמץ גמור לא גזרו בחמש הכי נמי אכילה של נוקשה ותערובות לא גזרו בחמש ומעתה מתני' דכל שעה איכא לפרש כל שעה שמותר לאכול נוקשה ותערובות מאכיל חמץ גמור לבהמה חיה ועוף ורבה בר עולא דמוקי לה כר"ג אולי ניחא ליה לאוקמי כר"ג דס"ל כוותיה אבל לעולם כר"י אתיא ומעתה לסברת התוס' כאן בשמעתין בד"ה ר"ג דמספקא לי' אם יש לדקדק לשון מותר א"כ משנתינו יכולה להיות הן כר"מ והן כר"י והן כר"ג ובזה לא סתמא הוא דסתמא היינו שסתם כחד אבל היכי שלא סתם כשום אחד לאו סתמא היא וא"כ שפיר קאמר ההיא לאו סתמא משום דקשיא מותר ומתורץ גם קושיית התוס' בד"ה כר"ג וגם ניחא בר"פ כל שעה דקאמר לימא שם דלמסקנ' באמת ג"כ כר"י אתיא:

בשבת ליכא טורח וא"כ אכתי שמא יבא אליהו למחר ועיין במהרש"א ובירושלמי ראיתי שאין אליהו בא בשבתות ועיין מהרש"א ובאמת בעי' דלא איפשטא היא בעירובין דף מ"ג יש תחומין למעלה מעשרה וראיתי התוס' מתניתין וכו' משום ומנו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' אלא דאיהו סובר כרבי א"כ גם לבער קבעו כמותו ולכן קאמר מאי כבר מובטח וכו' לא בע"ש ולא בעי"ט מפני הטורח הנה בעי"ט שחל במסכת עירובין דף מ"ג ע"ב בד"ה מאן תנא שכתבו שההיא שהשיב כבר מובטח לישראל שאין אליהו בא לא בשבת ולא בע"ש ולא בעי"ט בכוונה דגם בשבת שייך טורח סעודות שבת קודם שאכל סעודות שחרית ודבריהם דחוקים ועוד שהגירסא שלפנינו לא נזכר שבת רק ע"ש ועי"ט ולכן נלע"ד דר' אלעזר הקשה לדבריכם אף תלויות לא ישרפו וכו' שמא יבוא אליהו היינו למחר דבשבת ליכא טורח אלא שאכתי לאוסרם משום מוקצה דאטו אסיק אדעתיה לביאת אליהו והלא אינו בא אלא בהיסח הדעת ואתמול בין השמשות אקצינהו מדעתיה שמעון דלית ליה מוקצה וחכמים השיבו כר"י וכך השיבו בשלמא אם היה אליהו יכול לבוא בע"ש לא היה יכול לשרפם שמא יבוא עם חשיכה ויטהרם אבל כיון שהובטח לישראל וכו' ואם כן בערב שבת ולא יבוא וממילא אתקצי לבה"ש ואף שיבא למחר אסירי משום מוקצה דאינהו סבר כר"י דאית ליה מוקצה. שם שאמר אף לאכול ובין הדיחוי שמדחה לא לבער הוא זה דודאי כיון שסת' אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א מהי תיתי לחלק ולומר שרק בחדא כיוונו אמנם מן הסתם יש לנו לומר שנגד סתם משנה מסתמא לא קבעו ולאכול הוא סתם משנה כר"א לפי האוקימתא דרבה בר עולא בריש פרק כל שעה והיינו אם לא נימא סברתי שכתבתי לעיל דאתי גם כר"י] וא"כ יש לומר שלא קבעו הלכה אלא לבער אך דהרי גם לבער הוא נגד סתם משנה לקמן דף מ"ט ע"א וחכמים אומרים בזמנן וא"כ ע"כ קבעו נגד סתם משנה לכן רצה לומר דגם לאכול קבעו כמותו נגד סתם משנה אלא דאם נימא דר"ג הוה לי' מכריע א"כ לאכול הוא סתירה לשני כללים דהיינו נגד סתם משנה דכל שעה שהוא כר"ג ונגד ההכרעה של ר"ג משא"כ לבער אף שהוא נגד סתם משנה דחכמים אומרים בזמנן וגם נגד המכריע ר"א ב"צ שם במשנה שאמר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ור"א בר יהודה אמר מבערין הכל דמשמע גם חולין מ"מ שם הסתם וההכרעה סתרי אהדדי שהסתם הוא הכל בזמנן אפילו תרומה והמכריע הוא רק בחולין ואף שבחולין השוו אהדדי הסתם והמכריע מ"מ כיון שאין הסתם והמכריע שווים לגמרי וסתרי אהדדי שפיר קבעו כראב"י אבל לאכול הסתם הוא כר"ג המכריע ממש ובזה לא קבעו נגד שני כללים שהלכה כסתם והלכה כמכריע אך לפי מה שהקדים ר"ג לאו מכריע הוא א"כ אם קבעו הלכה לבער הה"ד לאכול שזה הוא נגד סתם כמו זה ורבא השיב אף עפ"כ יש לומר שלא קבעו אלא לבער שבזה נחלקו עמו חביריו בברייתא הנ''ל משא"כ לאכול הוא מחלוקת מבחוץ שלא נזכר בברייתא הנ"ל. ולפי מ"ש הני תירוצים דר"ג לאו מכריע הוא עם האבע"א רב דאמר כהאי תנא כרוכי אהדדי ובזה אתי שפיר דברי התוס' בד"ה ר"ג שכתבו וי"ל דאאיבעי' אימא סמיך ולדבריהם יוקשה דאכתי במה שתירץ ר"ג לאו מכריע הוא לא הועיל כלום שתירוץ זה אינו מספיק ואם סמוך על האיבעית אימא אינו צריך לתירוץ זה אבל לפי מ"ש אתי שפיר

והבעה''מ נחלק עם הרי"ף וז"ל בעה"מ והא דתניא י"ד שחל בשבת כתב עלה הרי"ף וכן הלכה ובגמרא שקיל וטרי על מאי לאו אפי' לאכול ודחי לא לבער ומדאסיקנא וכו' בפירוש אמרת לא"י כר"י קיי"ל הלכתא כר"א איש ברתותא לאכול אבל לבער לא קיימ"ל כוותי אלא כסתמא דמתניתין וחכ"א בזמנן והכי אסיקנא בגמרא תניא ארהב"צ וכו' והרי"ף כתב בפרק ואלו עוברין וקיימ"ל כראב"צ דקאי כר"א איש ברתותא דהלכתא כוותיה עשה את העקר טפילה והטפילה עקר והלין תרי תנאי פליגי אהדדי דר"א איש ברתותא לית ליה ביעור בזמנו בי"ד שחל בשבת וכו' וכראב"צ קיי"ל בחולין דקאי כרבנן דמתניתן וליתא לדר"א איש ברתותא אלא לענין אכילה עד ארבע שעות והרמב"ן במלחמות כתב על דברי בעה"מ שהוא עשה את העיקר טפילה שעקר מחלוקתן כאן הוא בביעור וכו' ותדע שהרי מעיקרא אתינן לסייע מינה לרב דפסק בפירוש כר"י וס"ל הלכה לאכול ואפ"ה לא מפקינן לביעור מכללה כדאמר בהדיא מאי לאו אפילו לאכול וכו' ואני אומר שאין זה קושיא על בעה"מ ואקדים לך הקדמה אחת דראב"צ דלקמן דף מ"ט ודאי מכריע הוא ולא שייך שם טעמא דנפשיה קאמר דבשלמא כאן בפלוגתא דאוכלין כל ארבע לא הזכירו ר"מ ור"י שום חילוק לענין חולין ותרומה שפיר ר"ג טעמי' דנפשיה קאמר אבל שם דף מ"ט במשנה אמר ר"מ מבערין הכל מלפני השבת ומדאמר הכל ודאי הכוונה בין חולין ובין תרומה ועל זה נחלקו החכמים ואמרו בזמנן ונחלקו ג"כ על הכל בין על חולין ובין על תרומה ועכ"פ כבר הוזכר חולין ותרומה ממה דאמר הכל ש"מ שהיה מקום לחלק בין חולין לתרומה וקמ"ל שמבערין הכל שאין לחלק ובא ר"א בר צדוק והכריע ולפי זה אם קבעו הלכה המכריע דר"ג לאו מכריע הוא אבל מהי תיתי לקבוע הלכה לבער נגד ראב''צ שהוא מכריע ובחולין מסייע לי' גם סתם מתניתן וחכ"א בזמנן ולכך דעת מאי לאו אפי' לאכול אמר רב פפא וכו' לא לבער נלע"ד החילוק בין זה כר"א איש ברתותא לאכול לא עשו נגד בעה"מ דדוקא לאכול קבעו ולא לבער והא דאמר מתחלה מאי לאו אפילו לאכול שם אדלעיל קאי דאמר ר"ג לאו מכריע הוא ואבע"א רב דאמר וכו' וטבע לשון ואבע"א הוא כלומר לעולם ר"ג מכריע הוא ואפ"ה רב פסק כר"י דאמר כהאי תנא ולפי הנחה זו דר"ג שפיר הוה מכריע א"כ אף לאכול הוא נגד סתם ונגד מכריע ואפ"ה קבע הלכה כמותו ולא השגיחו במכריע ובסתם לאו אפי' לאכול אבל אליבא דאמת דקיימ"ל אין הכרעה שלישית מכרעת כדלקמן בסוף פרקין דף כ"א ע"א ור"ב לאו מכריע שוא וראב"צ מכריע הוא שפיר קאמר בעה"מ דקבעו הלכה כמותו רק לאכול אבל לא לבער ולדעת בעל המאור הך ואבע"א אינו נקשר עם מה בתי לעיל לפרש דברי דאמר קודם לזה דר"ג לאו מכריע הוא ודלא כמו שכת התוספות, ורבא דדחי ואמר לא לבער נלע"ד שחולקים בסברא שאבאר כאן וזהו דעל קושיא שהקשה בעה"מ על הרי''ף במה שהשווה דעת ר''א איש ברתותא עם ראב"צ והרי הם חולקין בחולין דר''א קאמר מבערין הכל והיינו אפי' חולין על זה השיב הרמב''ן דגם ר''א א''ב לא איירי בחולין