צל"ח פסחים כה

מידי לענין הזמן דהרי יכולין לומר טעינו בקביעא דירחא רק לברר על ידו באיזה יום משבוע על איזה שבוע כיוונו ויותר היה לקבוע בז' חקירות באיזה שבוע מד' שבועות החודש ואעפ"כ למסקנא דכאן דיהבינן להו טעותייהו א"כ שפיר שייך בכמה בחודש להזמה אם יתזמו על כל ימים שיש לתלות הטעות ושוב שואלין באיזה יום ואז יוכלו להתזם על אותו יום לחוד שם בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וכו' וא"ת וכו' נימא דעובדא ברביעית הוה וכתב מהרש"א ולעיל לאביי דלר"י טועה שעה ומשהו לא קשה להו דא"כ אחד אומר בשתים ואחד אומר בה' דגם כן עדותן היתה קיימת וכו ועובדא הוה בתחלת ד' דאיכא למימר אין הכי נמי והא דנקט א' אומר בג' וא' אומר בה' לרבותא דר"מ דאפילו בהא עדותן בטילה עכ"ל והדבר יפלא דשבקי' לרבותא דר"י דלא שמעינן לה כלל ונקט רבותא דר"מ דכבר שמענו מרישא מדאמר א'. אומר בשנים ואחד אומר בג' עדותן קיימת מכלל דאי אמר א' בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה לר"מ דאל"כ נתני רבותא יותר

ונראה דלאביי אליבא דר"י איכא למימר דגם אביי ס"ל ללישנא בתרא דלא קטלינן מספק אלא מס"ס וכך אנו אומרים שמא זה שאומר בשלש בסוף שלש ועובדא הוה בסוף ד', וא"כ אף אם האי דקאמר חמש היינו סוף חמש טעה כל אחד שעה ואפילו את"ל דהאי דקאמר ג' היינו תחלת ג' אכתי דלמא האי דאמר חמש היינו תחלת ה' ועובדא הוה בתחלת ד' וטעה כל א' שעה ולכן בסנהדרין הוו קטלינן אבל בא' אומר בב' ואחד אומר בה' אדרבא יש ס"ס שלא להרגו שמא זה שאמר בב' היינו תחלת ב' ואז אפי' זה שאמר חמש היינו ג"כ תחלת חמש מ"מ יש ביניהם ג' שעות שלימות ואימת שתאמר שהיה עובדא ממוצע בין שני הזמנים יש טעות יותר משעה ומשהו ואי אתה יכול לקיים עדותן אם לא שתאמר שניהם יחדיו להתקרב זה שאומר ב' היינו סוף ב' וזהו שאמר חמש היינו תחלת חמש ועובדא הוה בתחלת ד' א"כ יש כאן ס"ס להקל ולא הוו קטלינן ומה שאמר אביי לר"י מעשה כי הוה או בסוף שלש או בתחלת ה' אין הכונה על המעשה באמת רק על אמירת העדים המעידים על זמן המעשה ואמרינן מעשה כי הוה לפי עדותן או בסוף שלש או בתחלת חמש רוצה לומר או שזה שאמר בשלש כוונתו שהיה המעשה בסוף שלש או בתחלת ה' ג"כ הכוונה זה שהעיד בחמש כוונתו על תחלת חמש

ואף שאי אפשר לפרש הכי לאביי דא"כ לאביי אליבא דר"מ היכי הוו קטלינן והרי יש לפוטרו מס"ס ספק שמא זה שאמר בב' היינו תחלת ב' ואת"ל שכוונתו סוף ב' אכתי שמא זה שאמר ג' היינו סוף ג' אלא ודאי לא משגחינן כלל בשום דיוקא ואמרינן לקרב כוונת שניהם בכל מה דאפשר א"כ מדר"מ נשמע לר"י אליבא דאביי ושפיר כתב המהרש"א שהיו התוספות יכולים להקשות לאביי אלא דאז היו צריכים להאריך ולהקדים להוכיח מדר"מ לר"י ולכן הקשו אליבא דרבא בקיצור ועוד נלע"ד דס"ס הוה כמו רוב ור"מ לשיטתו דחייש למעוטי וסמיך מיעוטא לחזקת העדים דלא משקרי והוו מקיימין עדותן אבל לרב יהודה מעוטא כמאן דליתא וכשיש ס"ס לבטל עדותן לא חיישינן למיעוטא: שם בד"ה באיזה יום וכו' תימא כיון דכבר כיוונו וכו' הנה כאן הקשו התוס' קושיא זו ובסנהדרין ששם מקור סוגיא זו לא הקשו קושיא זו כלל ושאר הפלפולים שפלפלו התוס' בשמעתין הביאו התוס' גם שם בסנהדרין אף שלא הובא שם בסוגיא שקליא וטריא דשמעתין וקושיא זו שהיא על עקר א המשנה שם לא היקשו וצ"ע

בא"ד א''נ לא' אומר בב' וא' אומר בג' כדפרישית הנה כוונתם במ"ש כדפרישית למ"ש בריש שמעתין בד"ה זה ידע שהקשה ריב"א ומה אלו דייקינן וכו' וי"ל דדייקינן בהו שפיר כיון דשיילינן באיזה יום ומכווני והנה כ"ז לרבא אבל לאביי לא דייקינן בהו כלל וא"כ לאביי קשה למה שיילינן באיזה יום ודוחק לומר דהאי א"נ באמת כתבו רק לרבא ולאביי ע"כ יתרץ כתירוץ קמא לחוד ונראה דנם לאביי ניחא דלר"מ על כרחך צריך לשאול דאל"כ לא מהני מה דרובא טעו בעבורא דירחא דר"מ היכי דאפשר חייש למיעוטי ולאביי אליבא דר"י בלישנא בתרא דוקא במקום ספק ספיקא לא דייקינן ולא קשיא רק לל''ק לאביי אליבא דר"י ונלע"ד דכוונת התוס' להזמה נ"מ שאם יזומו אותן על יום החודש יכולים להנצל בטענות טעות עיבורא דירחא ולכן שואלין באיזה יום ומ"ש דנ"מ באחד אומר בב' וכו' היינו משום שאם שניהם כיוונו ליום אחד בחודש א"כ אין להם שום אמתלא להזמה בעיבורא דירחא דתרי לא טעי אבל באחד אומר בב' ואחד אומר בג אז שפיר יש לאחד אמתלא וצריך לשאול באיזה יום ומזה ראיה שגם התוס' ס"ל דתרי לא טעו אף בניזומין וכדעת הרמב"ם שביארתי בגמרא אמנם כאשר שמתי לב לעיקר קושיות התוס' אני מתפלא שהקשו דהוי חוזרין ומגידין ולכאורה אין כאן חזרה דהרי יכולים לומר דטעו בעיבורא דירחא וצריך לומר דגם עיקר קושיית התוספת בנוי' על סברא זו דתרי לא טעו ועקר קושייתם למה נשאל את השני באיזה יום בשלמא הראשון שפיר שיילינן שאף אם אמר דרך משל בג' בחודש ואנן יודעים שאותו יום היה בג' בשבת יכול אח"כ לומר בב' בשבת היה וטעיתי שלא ידעתי בעיבורא דירחא אבל השני אם כבר אמר בג' בחודש כמו הראשון ושוב אי אפשר לו לומר טעיתי דתרי לא טעו א"כ אם אחר כך יאמר על יום אחר מהשבוע הוה ליה חוזר ומגיד וע"ז תירצו התירוץ השני על נכון א"נ נ"מ לאחד אומר בב' וא' אומר בג שאז ב השני לא כיון יום החדש עם הראשון ושוב כל אחד יכול לומר בימי השבוע על יום אחר מוקדם או מאוחר יום אחד ולומר טעיתי בעיבורא או בחסרונא דירחא ולא מקרי חוזר ומגיד ואם השני שאמר בג' בירתא יגיד יום השבוע שיהא מכוין בג' בירחא החזיק דבריו שידע בעיבורא דירחא ולא עשה והכחיש הראשון והוה ליה עדות מוכחשת ואף דלאביי לא דייקינן מ"מ אם אמר אח"כ מכוון על אותו יום לא מקרי חוזר ומגיד שהרי לרבא אפי' הכרח יש לדייק ולאביי אין הכרח אבל מ"מ לא מקרי חוזר ומגיד שהרי אדרבא מחזיק דבריו הראשונים ולכך שואלין באיזה יום מן החקירות וא"כ לא מיירי התוס' כאן לענין הזמה ואין כאן הוכחה שהתוספות סבירא ליה בניזומין דתרי לא טעו ואף שמחמת עקר קושיית התוספות מוכח דתרי לא טעו היינו באינן ניזומין ודו"ק ולפי מה שכתבתי לעיל בדברי הגמרא דרבא דקאמר ומה אלו דייקינן עקר הוכחתו דדייקינן מדשאלינן כלל באיזה יום בשבוע וכמו"ש לעיל וקשה הרי בלא"ה צריך לשאול באיזה יום בשבוע משום דאולי יזומו ויאמרו טעינו בעיבורא דירחא כמו שכתב מהרש"ל בסנהדרין וצריך לומר דסבר רבא דתרי לא טעו בעיבורא דירחא ומוכח כדברי הרמב"ם דאף בניזומין אמרינן דתרי לא טעו אבל באמת זה טעות דאכתי נ"מ לענין אחד אומר בב' ואחד אומר בשלשה בחודש ולא בשביל דדייקינן בהו אלא משום שבזה אם יזומו יכול לומר טעיתי בעיבורא דירחא וכמו"ש לעיל בכוונת התוס' וא"כ אף דסובר רבא כדברי הרמב"ם אכתי אין לו הוכחה ממה דשאלינן יום בשבוע דדייקינן בדברי העדים

ע"ב ולרבא אליבא דר"י כו' מתחלת ד' כו' ה' חמה במזרח וכו' אי הכי ה נמי ניכול ולכאורה דקארי לה מאי קארי לה שהקשה מתחלת ד' לא ניכול וכי לא ראה המשנה בסנהדרין דבהדיא אמר ר"י ה' חמה במזרח והיה לו להקשות תכף בה' נמי ניכול ואמנם יש לומר בזה שקושייתו כך מדאסר ר"י בה' ש"מ שבחמץ אינו סומך על החמה או משום דלכל מסור או משום יום המעונן כדמסיק א"כ מתחלת ד' לא ניכל וכדמשני ה' חמה במזרח וא"כ גם בחמץ סומך על החמה חזר והקשה אי הכי בה' נמי ניכול ועל זה משני אביי אליבא דרבא חמץ לכל מסור וכפירוש רש"י שמ"מ אכתי יש חילוק בין ד' לה' ורבא מסיק ד' זמן סעודה לכל אמנם הא קשיא לרבא אליבא דר"מ דמקשה בה' לא ניכול וכי לא ראה המשנה בסנהדרין דבה' חמה במזרח ועיין במהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה ולהך לישנא והנלע"ד דמה שאמרו במשנה דסנהדרין בה' חמה במזרח ובשבע חמה במערב יש לפנינו לומר דבשבע חמה במערב היינו בסוף שבע וכן חמש חמה במזרח יש לומר דהיינו בתחלת חמש אבל סוף חמש ותחלת שבע החמה שוה בהם בזה כמו בזה ויש לפנינו לומר בחמש חמה במזרח כל חמש אפילו סוף חמש ובשבע חמה במערב היינו תחלת שבע ואם נימא כפירוש הראשון א"כ לענין איסור חמץ אין לנו בזה שום תועלת שהרי חמץ אסור מן התורה מתחלת שבע ואז אכתי החמה במזרח כמו בחמש אבל אם בתחלת שבע חמה במערב ובסוף חמש חמה עדיין במזרח שפיר מועיל לענין חמץ והנה לאביי ע"כ הפירוש בסנהדרין חמש חמה במזרח כל חמש ובשבע חמה במערב תיכף בתחלת שבע דאם לא כן אמאי לר"י עדותן בטלה דלמא האי דאמר חמש היינו סוף חמש והאי דאמר שבע היינו בתחלת שבע דהרי ס"ל דלא דייקינן לבטל עדותן וא"כ לאביי ע"כ סוף חמש ותחלת שבע חלוקין בחמה ממזרח למערב ולכך כתבו התוס' בד"ה ולהך לישנא וכו' שהיה יכול להקשות דניכול עד סוף חמש שהחמה במזרח ששם קיימי התוס' לשיטת אביי ולרבא יש לנו לפרש בה' חמה במזרח היינו תחלת חמש ובשבע במערב היינו בסוף שבע ואפ"ה עדותן בטלה דלרבא דייקינן האי דאמר חמש היינו תחלת חמש והאי דאמר שבע היינו סוף שבע וא"כ בין תחלת שבע לחמש שפיר טועה וא"כ לענין חמץ אינו מועיל חמה במזרח ולכן הקשה לרבא אליבא דר"מ מתחלת ה' לא ניכול אף שידע המשנה דחמש חמה במזרח ומשני ליה התרצן בחמש חמה במזרח כל חמש ובשבע במערב כל שבע ובזה אין כאן מקום לדברי מהרש"א הנ"ל שוב פקחתי עיני בירושלמי בסוגיא זו וראיתי מחלפא שיטתי' דר"י תמן הוא אומר אין חמישית מחלפא בשביעי' אר"י בר בון תמן תחלת חמישית סוף שביעית ברם הכא תחלת שביעית סוף חמישית ותני כן שבתחלת חמש חמה במזרח סוף שבע חמה במערב עכ"ל הירושלמי והנאני וצריך לומר דהירושלמי בשיטת רבא דלאביי כבר הוכחתי שאז אפשר לפרש כן ואמנם להירושלמי נשאר קושיית הגמרא לרבא אליבא דר"מ מתחל' חמש לא ניכול אלא שהירושלמי לשטתו שהוא מפרש טעמיה דר"מ שסובר ר"מ שחמץ אפילו אחר חצות אינו אסור מן התורה רק מדרבנן רק שעה אחת קודם שתחשך ולכך לפי שהוא מדרבנן לא גזור בחמש ואעפ"כ בששית גזור אף שהוא גזירה לגזירה לפי ששש בשבע ודאי מחלפת וכמפורש בירושלמי שם אלא ר"י לטעמיה וכו' יש לתמוה אם זה הוא הטעם של איסור חמץ בשעה חמישית א"כ תינח בחל בחול אבל בשבת דלא שייך ליקוט עצים והי' חמץ נאכל גם לר"י כל חמש וא"כ למה אמרי דף י"ג ע"א ומשיירין מן הטהורות וכו' כדי לאכול עד ארבע שעות וצריך לומר שלא רצו לחלק בין חול לשבת אלא דקשיא דהרי רבן גמליאל ג"כ אמר במשנתינו חולין כל ארבע והרי ר"ג ס"ל השבתתו בכל דבר וכדמוכח לקמן דף מ"ט ע"א שבא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער החמץ ואי אין ביעורו אלא שריפה איך יבערו בשבת ואף דאיכא למימר דאז היה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר דזהו ניחא לפי המסקנ' והרי עתה אכתי לא אסיק אדעתי' חילוק זה וצריך לומר דכל זה נדחק רבא לר' יהודה דסבר אדם טועה שלש שעות א"כ קשה בארבע נמי לא ניכול ועל כרחך צ"ל חמש חמה במזרח וכו' וא"כ קשה בחמש נמי ניכול וצריך לדחוק שהטע' ללקט עצים אבל ר"ג אולי ס"ל דאדם טועה ב' שעות ולא ס"ל לסמוך על החמה

שם איתיבי' רבינא לרבא אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' הנה לפרש"י שקושיית רבינא היא שימתין עד שבע הדבר תמוה מה הוצרך להביא כלל הך ברייתא דאר"י אימתי וכו' והא בלא"ה יכול להקשות יאכל כל חמש ואם לא יהיה לו עצים ימתין עד שבע ויש לו כל שעה ששית זמן ללקט בו עצים ולכן נראה לתרץ ג"כ קושיית התוס' בד"ה אימתי וכו' וקשה לר"ת דגזר ר"י בשעת איסורו לבדוק דלמא אתי למיכל מיני' ולענ"ד חדא מתורצת בחברתה דהרי לעיל דף י"א ע"א בתוס' בד"ה אבל לא גודשין דר"י שרי קצירה בבית השלחין ולא גזר דלמא אתי למיכל משום פסידא והנה לקמן דף ט"ו ע"ב מתקיף לה ר' ירמי' מתני' נמי איכא הפסד עצים ולפ"ז הכל ניחא שלא ה"ה יכול להקשות ימתין עד שבע וילקט עצים בשש דידע שאינו רשאי להמתין עד שבע ולשרפו דלמא אתי למיכל מיניה אבל עתה שהביא הך בריית' דבשבע השבתתו בכל דבר ואם שורפו קודם לכן אירא הפסד עצים וא"כ רשאי להמתין שפיר הקשה שימתין עד שבע