צל"ח פסחים כד

למה לר"מ עדותן קיימת והלא ר"מ חייש למעוט' ואיך ניקום ונקטול משום דאזלינן בתר רובה וראיתי הגאון ר' שבתי כתב בס"ק י"ד וטעו בעיבורא דירחא עיין בגמרא ריש פרק בן סורר ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה גבי ובד"נ הווה אזלינן בתר רובה ודו"ק עד כאן לשונו ונלע"ד כוונתו כיון דמשום רובה הווה תלינן שטעו בעיבורא דירחא א"כ תינח בד"נ אבל בד"מ לא הוו קאזלינן בתר רובה וא"כ מה יועיל עדות כזה זהו הנלע"ד כוונת' בזה ותמיה לי ובד"נ מי ניחא והלא ר"מ הוא הת"ק במשנה זו והרי לר"מ לא הוו אזלינן בתר רובה ואמנם הנלע"ד דע"כ לא חייש ר"מ למעוטא אלא היכא דאפשר כדמסיק בחולין דף י"ב ע"א וכאן לא אפשר לשנות עדותן אלא שאפשר לנו לחקור אותן אם הוא טעות והרי באמת דייקינן שהרי אנן חוקרין באיזה יום בשבוע ועל ידי זה נתברר שטעו בעיבורא דירחא כמבואר בשמעתין בתוספות ד"ה זה אומר יעויין שם וכל זה בד"נ אבל בד"מ קיי"ל דלא הווה אזלינן בממון אחר הרוב אפילו היכי דלא אפשר אם כן שפיר הקשה אך בסנהדרין דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה ד"מ לא כ"ש כתבו בהדיא דבמקום דהווה אזלינן בד"נ בתר רובה ק"ו בד"מ והא דלא הווה אזלינן בממון בתר רובה א היינו מה שאינו רוב גמור

שם תוס' ד"ה זה ידע בעיבורא של חודש והה"ד דהוי מצי למימר זה ידע בחסרונו וכו' ואני אומר בכוונה מכוונת דייקו חכמי הש"ס לומר זה ידע בעיבורו דהנה עקר רבותא דמשנה זו שאנו מתרצים דברי העדות בכל מה דאפשר שלא יכחישו זה את זה והנה זה פשו' דכל זה מיירי בשכיוונו שניהם על יום אחד בשבוע דאל"כ ודאי עדותן בטילה דהרי באיזה יום בשבת אין לתלות בשום טעות ולפי זה הוא יותר רבותא כשזה לא ידע בעיבורו של חודש והשני טעה ממה שהי' רבותא אם זה לא ידע בחסרונו של חודש שאז הראשון טעה דהרי סדר החקירות מתחלה שואלין את הראשון כל השבע חקירות כסדר ואח"כ שואלין את השני והנה אם הראשון טעה שלא ידע בחסרונו של חודש לכך אמר בשנים בחודש וכששוב שאלוהו באיזה יום בשבוע והוא מכוין היום לאמיתו א"כ כבר הוא מכחיש א"ע קודם שאנו שואלין השני כלל שהרי ב' בחודש אינו אותו יום בשבוע שאומר אח"כ וצריכין אנו תיכף לתלות שטעה ולא ידע בחסרונו של חודש בשביל שלא יכחיש את עצמו בדבריו וזה אינו כל כך רבותא שאנו מיישבים דברי העד כדי שלא יכחיש את עצמו תכ"ד שזה אינו מצוי כלל שאדם יכחיש עצמו בדבריו והמשנה רצתה להודיענו רבותא שאנו מתרצים דברי העדים זה עם זה כי כן משמעות הלשון שבמשנה זה אומר וכו' וזה אומר כו' א"כ על כרחך היינו שהשני טעה במנין החודש שלא ידע בעיבורא דירחא ואמר בשלשה בחודש ואז תכף בחקירה דכמה בחודש הכחיש את הראשון קודם שהכחיש את עצמו שעדיין לא שאלנוהו באיזה יום בשבוע והי' מקום לומר שנחזיק אותן תכף כמכחישין זה את זה ולא נתלה בטעות העיבור ולא נזדקק שוב כלל לחקור על יום השבת לברר טעותו כדי לקיים עדותן להרוג את הנידון כי להחמיר לא דייקינן כמו שכתבו התוס' ד"ה אלא אמר רבא: קמ"ל התנא דמתניתין שאפ"ה בזה עדות היתה קיימת ואמרינן שטעה בעיבורא דירחא דרובה דאינשו טעו בכך ושפיר קאמר שזה יודע בעיבורא ולא קאמר איפכא שזה יודע בחסרונו ואפשר שזה כוונת רש"י במה שכתב וכיון שהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכו' וק"ל

שם ד''ה א' אומר בב' שעות וכו' וא"ת אמאי עדותן היתה קיימת אלו דייקינן בהני סהדי וכו' וזה עולה לשעה ומחצה הנה יש לתמוה שהביאו ראי' כדאמר במי שהיה טמא וסיימו שזה עולה שעה ומחצה ובאמת אין הדבר כן דרבא הוא דאמר כן והרי קאי שם בתיובתא והמסקנא שם מעלות השחר עד הנץ החמה ארבע מילין ועולה שעה וחומש ואמנם נלע"ד דהתו' שפיר כתבו כן דהנה כל עקר קושיית' שהקשו אלו דייקינן קושי' זו תשוב רק לרבא אבל אביי לא ס"ל דדייקינן לבטל עדותן כדמוכח בשמעתין וא"כ שעקר קושיא זו היא לרבא שפיר סיימו שהוא שעה ומחצה שכן ס"ל לרבא שם

דף י"ב ע"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת שלש וכו' יש לדקדק למה שביק דברי ר"מ דקדים במשנ' וכך הוה ליה למימר דהאי דקאמר שתים בתחלת שתים ועלה בדעתו לומר דלהכי אחז דברי ר"י שהוא העקר דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל לא כן הוא כאן דהרי פסק הרמב"ם כר"מ שהוא שנוי בלשון סתם בסנהדרין ואם כן אדרבה קשה יותר למה שביק ר"מ שהוא מוקדם במשנה וגם הלכה כמותו ואחז דברי ר"י ונלע"ד דלא מבעי' קאמר לא מיבעי' אליבא דר"מ ודאי קשה שהרי על איזה מהעדים שתקח הספק תכף בטלה העדות שאם תאמר שזה שאמר בשתים היינו תחלת שתים אפי' יה בנא לך דהאי דקאמר שלש היינו בתחלת שלש מ"מ כבר יש ביניהם שעה שלימה והרי לאביי אליבא דר"מ אינו טועה אלא משהו ואפי' את"ל דהאי דקאמר שתים היינו סוף שתים אכתי קשה ודלמא האי דאמר שלש היינו בסוף שלש וגם כן בטלה עדותן ויש לנו ס"ס להקל ספק שמא שתים היינו בתחלת שתים ואפילו את"ל בסוף שתים אכתי שמא שלש היינו סוף שלש אלא אפי' לר"י שאי אפשר לבטל עדותן אא"כ נדייק בדברי שניהן שאם לא נדייק אלא בדברי האחד כגון זה שאמר שלש אפי' נימא תחלת שלש מ"מ אם זה שאמר חמש היינו תחלת חמש אמרינן מעשה כי הוה בתחלת ארבע וכל אחד טעה שעה דהרי אליבאי דר"י סבר אביי בלישנא בתרא שטוע' שעה וכן להיפך אפילו אם זה שאמר חמש היינו בסוף חמש מ"מ אכתי דלמא זה שאמר שלש היינו בסוף שלש ואמרינן מעשה כי הוה בסוף ארבע וכל אחד טעה שעה ועדותן קיימת והוה ס"ס להחמיר ולחייבו מיתה והרי הוו אזלינן בד"נ בתר רובה וס"ס לא גרע עכ"פ מרובה וגם מבואר בי"ד סי' ק"י סוף סעיף ט' בהגה"ה דכל מקום שיש ס"ס א"צ לבדוק כלל ואפי במקום שיכול לברר וא"כ גם כאן הוה אמינא שא"צ לדייק כלל לכן בא רבא לומר דזה בשאר דינים אבל בד"נ דרחמנא אמר והצילו העדה א"כ גם בס"ס יש לנו לחקור ולעמוד על הבירור ולדייק בדברי שניהן ודלמא האי דקאמר שלש היינו בתחלת שלש והאי דקאמר חמש היינו בסוף חמש ויש ביניהם שלש שעות ויהיה המעשה אימת שיהיה כבר בטלה עדותן שהרי לדברי אביי אליבא דר"י אינו טועה יותר משעת ומשהו

ובזה ניחא מה דקאמר רבא ואנן ניקו' וניקטול מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה דמשמע דאי לאו כתיב והצילו העדה הוה קטלינן מספיקא אתמהה ולדידי ניחא דאי לאו והצילו העדה שפיר הוה קטלינן על ידי ס"ס דעדיף מרוב והנה אני אומר שאכתי הקושיא במקומה עומדת למה הקשה מסיפא ועל ר"י ולא מרישא דאחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש בין לר"מ ובין לר"י ומ"ש דלא מבעי' קאמר קשה הרי ללישנא קמא דאביי איזה מהם שנדייק בטלה העדות שהרי לל"ק אינו טועה אלא חצי שעה לר"י ואם נידוק באחד מהם כבר יש ביניהם ב' שעות ולל"ב אין תולין הטעות בשניהם וא"כ באיזה מהם שתידוק בטלה עדותן ומעתה שאין בקושייתו רבותא בסיפא לר"י הוה ליה להקשות מרישא ואליבא דכ"ע בין לר"מ ובין לר"י אך לפי מה שיבואר בדברינו על התוס' ד"ה אלא דגם לל"ב לאביי תולין הטעות בשניהם יעויין שם לא הי' יכול להקשות מרישא לר"י כלל דאפי' זה אומר בתחלת ב' וזה אומר בסוף שלש עדותן היתה קיימת והוצרך להקשות מסיפא אבל לר"מ היה יכול להקשות מרישא אלא שהק' בלשון רבותא וכמו"ש ועוד נלע"ד דלהכי לא הקשה לר"מ דרבא רצה להוכיח דדייקינן לבטל עדותן דאלת"ה למה צריך לשאול כלל באיזה יום כקושיית התוס' בד"ה באיזה יום וצריך לומר דנ"מ לאחד אומר בב' ואחד אומר בג' כמו"ש התוספת וקשה גם בזה למה לנו לשאול באיזה יום כיון דרובה טעו בעיבורא דירחא נקיים עדותן בלי חקירה דאיזה יום אלא על כרחך כל מה דאפשר למידק דייקינן א"כ הכי נמי באחד אומר בשלש וא' אומר בחמש נידוק בהו וכל זה הוכחה לר"י אבל לר"מ אין זה הונאה כלל דהא דשיילינן באיזה יום בשבוע ולא אמרינן מעצמינו שטעו בעיבורא דירחא הוא משום דר"מ חייש למיעוט' היכי דאפשר ולכן צריך לחקור באיזה יום בשבוע כדי לברר אם הם מרובה דטעו בעיבורא דירחא אבל מה שאינו הכרח למידק לא דייקינן כלל ולא היה יכול להקשות רק אליבא דר"י ומעתה נוכל לומר דאביי ורבא מחולקים בדין שנסתפק בו הרשב"א בתשובה סימן ת"א אם ספק ספיקא אלים יותר מרוב ולקמן בחידושינו בדברי התוספות מבואר דלאביי לכן היתה עדותן קיים בזה אומר בג' וזה אומר בה משום דאיכא ס"ס לקיים עדותן וסובר אביי אף דבמקום רובה דייקינן מדשאלינן באיזה יום כנ"ל אפ"ה בס"ס לא דייקינן דס"ס עדיף מרוב ורבא א סבר דס"ס הוה רק כמו רוב ולכך קאמר אלא דייקינן וק"ל שם ואי אמרת טעי אינשי כולי האי וכו' דאמרי מטעא קטעינן וכו' אין קושיא זו על סתם עדים שאמרו בשעה פלונית הרגו וכו' שלא יהא עדות שאי"ל מדאמרי מטעא קטעינן דבשני עדים לא אמרינן מטעא טעו כמו שכ' התוס' בד"ה לר"מ בסוף הדבור לענין המזימין הה"ד לענין הניזומין אבל כוונת הגמרא למה יוכשר עדים שא' אומר בב' וא' אומר בג' הרי הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה שפיר יכול לומר טעיתי ועל זה משני דיהבינן להו טעותייהו אבל שני עדים שהעידו שניהם על שעה א' לא יהבינן להו כלל ואם הוזמו רק על אותו שעה היו נהרגין ולכן שפיר פסק הרמב"ם בפי"ט מהל' עדות הל' א' ב' שהעידו במזרח הבירה הרג פלוני את הנפש בשעה פלונית ובאו ב' ואמרו במערב הבירה עמנו הייתם בעת הזאת וכו' הרי אלו נעשו זוממין הרי שלא הוצרך להזים רק על אותה שעה לבד לפי ששם מיירי בב' עדים שהשוו יחד על שעה א' ולכך אין מן הצורך למיהב להו שיעור טעותייהו ובאשל אברהם מצאתי אחר כך שהרגיש בזה אבל מה שכתב שקושיי' הגמרא היא רק לאביי דתולה הטעות בשניה' לחד לישנא וכו' עיין בדבריו וכל זה שגיאה רק קושיית הגמ' כיון דבעינן שבע חקירות וכולם משום הזמה וגזירת הכתוב הוא א"כ למה יועיל זה אמר בב' וכו ומה לנו אם יועיל חקירה דאיזה שעה בעדות אחרת היכי דהושוו מ"מ בעדות זה בטלה חקירה א' ועל זה משני דגם בעדות הזה לא בטלה דיהבינן להו טעותייהו

אמנם אף שתירצתי דעת הרמב"ם אבל לדידי הדבר צ"ע לדינא שמה שכתבו התוס' בסוף ד"ה לר"מ דלא תלינן הטעות בב' עדים הנה דבריהם המה תורה ואין מקום לחלק שהרי הדבר מוכח מכח קושייתם אמנם דבר זה במזימים שאנו מחזיקים אותם לאמתיים ושניהם כוונו שעה א' בוודאי לא טעו אבל אלו הניזומין שאנו מחזיקים אותן לשקרנים למה נחזיק שניהם לשקרנים כיון שעל כרחך שקר יש כאן דלמא חד מנייהו הוא שמשקר והשני אמיתי ומטעי טעה דחד שפיר טועה וא"כ אפי' העידו שניהם על שעה אחת לא יהא מהני הזמה כי אם עד דיהבינן טעותייהו דאל"כ לא יהא דינו אלא כאלו הוזם א' בלבד והשני טעה והדבר צריך תלמוד ובדברי התוס' בד"ה אלא אמר רבא שכתבו גם כן דאין תולין הטעות בשניהם ג"כ ראי' דשם כיון שאתה רוצה לתרץ דבריהם אם כן אתה רוצה לומר ששניהם אמיתים וטעו ולכן כתבו שאין לתלות בשניהם אבל בניזומין שאנו רוצים לומר ששקר העידו אכתי מנ"ל ששניהם העידו שקר ודלמא רק אחד הוא שקר והשני לבדו טעה והוה כאלו הוזם רק אחד מהם ובחידושינו לדברי התוספות יתבאר שהתוספות סברי לגמרי כהרמב"ם אף בניזומין

שם חקירות דאיזה שעה נמי וכו ויש לדקדק ובחקירות דאיזה יום מי ניחא והרי יכולי' לומר מיטעי טעינן בקביעא דירחא ואי דיהבינן להו טעותייהו כסברת המהרש"א במסכתא סנהדרין בריש פרק היו בודקין ואני תמה על דבריו דא"כ אכתי יוקשה על המקשן כאן דלא אסיק אדעתי' דיהבינן טעותייהו א"כ היה לו להקשות על איזה יום ולכן נראה לענ"ד כדברי מהרש"ל שם בסנהדרין דלזה מועיל מה ששאלו באיזה יום ומה שהקשה מהר ש"א דאם כן איך חשיב בכמה בחודש מן החקירות כיון דלא אתי עלה לידי הזמה אני תמה והרי בכולן יחד אם חסר באיזה מקום אינם באים לידי הזמה ואם כן איך חשבינהו בחקירות אלא צריך לומר דכיון דגם באיזה מקום בלי חקירות הזמן ג"כ אי אפשר לבוא לידי הזמה אם כן הזמן צריך להמקום והמקום צריך להזמן ומחשבי חקירות הכי נמי וכי על ידי באיזה יום מימי השבוע יכולים לבוא לידי הזמה בלי שאלת בכמה בחודש הלא זה אינו דהרי בכל חודש יש ארבעה ימים כאלו מימי השבוע ואם כן שאלת באיזה יום צריך לשאלת בכמה בחודש וכן שאלת בכמה בחודש צריך לשאלת באיזה יום מימי השבוע ולכן מחשבי בשניהם בחסירות ונלע"ד דכוונת מהרש"א דאם כן לא נפקא לן בשאלת בכמה בחודש