צל"ח פסחים כג

בסוגיא שלפנינו דרבנן אדרבנן והלא יש לחלק שאני חדש שהוא איסור לאו ספיר גזרינן דלמא אתי למיכל משא"כ חמץ לדברי רש"י שגם רבנן לא התירו הבדיקה רק עד שתחשך שהוא איסור עשה לא גזרו והרי אפילו בין איסור כרת לאיסור לאו רצו ביבמות לחלק דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו כמבואר שם דף קי"ט ע"א ולרש"י שם אפילו רבא דפליג התם ואמר מכדי הא דאורייתא וכו' מודה דבהרחקה שפיר יש לחלק וא"כ ק"ו לחלק בין לאו לעשה וכן משמע בהדיא במנחות דף ס"ח ע"א בתוס' בד"ה והא כתיב עד הביאכם דעל איסור עשה מקשה הגמרא ומשום מצוה ליקו וליגזור וא"כ מאי מקשה כאן דרבנן אדרבנן אלא ודאי דתלמוד שלנו סובר דלר"מ הוא בלאו לפני זמנו כמו לר"י ואמנם היא גופא מנ"ל לתלמוד שלנו דלר"מ הוא בלאו עד שמקשה דרבנן אדרבנן נלע"ד דהיא גופי קשיתי' מדסבר ר"מ שורפין בתחלת שש דגזר שש אטו שבע והלא באיסור עשה לא גזרינן אלא ודאי דסבר ר"מ לפני זמנו בלאו וממילא לר"מ עובר בב''י לשני זמנו כמו לר"י ונסתר סברת מהרש"א מה שרצה לפרש בדברי רש"י דפירש לאח' המועד עד שתחשך הנלע"ד כוונת רש"י בזה דרש"י סובר דלר"מ מוקצה מחמת איסור אסור כדמוכח בדבריו במסכת שבת בנר שהדליקו באותו שבת ולא ס"ל לרש"י מ"ש לעיל דדוקא בדחיה בידים שזה כתבתי לפרש אם פלוגתא דר"י ור"מ הוא ביו"ט אבל לשיטת רש"י במשנתינו גם ר"מ אוסר משתחשך ואמנם אין כוונת רש"י דמשתחשך לא יבדוק כלל אלא דלא יבדוק בי"ט דלמה יבדוק ואף אם ימצא לא יוכל לבערו שאסור לטלטלו רק כופה עליו כלי וא"כ ע"י הבדיקה גרע שעד עתה לא ידע בו ואינו עובר ב"י כדמוכח לעיל דף ו ע"ב דפריך וכי משכחת לה לבטליה דמשמע שקודם שמצאו לא עבר כלל אפילו שוגג לא מחשב ואף שדחיתי לעיל דף ו' ע"ב שאין מזה הוכחה מ"מ הרבה מהאחרונים פסקו כן ועיין בב"ח סימן תל"ד ועוד דגם לרמב"ם מגרע גרע ע"י הבדיקה שהרי אם יש חמץ בביתו שלא ידע בו מעולם ודאי אינו עובר להרמב"ם אפילו בשוגג עיין פ"ג הל' ח ועתה שמוצאו עובר עליו לכך אינו בודק משתחשך ואף דמשמע מדברי רש"י לעיל דף ו' ע"א בד"ה כופה עליו וכו' שאם לא ביטלו מאתמול מותר לטלטלו ביום טוב ולהוציאו נראה דהיינו כשכבר מצאו ואז ודאי עובר עליו אז לא העמידו חכמים דבריהם לאסור הטלטול במקום איסור ב"י אבל כשלא מצאו שעדיין אינו עובר עליו למה יבדוק כדי שימצא ויעקור איסור מוקצה לכך פירש רש"י עד שתחשך לאפוקי מליל יום טוב עד מוצאי יום טוב ראשון אבל בחוה"מ בודק

ועוד נלע"ד כוונת רש"י במה שפירש עד שתחשך ולתרץ ג"כ למה במנחות שינה רש"י ופירש לאחר המועד בפסח עצמו ונראה דרש"י כאן רצה לפרש המשנה לפי המסקנא דטעמייהו דחכמים דלא גזרי כאן דלמא אתי למיכל מיניה משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו והיינו בחול אבל ביו"ט שאינו מחזר עליו לשורפו שהרי אינו רשאי לבערו ואפילו לטלטלו רק כופה עליו כלי שפיר גזרינן דלמא אתי למיכל ולא אתי רש"י במה שכתב עד שתחשך אלא לאפוקי יום טוב אבל בחוה"מ ששפיר מחזיר עליו לבערו שפיר בודק וכל זה למסקנא אבל המקשה שהקשה דרבנן אדרבנן עדיין לא אסיק אדעתי' הטעם דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו והיה סבור שחכמים דמשנתינו לא גזרי כלל דלמא אתי למיכל הא ודאי דבודק לרבנן אפילו ביום טוב ומעתה במנחות שם המקשה הביא משנתינו למרמי אהדדי ובדברי המקשה פירש רש"י דברי חכמים שפיר לאחר המועד אפילו תוך הפסח שאין שום טעם לחלק בין אתר חצות לפסח עצמו אבל כאן פירש המשנה אליבא דאמת למסקנא לכן פירש עד שתחשך

תוס' ד"ה ואם לא בדק וכו' וקשה דלר"י קרי לי' שעת הביעור ולמה שינה לשונו וכו' ונלע"ד ליישב שטת רש"י דלא שייך למקרי שעת הביעור אלא כשבאמת מבער אז אבל אם הוא אינו מבער אז לא שייך למקרי לי' שעת הביעור רק שייך לקרותו מועד הביעור שאז הוא המועד לבערו מי שהוא מבער וא"כ ר"י שפיר קאמר ובשעת הביעור שאם בודק אז באמת מבערו אז אבל חכמים שרוצים לומר אם לא בדק אז יבדוק אח"כ ואיך יאמרו לא בדק בשעת הביעור והרי אם אינו בודק אינו מבער ואיך הוא שעת הביעור ולכן הוצרכו לקרותו מועד שזמן ומועד הוא לבער לכך אמרו ג"כ בודק בתוך המוע' שיהיה שייך לומר לא בדק בתוך המועד

ועוד נלע"ד ליישב קושייתם דהרי כבר כתבתי לעיל דר"י אפי' בשע' שאסור מדרבנן ג"כ גזר דלמא אתי למיכל ולכך אינו בודק לדידי' בשעה חמשית אלא שבששית מתיר לפי שחשיב בדיל מיני' לפי שהוא שעת הביעור ולהכי קאמר ר"י בודק בשעת הביעור שזה עקר ההיתר לבדו' אז ולא לחוש דלמא אתי למיכל לפי שהוא שעת הביעור ובדיל מיני' אבל חכמים דלא גזרו דלמא אתי למיכל אפי' אח"כ קרי לי' מועד דף י"א ע"א דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא יא הוא עצמו מחזר עליו לשרפו הנה רבנן פליגי על ר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וסברי מפרר וזורה לרוח וא"כ למה אמר מחזר עליו לשרפו והוה לי' למימר מחזר עליו לבערו וצריך לומר עכ"פ דגם לחכמים רשאי לשרפו ומכאן ראי' דלא כמג"א בריש סי' תמ"ה שכתב שלגרסת הרי"ף אינו רשאי לשורפו כי הוא מן הנקברין והרי כאן מפורש שרשאי לשורפו

שם תוס' ד"ה אבל לא גודשין וכו' וי"ל דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו התיר משום מצות ביעור דחשיב כמו פסידא והרי גם בחדש התיר קצירה משום פסידא וכתב מהרש"ל דכוונת התוס' דמצות ביעור אינו כמו פסידא ממש אלא כמו מצות עולי רגלים ולר"י שהתיר משום עולי רגלים שפיר קשה שהי' לו להתיר גם חמץ אבל ר"מ שאוסר עולי ורגלים הי' לו לאסור גם חמץ ושוב הקשה רש"ל היא גופא מנ''ל דר''י מתיר משום עולי רגלים ושמא גם קמח וקלי לא על ידי שינוי ונדח' רש"ל, וגם מהרש"א שכתב דכוונת התוס' זר לשרפו וגם דבריו תמוהים שהרי המקשה לא ידע זו וא''כ מה מקשה דר"י אדר"י ולענ"ד נראה כוונה אחרת בשיטת הגמרא וזהו דיקא דמשני טחינא ברחיא דיד הרקדה על גבי נפה קשה שהרי לא נזכר כלל במשנה שעשוי איזה שינוי ונראה שלא משום פסידא והקש' מהרש"ל א"כ מאי פריך דר"מ אדר"מ ודלמא בחמץ א דמשני טחינא ברחיא דיד הרקדה קיימת ג''כ הא היה צריך להזכיר שהרי הקצירה ודאי היתה ע''י שינוי דהיינו ע"י קיטוף שהרי בלא"ה אסור לקצור קודם לעומר והרי קמח וקלי הזה על כרחן נקצר קודם לעומר וע"כ ע"י שינוי הי' וכשם שהקצירה היה ע"י שינוי ה"נ טחינה והרקדה ועל זה מקשה ואלא הא דתני' קוצרין בית השלחין וכו' וכוונתו א"ב ליכא הוכחה כלל שהאי קמח וקלי הי' ע"י שינוי שהרי לא נזכר השינוי מאי אמרת הרי הקצירה ע"כ היה שינוי זה אינו דמי לא משכחת קמח וקלי מתבואה של בית השלחין שנקצר בלי שינוי וא"כ מסתמא לא מיירי בטחינה והרקד' ע"י שינוי מדליכא רמז על זה במשנה וא"כ אין כאן היתר רק משום עולי רגלים וא"כ הי' לו להתיר גם חמץ דמצות ביעור חשיב כמו עולי רגלים

אלא דלפי זה לא היה צריך להקדים ואוקימנא כר"י דבשלמא אם עיקר הקושיא דר"י אדר"י הוא ממה דלא גזר בקצירה דבית השלחין דלמא אתי למיכל שפיר הוצרך להקדים ואוקימנא כר"י אבל כיון דמהך קצירה ליכא קושיא דשאני בה"ש דאיכא פסידא ועיקר הקושיא משום דלא נזכר שינוי במשנה גבי שוקי ירושלים א"כ אפי' אם הך דקוצרין ב"הש לאו ר"י היא מ"מ כיון שעל כרחך בה"ש מותר מן התורה שפיר קשה דר"י אדר"י דכיון דב"הש מותר מן התורה לא נזכר שינוי בשוקי ירושלים כנ"ל וגם קשה למה דרב אשי בדותא היא שפיר קאמר דקמח וקלי תנן ומקצירה ליכא קושיא דממ"נ אם שוקי ירושלים לאו דב"הש ע"כ היתה ע"י קיטוף ומקוצרין ב"הש מעיקרא ליכא קושיא דזה מותר משום פסידא. והנה בעמדי על שני הסוגיות כאן ובמנחות ראיתי שני שינויים בין הסוגיות דכאן הגירסא ואוקימנא כר"י ובמנחות לא גרסינן ואוקימנא כר"י ועוד שינוי אחר דכאן הגירסא והא דרב אשי בדותא הוא בדלי"ת ובמנחות הגירסא ברותא ברי"ש ונראה דחדא מתורצת בחברתה דהנה מה שהקשיתי א"כ למה נדחה תירוץ דרב אשי אמרתי דרש"ל פירש ומעיקרא עד קלי מא"ל פירש"י בעודו רך בקליות וכו' א"כ משמע שאין הקושיא על הקצירה לחוד אלא גם אחר הקצירה בעודו מתעסק לייבשו יש לחוש דלמא אתי למיכל והדין עמו שכן נראה מדברי הגמרא דקאמר עד קלי מא"ל ולא קאמר קצירה מא"ל ומטתה לפי זה קשה מה דקאמר וכי תימא ע"י קיטוף כדרבא קשה הקיטוף הי' בשעת קצירה ואכתי בין קצירה לקלי מא"ל וצריך לומר כיון שבין קצירה לקלי אינו אלא זמן מועט שמסתמא נותנו תיכף לתנור ובאותו זמן עדיין זכור הוא מהקיטוף ואינו נכשל באכילה והנה זה תינח אם לא משכחת הקמח והקלי כי אם בקצירה שע"י קיטוף לא היה צריך להזכירו במשנה אבל כאן דמשכחת קצירה בלא שינוי כגון ב"הש ואף שהקצירה אי אפשר לאסור כיון דאיכא פסידא אבל למה הותר קמח וקלי ודלמא בין קצירה לקלי אתי למיכל מיני' וא"כ הקושיא על רב אשי היא ממש כקושי' דלעיל לדחות מה דמשני ברחיא דידא וע"ג נפה משום שלא נזכר ה"נ נדחה תירוץ של רב אשי מטעם הקיטוף שלא נזכר ולפירוש זה אין זה בדותא דבדותא היינו דבר שקר שיש עליו סתירה אבל על זה ליכא סתירה רק מחמת שלא נזכר במשנה ושייך לומר ברותא לשון תנא ברא דהיינו דברים חיצונים שלא הוזכר במשנה ואמנם כאן בפסחים שהקדים ואוקימנא כר"י על כרחך הכוונה למרמי הך הב""הש על חמץ ומכלל דסבר דמצות ביעור הוא כמו פסידא וא"כ נסתר תירוץ דרב אשי ע"י סתירה מהך דב"הש לכן קאמר בדותא בדלי"ת אבל במנחות דלא גרסי' ואוקימנא כר"י והקושיא רק דמשכחת קצירה בלא שינוי ולא נזכר השינוי במשנה וכאשר פירשתי אני לעיל גריס דרב אשי ברותא ברי"ש

ואמנם גף קושיות מהרש"ל שהקשה על התוס' כיון דמצית ביעור הוא כמו פסידא א"כ איך הקשה דר"מ אדר"מ נלע"ד לתרץ דהתוס' לשטתם שפירשו במשנה לאחר המועד היינו לאחר הפסח והרי אז ליכא מצות ביעור ואפ"ה שרי ר"מ ולא חייש דלמא אתי למיכל מיני' אלא דאכתי קשה ודלמא ר"מ סבר כר"ש דאחר הפסח חמץ מותר מן התורה ולכך לא גזיר דלמא אתי למיכל משא"כ חדש שאסור מן התורה אלא דלפי מה שהוכחתי לעיל דר"מ לפני זמנו ע"כ סבר כר"י שהוא ל"ת ולדעת הראב"ד דפסק כר"ש גם לפני זמנו לפי שסתם התנא לקמן דף כ"ח לאחר זמנו כר"ש ממילא הלכה כמותו וגם לפני זמנו וא"כ הה"ד להיפך ר"מ שפוסק לפני זמנו כר"י גם לאחר זמנו פוסק כר"י ושפיר הקשה דר"מ אדר"מ: שם בד"ה כל היכא דבדילא מיניה וכו' דר"מ אדר"מ לא רצה להקשות וכו' כבר כתבתי לעיל דף ו' לתרץ קושי' התוס' דשאני בכור דבדיל מיניה לעולם ואמנם רש"י בשמעתין רמז לתרץ קושיית התוספות במתק לשונו בסוף ד"ה ואין מקיזין וכו' מחלוקת ר"י ור"ש שנוי' בת"כ והוא שפת יתר אבל רצה בזה שחכמים דכאן אינו ר"מ רק ר"ש לכך לא הקשה דר"מ אדר"מ וכוונתו שהמקשה ידע רק ברייתא דת"כ ולא ידע מהך ברייתא שהביאו התוספות מפרק כל פסולי המוקדשין אלא שזהו תירוץ על המקשה אבל אכתי מה הועיל רש"י בזה והלא ישאר קשה דר"מ אדר"מ מהך ברייתא שהביאו התוס' ואמנם נלע"ד שאעפ"כ הדין עם רש"י דהרי איכא למידק התרצין דמסיים ורבנן כ"ש דאי לא שרית לי' כלל וכו' מה בעי התרצן בזה והלא לא הקשה כלל דרבנן אדרבנן רק דר"י אדר"י וכיון דשני לתרץ דברי ר' יהודה מה הוצרך לחדש דבר בדברי רבנן אלא ודאי שהמקשה מתחלה שלא הקשה רק דר"י אדר"י היינו משום דלא ידע רק מברייתא דת"כ אבל התרצו ידע גם מברייתא שהביאו התוס' לכן הוצרך לתרץ נם לרבנן

ע''ב תנן התם וכו' דברי ר"מ הנה אמת שבר פלוגתא דר"י בזה הוא ר"מ אבל אעפ"כ בגוף המשנה דפרק היו בודקין לא נזכר שמו של ר"מ במשנה רק סתם ולכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות כר"מ משום דנשנה בלשון ת"ק סתם וכאן בשמעתין התלמוד הוא שהוסיף על לשון המשנה דברי ר"מ וכן אביי ורבא אמרו לדברי ר''מ וכו וכל זה משום דרצה למרמי עלה בסוף שמעתין ממשנתינו ר"מ אומר אוכלין כל ארבע כו' ולכן הקדים שהת"ק שם בסנהדרין הוא ר"מ ובגוף הדבר קשיא ליה כיון שהת"ק הוא ר"מ א"כ ברישא אחד אומר בב' בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ג"כ ר"מ הוא והרי בפרק בן סורר דף ס"ט ע"א הוכיח מזה דהוה אזלינן בד"נ בתר רובה ורובה טעו בקביעא דרירחא וא"כ היא גופא קשיא