צל"ח פסחים כא

אחד בדוק ואחד אינו בדוק אף שהוא אינו בדוק מ"מ אין כאן ודאי חמץ רק ספק ובעי בדיקה וכשאתה אומר שהעכבר הכניס לתוכו חמץ שהרי כל סוגיא זו מיירי בכבר גדול כמ"ש התוס' א"כ אתה אומר שיש בו בודאי חמץ והרי עד עתה היה לו חזקה שאינו בחזקת ודאי שיש בו חמץ וא"כ בכל מקום שתאמר שנכנסה העכבר עם החמץ אתה מוציא הבית מחזקתו ומה לי אם אני אומר שיני מסתפק לאיזה בית נכנס ואינני מחליט כלל על בית מיוחד ואני מוציא בית הבדוק מידי ודאי בדוק ומביאו לספק ומה לי אם אני מחליט שנכנס לבית שאינו בדוק ואני מוציאו מידי ספק ומביאו לידי ודאי שיש בו חמץ וזה דומה לסוטה ממש וכיון שע"כ אנו צריכין לסתור חזקה לכך נשארו שני הבתים בספק ולכך א"א להקל רק מטעם שאני אומר והיכי דביטל

בא"ר ונראה לר"י דלענין שהביא העכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכיל' וכו' והקשה הפ"י אם כן מאי קמ"ל והרי היינו תשע חניות גופי' ומה לי נבילה ומה לי חמץ ועוד קשה לי לפירושו של ר"י עכבר למה הוזכר ולמה לא אמר ממש כהך דחניות תשעה ציבורים של מצה ואחד של חמץ ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה מהם היינו תשע חניות פירוש א' מהם היינו סיפא ונראה דחדא מתורצת בחבירת'. דקמ"ל רבותא דמה דשקל העכבר בפנינו מחשב קבוע כאלו לקחו האדם עצמו משם וכמ"ש התוס' כאן ומה דנקט פירש ואתי עכבר הוא ג"כ רבותא לח מבעיא אם האדם לקחו ממקום שפירש דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שהוא קבוע דאורייתא וכמ"ש התוס' בסוף ד"ה היינו תשע וכו' אלא אפילו אתי עכבר וכו' דהוה אמינא דנגזור שמא יקח העכבר ממקום הרביעות וזה יקל בעיניו שיסבור דלקיחת העכבר לא מקרי קבוע וכקושיית התוס' קמ"ל דגם בזה לא גזרינן אלא דאכתי קשה חמץ מה עבידתי' הנך רבותות יכול להשמיענו בנבילה עצמו או בשאר איסורים וע"י ק עכבר או ע''י א''י. ולענ"ד נראה להרכיב פירוש רש"י עם פירוש התוספות ומיירי שלקח עכבר ונכנס לבית בדוק ונכנס אחריו ומצא כבר ויש עלינו לדון אם זה ככר הנמצא הוא כבר שלקח העכבר לפנינו מן הקבוע או הוא ככר אחר אבל עכ"פ אף אם הוא ככר אחר הוא מן הציבורים הללו שאין כאן שום ככר אחר רק ציבורים הללו והיה לנו לדון להתיר הככר עצמו באכילה מטעם ס"ס שמא מצה לקח שאף שהחמץ הוא קבוע מ"מ ספק הוא דקבוע כמחצה וא"כ ספק שמא מצה לקח ואת"ל חמץ לקח שמא זה' ככר הנמצא איננו ככר שלקח העכב וא"כ זה ככר הוה כמו סיפא דחניות דבנמצא הלך אחר הרוב והוא מותר אלא דלכאורה אין זה ס"ם שהרי בין ספק הראשון שמא מצה לקח העכבר ובין ספק האחרון שמא זה הככר הוא פירש ומרובא פריש דהיינו מצבורי מצה א"כ הכל ספק אחד שמא מציבורי מצה ולכך בשאר איסורים ודאי שאין זה ס"ס אבל כאן שפיר הוה ס"ס שהספק שמא מצה לקח העכבר וזה ככר הנמצא א"כ הככר מותר וגם החדר ח"צ בדיקה וכשאנו אומרים ואת"ל חמץ לקח שמא זה הככר הנמצא אינו הככר שלקח העכבר ודין ככר זה כככר הנמצא דמרובא פריש א"כ הככר מותר אבל החדר צריך בדיקה והיכא שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון שפיר הוה ס"ס ואעפ"כ קמ"ל דהיינו תשע חניות הטעם דלא אזלינן כאן בתר ס"ס משום שאם אתה מתיר הככר מטעם ס"ס צרין אתה לומר הספק השני שמא אין זה הככר שלקח העכבר וכשאנו רוצים לפטור החדר מבדיקה צריכין אנו לומר ס"ס שמא מצה לקח ואת"ל חמץ שמא זה הככר הנמצא הוא עצמו הככר שלקח העכבר נמצא שלהתיר הככר צריך אתה לומר שאין זה הככר הראשון ו פטור החדר מהבדיקה צריך אתה לומר הפרו שזה הוא עצמו הככר ולכן אין אומרים בזה כלל ס"ס כמו שכתבו התוס' במס' ב"ק דף י"א ע"א בד"ה דקא מטהרת וכו' והככר אסור בין לרבי ובין לרשב"ג דלקמן בשדה שאבד בו קבר ונמצא בו קבר דלרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר הנמצא וסומך על זה לקולא א"כ כודאי חשיב ליה וא"כ הככר נשאר באיסורו שאין כאן רק ספק הראשון שמא מצה שמא חמץ והבית א"צ בדיקה ולרשב"ג דחשיב לי' ס"ס א"כ בין בככר ובין בבית אתה צריך לבא לידי ס"ס להתיר ואי אפשר להתיר שום אחד שהספיקות סותרים זה את זה כנ"ל ולכ"ע הככר אסור אבל בדיקת החדר תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ואם תאמר כיון שעל כרחי אני תופס גם פירש רש"י דקאי לענין בדיקת החדר א"כ מה בצע בהרכיבי גם פירוש התוס' דמיירי גם לענין הככר ומה חסר לי בפירוש רש"י לחוד ואומר אני שעל פירוש רש"י לחוד ג"כ קשה דאטו דין קבוע צריך להשמיענו והלא ברייתא מפורשת היא תשע חניות ואם לאפוקי מסברת התוס' דנימא דכאן יש להבית חזקת בדוק וקמ"ל דלא מהני חזקת בדוק קשה דבר זה אינו ענין לקבוע ובשני צבורין א' של חמץ וא' של מצה ואתא עכבר ושקל דצריך בדיקה ג"כ מוכח דלא אזלינן בתר חזקת הבית ואם נימא דרבותא היא דמה שלקח העכבר בפנינו מקרי קבוע ג"כ קשה דזה אינו ענין לחמץ וגם בשאר איסורים שייך חידוש זה ואפילו אם נצרף שני הרבותות דקמ"ל דזה מקרי קבוע וגם קמ"ל דבספ' לא מהני חזקת הבית אכתי קשה דדבר זה דשקל עכבר בפנינו מקרי קבוע אין זה שום רבותא דהרי מפורש בברייתא ההיא בתוספתא דטהרות שפירש בפנינו מקרי קבוע ולא עדיף נטילת העכבר מפירש בפנינו וזה לשון התוספתא הביאה הר"ש במסכת טהרות פרק ה' סוף משנה א' ט' שרצים וצפרדע אחד ברה''ר נגע בא' מהם וא"י באיזו ספיקו טהור [כדין ספק טומאה ברה"ר דצפרדע אחד דקבוע כמחצה דמי] פירש א' מהם לרה"י ספיקו טמא לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב וכו' וכתב הר"ש צריך לדקדק הי נינהו נמצא והי נינהו פירש ויש לפרש דפירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספ' במקום הקביעות לפיכך כמחצה ועיין שם הרי שדבר זה שפירש בפנינו דינו כקבוע מפורש בתוספתא ואין צורך להשמיענו בעכבר וצריך לדחו' דעקר כוונתו דשקל עכבר לא גזרינן היכי דשקל אחר שפירש שמא ישקול העכבר מן הקבוע וזה דוח' אבל לפי פירושי על כרחך צ''ל בקבוע ובעכבר משום דאי נקט בשני ציבורים אחד חמץ ואחד מצה אין כאן ס''ס רק שמא חמץ שמא מצה דגם אם הוא ככר אחר והוה פירש מכל מקום אין כאן רוב ודו"ק

דף יו"ד ע"א תוספות ד"ה הלך באחד מהן וכו' הא דנקט טהרות וכו' שמא יגעו שניהם בתרומה ואז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה דבריהם תמוהים דטהור שאכל תרומה טמאה אינו במיתה ולא אפילו במלקות רק בעשה ועיין יבמות דף ע"ג ואפילו טמא טומאת הנוף שאכל תרומה שהיא במיתה מ"מ אם אכל תרומה טמאה אינו במיתה שכבר היא מחוללת ועיין סנהדרין דף פ"ג ועיין כל זה בהרמב"ם פ"ז מתרומות ואפילו נרצה להגיה שמא יגעו שניהם בקודש אלא שגם קודש טמא אינו במיתה רק בלאו בעלמא ובגוף הדבר לא ידעתי מי הכריחם לזה והלא כתב הר"ש בריש פ"ה דטהרות דר' יוסי ס"ל דדוקא בטהרות אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור ולא באדם יעויין שם וא"כ הוכרח לומר ועשה טהרות שוב ראיתי שגם הפ"י הרגיש בדברי הר"ש הנ"ל ונלע"ד דאפילו ר' יוסי דסבר דבאדם לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור כמבואר בר"ש שם מכל מקום היינו דוקא בעוד שלא עשה טהרות אבל אם כבר עשה טהרות כיון שעל כרחנו אנו מוכרחים לטהר הטהרות דהוה דיעבד גמור צריכין לטהר גם האדם משום דמחזי כחוכא לטמא האדם ולטהר הטהרות שנגע בהם ובזה ניחא לי דלשון טמאין וטהורין על בני האדם קאי דאי על הטהרות טמאות וטהורות הוה ליה למימר אלא ודאי שעל בני האדם שהלכו בשבילין קאי ועלה קאמר רבא ואי תימא ר' יוחנן בזא"ז דברי הכל טהורין והרי ר' יוסי ס"ל דבאדם לא מטהרינן אפילו יחיד שהלך בא' משני שבילין אלא דודאי היכי שלא הרגיש עד שעשה טהרות גם האדם טהור

שם ד"ה ספק על וכו' תימא לר"י ולעיל דימה אותו וכו' הנה רש"י נשמר מקושיית התוס' ולכן כתב וגבי בתים אפילו רבנן מודו וכו' אבל אינו במשמעות דברי הגמרא וגם פסקי הרמב"ם תמוהים דבשני בתים בדוקין פסק לקולא ובספק על פסק לחומרא והרב המגיד בפ"ב מחמץ הל י"ב הרגיש בזה ונדחק מאד גם מ"ש התוס' לעיל סוף ד"ה היינו שתי קופות דמיירי שהככר היה גדול וכו' לא נזכר רמז מזה בגמרא וגם הרמב"ם לא הזכירו כלל ונראה ע"פי מה שפסק הש"ע סימן תל"ג סעיף ו' אמצעי' של חצר א"צ בדיקה וכו' שהעורבין יאכלוהו וה"מ מספק חמץ אבל ודאי חמץ לא עכ"ל הש"ע ונראה לי דלאו דוקא ודאי חמץ שרואה עתה שהחמץ מונח שלא יניחנו מונח ויסמוך על העורבים אלא אפילו אינו רואה עתה חמץ מונח לפניו רק שראה פעם אחת חמץ מונח בחצר הזה מחויב עתה לבדוק ולחפש אחריו ואינו יכול לפטור עצמו מהבדיקה ולתלות שהעורבים אכלוהו דלא אתי ספק אכילה ומפיק מידי ודאי חמץ שהיה כאן דמקרי אתחזיק איסורא שהרי הוחזק החמץ כאן והעמידנו על חזקתו שעודנו הוא בחצר הזה וגם נלע"ד שאפילו ס"ס לא מהני להני פוסקים דס"ל דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור וכמו"ש הש"ך בכללי הס"ס אות כ"ט ולכך שפיר הוצרכו לעיל בב' צבורים וכו' ולפניהם שתי בתים לומר היינו שתי קופות וההיתר הוא רק מחמת שאני אומר אבל אם היה רק בית אחד בדוק ולפניו ב' צבורים אי של חמץ וא' של מצה ואתי עכבר ושקל ולא ידענו אם חמץ או מצה ונכנס לבית הזה היה צריך לבדוק ואפילו בככר קטן ולא היה מהני ס"ס שמא מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו כיון שהוחזק חתיכה בפי העכבר ונכנס עם החתיכה לבית הזה העמידנו לחתיכה על חזקתה שעדיין החתיכה בעולם ולא אכלתיה ובזה יצאנו חפשי מסברת התוספות שנדחקו דמיירי בככר גדול ולדידי אפילו בככר קטן הדין כן וליכא למימר נגד חזקת החמץ העמד חזקת הבית ושוב מהני ס"ס דלא שייך חזקת הבית כלל שאם ודאי על העכבר בבית הרי כבר יצא הבית מחזקתו שהרי ככה הוחזק הבית שאין בו מצה מהצבורים הללו כמו שהוחזק שאין בו חמץ מצבורים הללו והרי העכבר הכניס חתיכה להבית מה שלא היה בו קודם לזה ולמה נתלה שהכניס מצה יותר ממה שנתלה שהכניס חמץ וכיון שעל כרחך הכניס דבר בבית שוב אין כאן חזקת בית כלל ותכף נסתר חזקת הבית ושוב לא אמרינן אכלתיה דמוקמינן החתיכה על חזקתו שעדיין הוא בעולם והבית כבר אין לו חזקה משעה שנכנסה עכבר שם ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה היינו ט' חניות שהקשו דנוקמי בחזקת בדוק ולדידי אין כאן חזקה כיון שודאי הכניס העכבר דבר חדש להבית ויצא מחזקתו הראשונה והמהרש"א כתב ג"כ שגבי ב' בתים וכו לא מקרי חזקת בדוק אבל לא הרגיש שבזה נדחה קושיית התוס' הנ"ל לפי שמהרש"א לא נכנס היטב לטעם הדבר למה לא משרי חזקת בדוק. וכל זה בודאי נכנס עכבר עם דבר בפיו להבית אבל בתחלת הסוגיא שאין חוששין שעא גררה חולדה שם לא חזינא דשקל רק שחוששין שמא שקל שפיר אמרינן שמא לא שקל ואת"ל שקל אכלתיה דליכא שם חזקת איסור כלל ומעתה בשני בתים בדוקין שפיר שאם באו כל א' בפ"ע כיון שכל א' מהבתים יש לו חזקת בדוק כל אחד תולה בחבירו ונשאר בית שלו בחזקת בדוק משא"כ בספק על ספק לא על ודאי ליכא לפרש דמיירי שהספ' הוא אם העכבר על לבית הזה או הלך למקום אחר הפקר דזה ודאי א"צ בדיקה דתולין שהלך למקום אחר דמה בין זה לב' בתים ומה לי אם תולה בבית חבירו או אם תולה ברחוב או בשאר מקומות וגם אין לומר שהספ' הוא אם על להבית או אם נשאר בהחצר דאם אין החצר שלו פשיטא שתולה שנשאר בחצר חבירו וק"ו אם תולה שנכנס בבית חבירו ק"ו שתולה שנשאר בחצר חבירו ואם מיירי בחצר שלו הא ודאי שהחצר צריך בדיקה שהרי כתבתי דבודאי חמץ גם חצר צריך בדיקה אלא וודאי מיירי שבדק החצר ולא מצא שם ונשאר הספק אם העכבר אכלתו או הכניסתו להבית א"כ נגד חזקת הבית מוקמינן חזקת השמן שעודנו קיים וצריך לבדוק ואפילו (בככר קטן שלתלות שאכלתו הוא נגד החזקה אלא שבזה אפשר לדון שאם הככר קטן מהני ס"ס שנגד חזקת חמץ יש חזקת הבית כיון שהספק אם על ואמנם אחר העיון אין כאן ס"ס כלל שהרי הספק הראשון שאתה אומר שמא לא על א"כ צריך אתה לומר שאכלתו שאל"כ היכן הוא הככר כפי מה שביארתי לעיל דמיירי שאין לתלות שהלכה למקום אחר כלל א"כ אין אתה יכול לומר לא על אלא א"כ תאמר שאכלתו ואיך תאמר