צל"ח פסחים כ

בדיקה ועוד שאין לדבר סוף אבל שם למה יכנס הכהן לכתחילה למדור הכותיים קושיית מתני לסתור קושיית התוס' דמשנתינו אצטרך לדיוקא דבקחזינא דשקל ועוד שיש לדבר סוף לבדוק המדור אבל משנתינו מיותר דנילף ממשנה חוששין אפי' בככר קטן וזה לא שמענו מסיפא דמה שמשייר יניחנו בצנעא דאהלות ואין לתרץ עפ"י מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה בכל מקום דטומאת דשם הטעם דשמא תטול בפנינו ככר גדול ואפשר מדסתם ותני מה שמשייר מדורת הכותיים הוא דרבנן וא"כ אין למילף בדיקת חמץ שהוא דאורייתא משמע אפילו שייר ככר קטן יניחנו בצנעה:

דא"כ נסתר קושיית הגמרא לגמרי וכמו שהקשה המהרש"א באמת ואם נאמר ע"ב תשע ציבורין וכו' רש"י ד"ה תשע ציבורין פסקי הלכות הן והנה מה דמשנתינו באמת לא איצטריך לגופה רק לדיוקא דחזינא דשקל חיישינן קשה רצונו של רש"י בזה ומי לא ידע שפסקי הלכות הן ואמנם כבר ביארנו זה מסיפא שמעינן דמה שמשייר יניחנו בצנעא שלא יצטרך בדיקה אחריו לעיל דף ז' ע"א בסוגיא דמעות שנמצאו כו' שטעם רש"י בשמעתין שמיאן והיינו משום שמא יטול עכבר בפנינו או שמא יחסר לחמו כדמסקינן בסוף מלפרש כפירוש ר"י בתוס' בד"ה היינו תשע וכו' שקאי על הככר עצמו אם שמעתין לרבא ולרב מרי לכל חד כדאית ליה ואם כן משנתינו לא איצטריך מותר באכילה משום דרש"י סובר דחמץ מקרי דשיל"מ ולא אמרי' ביה כל דפריש כלל [אם לא שנחלק בין עכבר לחולדה כדברי בעל המאור ושם החשש שמא מרובה פריש אלא דאכתי דלמא הפירוש כפי' ר"י וסוגיין אתי' כרבי יהודה תטול העכבר בפנינו ועכבר ודאי משיירא ומשנתינו קמ"ל שגם בחולדה. דחמץ גם אחר זמנו בלאו ולא הוה דבר שיל"מ ולכן פירש רש"י דהלכות פסוקות דלפעמים לא משיירא מ"מ אם חזינן דשקל צריך בדיקה ואף דרבא אמר בסוף הן ולא יפסוק הש"ס הלכה פסוקה כר"י דקיימ"ל לאחר זמנו כר"ש:

שמעתין שמא תטול חולדה בפנינו היינו אחר שכבר שנינו במשנתינו דגם ועפ"י מ"ש דדעת רש"י דחמץ מקרי דבר שיל"מ נעל"ד לתרץ מה בחולדה דוקא בלא חזינא דשקל אבל אם חזינא דשקל חיישינן אם כן גם שם שהוקשה להרא"ש על שפסק בשלהי ע"ג דף ע"ד שפרוסת החשש אף בחולדה אבל אי לאו משנתינו באמת לא הוה מוקמינן משנה דלקמן חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה משום חולדה רק משום עכבר] ונראה משום דבריש מכילתין במשנה אור עליו הרא"ש למה לא יהיה תערובת חמץ ביבש מותר אף באכילה ולפירוש לארבעה עשר בודקין וכו' נחלקו רש"י ותוספת דלרש"י הבדיקה היא שלא רש"י שאסור באכילה אם כן ה"ה בהנאה ואני אומר שטעמו של רש"י דלא יעבור בבל יראה ולהתוס' הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה והנה זה בטיל משום דבר שיל"מ וכבר ביארתי בחידושי במס' ביצה גבי יום טוב דנולד פשוט שגם להתוספת הבדיקה משום בל יראה היכא דלא ביטל כמפורש בו אסור במשהו משום דשיל"מ וכתבתי דהא דלא בטיל היינו לענין איסור בדבריהם כאן בשמעתין בד"ה כדי שתהא בהמתו עיין שם אלא כוונתן. אכילה אבל לענין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ דהא הטעם דדבר שיל"מ בריש מכילתן שהיה להם לחכמי המשנה לתקן הביטול ולא יתקנו בדיקה כלל. לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הרי יכול לאוכלו לאחר זמן ותירצו משום חשש דאתי למיכל הוצרכו לתקן בדיקה ואז באמת היכי דלא. בהיתר והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו ביטל היא דאורייתא והנה זה יתכן בחמץ שלו אבל לגרירת חולדה מחצר. שיאכל היום באיסור יוכל לאכול למחר בהיתר אבל טלטול יכול לטלטלו היום אחרת או מעיר אחרת א"כ זה חמץ שאינו שלו ואין כאן איסור בל יראה וגם למחר והטלטול שיטלטל היום הוא בפ"ע ולמחר בפ"ע וכן אני אומר לענין וביתו אינו זוכה לו דאסורא לא ניחא ליה דלקני ואף שאור לי"ד אכתי קודם. הנאה כיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח בו וכדומה זמן איסור מ"מ כיון שבדק כבר ביתו גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ ועיין שיכול להירח היום וגם למחר ולא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין וכיון ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ו ואמנם חשש דלמא אתי למיכל שלא יכלנו לאסור הנאה של ריח וכיוצא אין בידינו לאסור הנאה של כילוי יש וזהו חששא דרבנן בודאי וא"כ במשנתינו כייל דרבנן ודאורייתא דממקום כגון נתינה לכלב שלא לחלק בין הנאה להנאה אף שמצינו גבי טבל שאסור למקום והוא חמצו הוא איסור תורה ומחבר ומעיר הוא חשש דרבנן ובשניהם. הנאה של כילוי ומותר הנאה שאינו של כילוי כמבואר במס' שבת דף כ"ו ע"א דייקינן הא דחזינא דשקל חיישינן וזה לא שמענו ממשנה דלקמן דמה שמשייר בתוס' בד"ה אין מדליקין התם דין תורה הוא כך אבל בדשיל"מ שחכמים יניחנו בצנעא ששם הוא החשש בחמץ שלו וכמו שכתב הר"ן שחמץ זה שגררה. אמרו שאינו בטיל לא חילקו בין הנאה להנאה וכיון שבכלל הנאה יש גם הנאה החולדה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו ולכך היכא דחזינא דשקל. דלא שייך יש לו מתירין לא גזרו על שום הנאה רק על אכילה ושפיר פסק רש"י חיישינן לאיסור בל יראה שהוא מן התורה ומשנתינו קמ"ל דיוקא דאפי' מחצר. דמשליך לכלבו ובאכילה אסור משום דשיל"מ והפר"ח בסי' תל"ט כתב שגם ומעיר אחרת היכי דחזינן דשקל והובא לכאן שהוא רק חששא דרבנן דלמא אתי. לקולא אמרינן קבוע כמחצה דהיינו ט' צבורין חמץ ואחד מצה ואתא עכבר למיכל אפ"ה לא סמכינן על ספק שמא אכלתו וצריך בדיקה ואין להקשות. ושקל ונכנס לבית בדוק וביטל שאז הוא ספיקא דרבנן אמרינן שקבוע כמחצה א"כ מוכח דגם באיסור דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ נשאר קושיית ומחשב ספק דרבנן לקולא ולפי זה יש לדקדק דה"ל לסוגיא דשמעתין לאחוז התוספת בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו' ונלע"ד לחלק דכאן אף שחששא. בדרך זה שהוא רבותא יותר דאפילו לקולא אמרינן קבוע כמחצה ואולי משום דלמא אתי למיכל הוא רק חששא דרבנן מ"מ החשש שחששו הוא לאסור תורה סיפא דקמ"ל בפירוש אמרינן מרובה פירש ולא גזרינן שמא ימח מן הקבוע שיאכל חמץ בפסח אבל התם שאסרו אכילת קבע הוא רק דרבנן לגמרי ועוד דגם בקבוע עצמו קמ"ל רבותא דלא מוקמינן הבית בחזקת בדוק ולקמן שהקשה ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה כוונתו על ממקום כקוש' התוספת למקום שהיכא דלא חזינן דשקל אפי' ממקום למקום שהוא של תורה לא חיישינן תוס' ד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכי קאי וכו' וי"ל דגרירת חולדה והקשה ממשנה דלקמן שיניחנו בצינעא ומשל תורה לשל תורה הקשה:

הוה ספק הרגיל וכו והנה יש לדקדק אכתי המקשה מנ"ל להקשות ועפ"י מ"ש מתורץ קושיית מהרש"א בתוס' בד"ה כל מקום וכו' שהקשה ודלמא הבור הוה קאי ברה"ר ולכך טהרוהו מספק ונראה דגם בלי ספק גררוהו כיון שמדורת הכותיים הוא רק מדרבנן איך הקשה על בדיקת חמץ ואפילו לא היו מצוים שם חולדה וברדלס יש כאן ספק שמא לא האהיל נגד שהוא מן התורה ולפי מה שכתבתי ניחא דמדורת הכותיים אף שהוא מדרבנן הנפל שהרי הנפל לא מילא כל חלל הבור ועוד שהרי הציץ ולא ראוהו וא"כ היינו החששא עצמה שמא יש כאן נפל הוא חששא דרבנן אבל מכל מקום לשל למה קתני שטהרוהו מפני שחולדה וכו' וה"י בלא"ה ג"כ הוא טהור מצד הספק תורה חששו שאם יש כאן נפל הוא מטמא מן התורה והרי הוא ממש כמו חמץ שמא לא האהיל על הנפל וספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי דברה"י איירי מעיר לעיר ועל מעיר לעיר הקשה ממדורת הכותיים ומהרש"א לשיטתו דמעיר. ואפי' הכי טהרוהו ואין לומר שמטעם ס"ס טהרוהו שמא גררוהו ואת"ל לא לעיר אפי' חזינא דשקל לא חיישינן וכבר דחיתי דבריו וממילא גם קושייתו גררוהו שמא לא האהיל על הטומאה שכיון שהמקשה היה סבור שודאי הטילה כאן נדחית ובזה מתורץ קושיית הפני יושע שהקשה למה הוצרך להקשות נפל לבור וכבר אפשר לנו להסתפק שמא האהיל עליו ויכול אתה להתחיל בספק אמשנתינו מדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' היה לו להקשות אמשנה דלקמן ומה. זה ושוב לא היה ס"ס המתהפך שאם אתה מתחיל שמא האהיל שמא לא האהיל שמשייר יניחנו וכו' שעכ"פ החשש שמא תטול בפנינו וא"כ מפורש דהיכא. שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל האהיל שמא גררוהו שאם אתה אומר שהאהיל דחזינא חיישינן והיה לו להקשות ממדורת הכותיים. ולפי מ"ש ניחא דממשנה. איך גררוהו והא דקאמר ואתי ספק גררוהו ומפיק מידי ודאי ולא קאמר וקאתי דלקמן ליכא קושיא ששם הוא איסור תורה ממש שהחמץ הוא שלו ועובר בבל. ספק האהיל ומוציא מידי ודאי יש לומר דספק האהיל היה ברור לו שאינו מפיק יראה ומדורת הכותיים הוא רק מדרבנן אבל ממשנתינו הקשה על מעיר לעיר. מידי ודאי שהרי ספק טומאם ברה"י הוא רק ספק גררוהו או אכלוהו היה סובר ודוק ועוד נלע"ד דקושי' המהרש"א הנ"ל בלא"ה לא קשיא דהא דמדורת. שהוא ספק הרגיל ומוציא אפילו מידי ודאי וכמ"ש התוס' לעיל עמוד א' בסוף הכותיים הוא רק מדרבנן הוא אליבא דאמת דאיירי רק ספק הוה שם נפל אבל. ד"ה ואת"ל ומשני ליה התרצן כמין נפל וכאן אין להקשות דלא הוה ס"ס המקשה שהקשה הא חזינא דשקל וכו' א"כ היה סבור דמדורת הכותיים איירי המתהפך שאם אתה מתחיל שמא גררוהו שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל לא בודאי חזינא שם נפל ובכי האי ודאי שהיא דאורייתא ובמסקנא הוא דמסיק גררוהו שמא רוח הפילה שאם אתה אומר שלא גררוהו שוב כבר הודית שהוא נפל אימר הוא וזה פשוט. י''ל דכאן אי אתה יכול להתחיל כלל בספק גרירה שאי אתה יכול לדון על תוס' ד"ה אין חוששין וא"ת והא מרישא שמעינן וכו' והקשה חתני והיניק הגרירה עד שתדע תחלה אם היה כאן נפל כלל וא"כ מתחלה אתה צריך לדון אם וחכים מוהר"ר יוסף נר"ו שהוא עתה הגאון המובהק רב ור"מ היה נפל או רוח וכמבואר כל זה בש"ך בכללי הס"ס יעויין שם דק"ק פוזנא דלמא מתניתין דהכא איצטריך לדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' הא שם בד"ה היינו תשע חניות וכו' ועוד קשה דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר חזינא דשקל חיישינן ו א אמרינן אכלתי' והשבתי לו דהא מסיפא שמעינן לה מהו אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק לקמן בדף י' בתוספת ד"ה ספק שמשייר וכו' לפי אוקימתא דרבא שמא תבא עכבר ותטול בפנינו וא"כ שפיר. שם אבאר דלדעתי לא שייך בזה חזקת בדוק כלל ואמנם כעת אדבר בדעת הקשו התוס' דמשנתינו מיותר לגמרי וכמ"ש לעיל והנה הקשה אחד מהתלמידים התוספת ולפי הנראה מדברי התוס' כאן מועיל חזקת בדוק אפי' לא ביטל וקשה על קושיית הגמרא טעמא דלא חזינא וכו' ואמאי נימא אכלתיה דלמא היכי מ"ש גבי שני צבורים וכו' ולפניהם שני בתים מסיק בגמ' שלא אמרינן שאני דחזינא דשקל בעי בדיקה בככר גדול ונראה לענ"ד דודאי הדבר פשוט אומר כי אם בביטל ולדברי התוס' הללו קשה אפילו לא ביטל נוקמי הבית הבדוק דספק ביאה עדיף מספק אכלתיה ואם איתא דבככר קטן אפי' חזינא דשקל לא. על חזקת בדוק והמרש"א לקמן דף יו"ד בד"ה ספק על הרגיש בזה ולדעתי בעי בדיקה דאמרי' אכלתיה א"כ אדתני במשנתינו אין חוששין שמא גיררה דבריו תמוהים דהרי גם כאן בתשע צבורים וכו' ג"כ אין הספק על הבית אלא חולדה וכו' דהיינו ספק ביאה יותר מזה הוה ליה למתני רבותא היכי דחזינא על מה שנכנס לבית והנלע"ד בדעת התוספת לחלק בין הך דהכא דשקל דתולין שאכלתו ונדע בק"ו דהיכי דלא חזינא דשקל לא חיישינן כלל אפי' ובין הך דשני בתים ואומר אני דבשני בתים על כרחך צריכין אנו להוציא בככר גדול אלא ודאי מדלא אשכח רבותא להיתר רק היכא דלא חזינא דשקל מהחזקה ונקדים מ"ש התוס' בריש מסכת נדה בסוף ד"ה והלל שהקשו התוס' מכלל דבחזינא ליכא היתר אפילו בככר קטן. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א איך ילפינן מסוטה לטהר ספק טומאה ברה"ר אפ שהקשה למה ליה להמקשה להקשות מדיוקא והיה לו להקשות מגופא דמתניתין סוטה יש לה חזקת טהרה ותירצו דהיכא דקינה לה ונסתרה איתרע חזקתה דלמה לי טעמא ואין לדבר סוף תיפוק ליה דאכלתיה ולפי מ"ש הוצרך לטעמא והקשו א"כ איך ילפינן לטמא ברה''י אף לסתור החזקה והרי סוטה איתרע דאין לדבר סוף דא"כ ניחוש שמא נידה ה ככר גדול ומעתה לפי מה שכתבתי חזקתה ותירצו דאף שאין לסוטה חזקת טהרה ודאי שהרי איתרע חזקתה מ''מ מוכח ממשנתינו דבחזינא דשקל צריך בדיקה אפי בככר קטן ולפי זה אצטמיד. יש לה חזקה שאינה טמאה ודאי והכתוה עשאה ודאי טמאה ולפי זה בשני בתוס' אחר