צל"ח פסחים יט

לפי מ"ש שבני אדם מצוים הוא שמתוך כך יש להם נר מוכן ג"כ אתי שפיר ולהני פוסקים דס"ל דגם אכסדרה דוקא דיעבד הוא שכבר המתין עד ארבעה עשר ביום נשאר קשה מה מקשה הגמרא ואמנם נראה דרש"י ס"ל דבני אדם מצוים בבתיהם הוא טעם בפני עצמו וסבירא ליה דגם בצפרא שוב אינו מצוי בביתו וא"כ שפיר מקשה הגמ' דעל כרחך ברייתא מיירי שכבר המתין עד יום י"ד ואפ"ה קתני שאין בודקין לאור החמה דאי משום שלא להמתין לכתחלה לא היה צריך למיהב טעם שאור הנר יפה לבדיקה דתיפוק ליה משום בני אד מצוים בבתיהם ולא היה לברייתא למכלל אור החמה עם אור הלבנה יחד: שם כ''מ וכו' לאתויי מאי לאתויי וכו' חורי הבית וכו' לכאורה קשה כיון ק שהני חורים אין מכניסין בהם חמץ מפני גבהם או מפני שהם נמוכים ביותר א"כ היינו ממש מקום שאין מכניסין בו חמץ ולמה צריך לרבינהו מכל ונראה דמקום שאין מכניסין בו חמץ היינו שאין מכניסין חמץ בכל החדר הזה ולכן לא חיישינן שמא אירע שהכניס בו חמץ ושכח אבל חדר שמשתמשים בו חמץ כל השנה אלא שיש בחדר ההוא חורים הגבוהים או נמוכים והוה אמינא כיון שרגיל כל השנה בחדר ההוא בחמץ אולי אירע שעמד על מקום גבוה ונשתמש גם בחור ההוא או שחה למטה לחור הנמוך ושכח קמ"ל כ"מ שגם בזה לא חיישינן

שם ואוצרות יין א"צ בדיקה והתניא אוצרות יין וכו' הא דלא הקשה ממשנתינו שתי שורות במרתף משום דמשנתינו קתני בהדיא במה אמרו וכו' מקום שמכניסין בו חמץ אבל מברייתא הקשה משום דעקר כוונתו להקשות א"ה שמן נמי והא דלא הקשה על הך ברייתא בפני עצמה מ"ש אוצרות יין מאוצרות שמן נראה דהיה סבור דאוצרות יין רגיל להסתפק ממנו ולכך השוו מדותיהם ותקנו לבדוק בכל אוצרות יין אפילו אינו מסתפק מהם ואוצרות שמן אינו רגיל להסתפק מהם ולכך לא תקנו בהם בדיקה מן הסתם אבל אם אירע שמסתפ' מאוצר שמן באמת אותו אוצר צריך בדיקה אבל השתא דרמי אהדדי אוצרות יין אאוצרות יין וצריך לחלק ביין עצמו בין מקום שמסתפק ממנו ובין מקום שאין מסתפק וא"כ הך ברייתא דיין צריך בדיקה מיירי במסתפק שפיר הקשה א"ה אוצרות שמן נמי שם והאר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין הא דלא הקשה תיכף כן משום דאיכא למימר דמפני הסכנה היינו שודאי לא ישתמש שוב בזה החור מפני הסכנה וא"כ ליכא למיחש דאתי למיכל מיניה לכך א"צ דטעם הבדיקה לדעת התוס' הוא משום דלמא אתי למיכל מיניה כמבואר בריש מכילתן ומתחילה שהקשה כי אישתמיש וכו' כוונתו כיון דלא נשתמש שם מעולם לא שייך בדיקה כלל ואמנם עכשיו דמוקי שהכלב יכול לחפש א"כ אף שהוא שוב לא ישתמש שם איכא למיחש שהכלב יחפש אחריו ויוציאנו מן החור ושוב אתי למיכל מיניה וא"כ על כרחך הפטור מבדיקה הוא מפני הסכנה שבשעת בדיקה ומקשה שפיר והא שלוחי מצוה וכו'

שם ע"ב כי אשתמיש היכי אישתמיש בילדותי שאלני אחד ודלמא מיירי שמתחלה היה דר בו ישראל ואח"כ נכנס בו א"י וכבר השתמש בעוד שהיה ישראל שם ואמרתי דא"כ היה לו לחלק באם יוצא הישראל שכינו תוך ל' יום מביתו היה לזה לבדוק קודם שיכנוס בו הא"י דומיא דעושה ביתו אוצר והיה לו לחלק בין נכנס הא"י שם תוך שלשים יום סמוך לפסח ולא עוד אלא אפילו נכנס הת"י קודם שלשים יום היה כאן זקוק לבדוק דזה דומה לדעתו לחזור דמסיק לעיל ד' ו' ע"א דאפילו קודם שלשים יום זקוק לבער שם כדר' אמי דאמר ר"א וכו' ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל שאלני כבוד הגאון מוהר"ר ישעי' ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב"ם הך מילתא דר"א כיון שאין חולק עליו וזה אשר השבתי לו מ"ש שאין חולק על ר"א אני תמה עליו שהרי במקומו מצינו חולק עליו דהרי רב דאמר בחזירה לא ידענא אם כן לא דריש והלכת לאוהליך וכו' ולפי זה בהליכה דאמר ניתי עלי ועל צוארי מנא ליה הא על כרחך צ"ל מלא יחמוד איש את ארצך ואיצטרך הך קרא לגופיה ולא אייתר למדרש מיניה כדרב אמי ולית לי' לרב הא דר"א ולא עוד אלא שגוף דינו של ר"אמי תליא ברבוותא דהרי בהקהל כתיב הקהל וגו' וגרך וגו' ולמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף וכן פסק הרמב"ם לא היה משכחת גר שיהיה לו קרקע ואפ"ה חייב בהקהל הרי דבהקהל גם מי שאין לו קרקע חייב ואם נימא דרשה דר' אמי א"כ מי שאין לו קרקע פטור מראי' וחייב בהקהל ובמס' קדושין דף ל"ז אמר דאיצטריך זכורך להוציא הנשים לפטרם מראיה אף שבלא"ה היא מ"ע שהז"ג דלא נילף ראיה ראיה מהקהל וממ"נ אם גז"ש זו אינה מופנת ומשיבין עליה א"כ ל"ל זכורך והא בלא"ה ליכא למילף לחייב נשים בראיה הואיל וחייבים בהקהל והרי יש להשיב מה להקהל שכן נוהג אף במי שאין לו קרקע ואם ג"ש מופנית היא ונתקבלה מסיני א"כ קשה השתא דכתיב בראיה זכורך להוציא הנשים הך ג"ש מה דרשינן מיניה כיון שהיא מופנית צריך למדרש מיניה על כרחך דאתי לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל ולאפוקי מדר' אמי ועל כרחך לא משכחת לקיים דברי ר' אמי אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ושפיר היה משכחת גר שיש לו קרקע וא"כ איבא למימר דגם בהקהל מי שאין לו קרקע פטור דילפינן ראיה ראיה מראיה וכיון שהרמב"ם פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף לכך השמיט הא דר' אמי

ובני הרב החריף ושנון מוהר"ר שמואל סג"ל השיב דהוה משכחת גר שיש לו קרקע קנין הגוף שנשא אשה ישראלית שהיה לה קרקע ומתה וירשה הגר ואני השבתי לו תינח אם ירושת הבעל דאורייתא אבל אם ירושת הבעל דרבנן וכן פסק הרמב"ם נסתר סברא זו ולא משכחת להאי דר"א אליבא דהלכתא ובזה יש לומר פרפרת אחת דרב לשיטתו דס"ל במס' כתובות ריש פרק הכותב דף פ"ד ע"א דירושת הבעל הוא מדרבנן ולכך ע"כ ארצך לא אתי לכדר' אמי רק לשלוחי מצוה בהליכתן וממילא מוכח דלא דרשינן והלכת לאהליך לחזירה מכח הקושי' וכי מאחר דאפילו בחזירה ל''ל קרא בהליכה ולכך קאמר בחזירה לא ידענא ור' אמ' או דס"ל קין פירות כקנין הגוף או דס"ל ירושת הבעל דאורייתא והרמב"ם דחה שני אלו מהלכה דרמב"ם פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף ופסק ירושת הבעל דרבנן לכך דחה גם דברי ר' אמי מהלכה ואחר היישוב חזרתי בי דאכתי הוה משכחת גר שיהיה לו קרקע שלקח אשה שהיה לה קרקע וילדה לו בן ומתה האשה וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר אבל עכ"פ רב דאמר בחזירה לא ידענ' ע"כ לא ס"ל הא דרב אמי ושפיר השמיטו הרמב"ם: שם אמר רב יהודה ב' שורות שאמר וכו' ור' יוחנן אמר וכו' הנה יפלא מאד אטו הני אמוראי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן דפליגי בדבר ב"ש מה שאין בו נפקותא לב"ה ועיין בסוכה דף ט' ע"א בתוס' בד"ה ואם עשאה ויראה שיש נ"מ בפלוגתייהו גם לב"ה דלרב יהודא ב' שורות החיצונות שהם העליונות דאמרי ב"ה היינו כרב עליונה ושלמטה ממנה דליכא למימר כשמואל עליונה ושלפנים ממנה דהרי חיצונות קאמר וליכא למימר למעוטי גווייתה דגווייתה דלמה הוצרך ב"ה למעוטינהו ומהי תיתי לחייבינהו והרי אפילו לב"ש לא בדיק גווייתה דגווייתה אבל לרבי יוחנן דאמר כמין גם שפירש נוכל לומר כשמואל למעוטי גווייתה דגווייתה דלב"ש צריך בדיקה והוצרך ב"ה למעוטינהו ומעתה ר' יוחנן וודאי סבר כשמואל דאל"כ למה הלכת' פירש דברי ב"ש ולפי זה יפה פסקו הפוסקים כשמואל אף דבאמת מה דמסיק הש"ס והלכתא כוותיה דשמואל אינו מן התלמוד וכדמוכח בהרא"ש מ"מ שפיר פסקו כשמואל והרמב"ם דפסק כרב משום דהדרינן לכללא דהלכתא כוותיה דרב באיסורי עיין ברא"ש לדידי ליתא כיון דרבי יוחנן פסק כשמואל והלכה כרבי יוחנן לגבי דרב

דף ט' ע"א משנה אין חוששין וכו' דא"כ מחצר לחצר וכו' יש לדקדק לאביי א לקמן דמוקי משנתינו בי"ג דשכיחא ריפתא אבל בי"ד חיישינן קשה א"כ מחצר לחצר נמי ומה הועילה הבדיקה בליל י"ד ושמא בי"ד גיררה חולדה מחצר אחרת לכאן ונראה דלא קאמר אביי דבי"ד משיירי אלא אם לוקחת מבית בדוק שאז רואה החולדה דלא שכיח כאן ריפתא ומשיירה אבל אם לוקחת מבית שאינו בדוק אז אין חילוק בין י"ד לי"ג כיון שהבית הזה אינו בדוק עדיין שכיח ביה רפתא ולא משיירה ומעתה ליכא למיחש לגרירת חולדה אפילו בי"ד שמהיכן תיגרר אם מבית שאינו בדוק הרי הוא לחולדה כמו י"ג ובמבית בדוק ליכא למיחש שהרי כל אח' אחר הבדיקה מניח מה שמשייר בצנעא במקום שלא תוכל עכבר למשקל והתוס' לקמן עמוד ב' בד"ה ולא חיישינן והמרש"א בריש הסוגיא דרך אחרת להם בזה והוא קצת דחוק ובדברי הגמרא א יתבאר יותר שם טעמא דלא חזינא דשקל וכו' עיין מהרש"א שהקשה בלא דיוקא דהא חזינא היה לו להקשות אגופא דמשנתינו דתני הטעם משום אין לדבר סוף ותיפוק ליה דבלא"ה אמרינן אכלתיה וכתב המהרש"א דבאמת מבית לבית ומחצר וכו' וכ"ש מעיר לעיר לא חיישינן אפילו חזינן דשקל ואהא קאי הטעם דאין לדבר סוף וכתב שלמד דברים הללו מדברי התוספת לקמן בד"ה ולא חיישינן ע"ש ודבריו תמוהים בעיני שזה פשוט שאין שום חילוק דין בין ממקום למקום ובין מעיר לעיר שהרי משנתינו אמרה שאין חוששין ממקום למקום ומבית לבית אף שלזה יש סוף שיכול להעמיד כל בני ביתו לבדוק כל החדרים וכל מקומות כאחד משום שאם באת לחוש לגרירה צריך אתה לחוש גם מעיר וכו' ושם בודאי אי אפשר לחוש שהרי אין לדבר סוף ולכך לא חששו חכמים לדבר זה כלל אפילו יש לדבר סוף וזה הפירוש הפשוט במשנה ואי ס"ד כדברי מהרש"א שיש חילוק בין מעיר לעיר לממקום למקום בחזינא דשקיל משום דכאן יש לדבר סוף וכאן אין לדבר סוף א"כ גם בלא חזינא איך קאמר התנא טעם שאין חוששין משום דא"כ מעיר וכו' ואין לדבר סוף ודלמא היכי שאין לדבר סוף אין חוששין והיכי שיש סוף חוששין אפי' לא חזינן אלא ודאי שהתנא כללא כייל ואין לחלק כלל בין יש סוף לאין סוף וכיון שאי אפשר לחוש מעיר לעיר לכך אין חוששין אפילו ממקום למקום וכונת התוס' לקמן אין כוונתן לחלק לדינא אליבא דאמת בין מעיר וכו' ממקום למקום רק כוונתן על דברי המקשה שהקשה ומי אמרינן אין חוששין ועל משנתינו הקשה וכתבו התוספת שגם המקשה אין כוונתו לומר שניחוש מעיר לעיר דזה אי אפשר אבל כוונתו שמשנתינו למדה אפשר משאי אפשר ובא לסתור דלא נילף אפשר משאי אפשר וממקום למקום ניחוש וכל זה קושיית המקשן אבל לדינא כפי המבואר במשנה דידן אי אפשר לומר שום חילוק בין ער למקום והיכא דחזינא דשקיל לעולם חיישינן אבל גם בזה לא כיון המהרש"א שפיר דלא מקרי חזינן דשקל אלא נכנס בפנינו לחדר וחדר הזה מקרי חזינן דשקל ומה לנו אם בא העכבר מחצר או מעיר או ממדינה רחוקה כיון שבא לפנינו לכאן וכן פי' רש''י בריש שמעתין אבל אם לא בא העכבר לחדר לפנינו אף דחזינא דשקל במקום אחר יש ספק ספיקא ואם כן נשאר קושיית מהרש"א לרבה למה לי משום אין לדבר סוף תיפוק ליה דהוה כמו מדורת הכותים

וגוף קושיית מהרש"א נלע"ד לתרץ משום דגם במשנה דאהלות ג"כ איכא למימר הטעם משום אין לדבר סוף שלפי דעת המקשה שאין שום חילוק באהלות בין חזינא ללא חזינא א"כ תמיד ניחוש בכל מדורות אפילו של ישראל שמא חולדה וברדלס גררו נפל ממדורות הכותיים לשל ישראל ואין לדבר סוף ולכך לא חשו כלל לפי שסמכינן שאכלתו ומשום אין לדבר סוף סמכינן אאכילה וא"כ גם באהלות הטעם כמו במשנתינו שאין לדבר סוף לכך הקשה מדיוקא דחזינא דשקל דבמשנתינו מועיל הטעם אין לדבר סוף רק שלא ניחוש לגרירה ושם באהלות מועיל לומר אכלתיה אפי' חזינן דשקל: שם בגמרא אמר רבא האי מאי וכו' וקשה לרבא שאין חילוק בין לחם לבשר וא"כ עכ"פ כבר שמענו ממשנה דאהלות דהיכי דלא חזינן דשקל לא חיישינן וא"כ משנתינו מיותר לגמרי דתנינא חדא זימנא עכ"פ דספק מוציא מידי ספק ואולי לזה כיון רש"י בד"ה האי מאי וכו' אי נמי אורחא דמשייר וכו' וכוונתו שאין זה פשיטא לרבא דאורחא דמשיירא בבשרא אלא שבא לומר שגם אי אורחא דמשיירא אין כאן רומיא וסתירה אבל עכ"פ לא יכול התנא לסמוך על משנה דאהלות לחוד כי יש לטעות ששם הטעם משום לא משיירא דוודאי לא משיירא ולהיפך ודאי אין להקשות דלמה לי משנה דאהלות נילף ממשנתינו דספ' אכילה מוציא מידי ספק גרירא משום דאיכא למימר דוודאי אין חוששין לגרירה ולא משום ספק אכילה ועוד דכאן הוה דיעבד להצריך