צל"ח פסחים יח

אשה ואומר אני שתירוץ זה לא יספיק לתרץ דברי רש"י שכתב בד"ה רוב אוכלין וכו' ואע"ג דאיכא למימר שמא מיד המוכר נפלו ומעות חולין הם ספק איסורא לחומר' עכ"ל רש"י הרי שאע"פ שהוא רק מספק לחומרא ואפ"ה קתני סתם לפני סוחרי בהמה מעשר א"כ דלמא גם בירושלים בשעת הרגל מעשר ג"כ הוא מטעם ספק לחומרא ולא לקולא ונראה עפ"י מ"ש לעיל לתרץ דעת הרמב"ם וכתבתי שהמעות מתחלתו ודאי חולין היו ויש להם חזקת חולין ואם כן אי אפשר לאוסרו מספק שבכל ספק אמרינן אוקמי אחזקתו ומדאמרינן בירושלים בשעת הרגל מעשר בכלל דבתר בתרא מחשב כודאי שהרי אלים כחו לדחות חזקת היתר ואין זה דומה למ"ש רש"י דלפני סוחרי בהמה מעשר ולא תלינן במוכר דספק איסור לחומרא דשם ליכא חזקת היתר אדרבה על כרחך המעות מתחלה ביד הלוקח היה ונותנין לו חזקת מרא קמא והנאני שמצאתי במס' ב"מ דף כ"ו ע"א בתוס' שם תירצו מה שהקשו כאן על רשאי דנימא סמוך מיעוט חולין לפלגא דמוכרין וישבו שם דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר ורצונם שהרי מתחלה ביד הלוקח היו מעשר

אלא דאכתי קשה דלמא לעולם בתר בתרא לא מיחשב רק ספק והא דאזלינן לחומרא היינו משום דהרמב"ם בפ"י ממעשר שני הל י"ד כתב שמעשר שני בירושלים מחשב דבר שיש לו מתירין והוא משנה במס' ביכורים בפ"ג ואם דבר שיש לו מתירין אוסר בכל שהוא ולא מהני רוב ק"ו שדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור אפי' יש לו חזקת היתר שהרי רובא עדיף מחזקה ולכך בשעת הרגל מעשר ומה שבהר הבית חולין משום דרובא דשת' והרי דבי שיש לו מתירין לא מהני רוב יש לומר הא דלא מהני רוב היינו בנתערב מ"ש בחולין אפי' אחד באלף כיון שעכ"פ יש כאן אחד של איסור ואיתחזק איסור אבל מעות הנמצא אין כאן איתחזק איסורא ולכך שפיר אזלינן בתר רובא אבל בתר חזקה דלא אלים לא אזלינן כלל בדשיל"מ וא"כ מנ"ל להוכיח דהא דאזלינן בתר בתרא מחשב כודאי לסמוך אף לקולא

ואמנם באמת לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ אפילו לא איתחזק איסור והדבר מבואר במג"א סימן תקי"ג ס"ק י"ג דרוב מוכרי ביצים הם מאותן שנולדו כבר ולא שרי מטעם רובא משום דהוי דבר שיש לו מפירין עיין שם הרי דאפילו לא איתחזק איסור בביצים הללו שמביא הא"י למכור ואפ"ה לא שרי מטעם דשיל"מ. ולקמן נדבר בדין זה של המג"א כי לענ"ד הדבר צ"ע לדינא וא"כ היא גופא קשיא מעות שנמצא בהר הבית חולין מטעם רוב והרי מעשר שני בירושלים הוא דבר שיש לו מתירין וצריך לומר חילוק בין פירות למעות שהפירות עומדים לאכילה וכיון שהמה בירושלים ובידו לאכלם כאן ולאכילה עומדים לכך מיקרי דבר של"מ אבל מעות וכי כל מעות עומד לקנות צרכי מאכל והלא המעות עשוי לכל מיני הוצאת וסחורות ואיך נאמר שבירושלים הוה דבר שיל"מ שיכול להוציאו שם בקדושת מעשר והרי אם ירצה להוציאו בקדוש' מעשר אינו רשאי לקנות רק אכילה ושתי' וסתם זוזי לאו להכי לחוד עומדים וא"כ שפיר מוכח מדאמרינן בשעת הרגל מעשר ולא מוקמינן בחזקת חולין אלא ודאי דמה דאזלינן בתר בתרא כודאי חשיב ולא כספק ובשעת הרגל הרוב מעשר ורוב עדיף מחזקה

אלא דהיא גופא קשיא מתחלה מה הקשה כי לא רבתה מצה וכו' ניזל בתר בתרא והרי חמץ בפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם מקרי דבר שיש לו מתירין ולכך לא מהני מה דאזלינן בתר בתרא דאזלי הא דאזלינן בתר בתרא מחשב כרובה וכי היכי דרוב לא מהני בדישל"מ הכי נמי בתר בתרא לחוד לא מהני כי אם שרבתה מצה ואיכא תרתי להתיר דהיינו בתר בתרא ואין כאן חמץ וגם רבתה מצה ומהני אפילו בדישל"מ וקושיא זו היא אפי לדברי הרמב"ם שפירשתי לעיל שעקר קושיית הגמרא ממה שבשאר ימות השנה חול חולין מעות מעשר לא מיקרי דשיל"מ וחמץ הוא דשיל"מ וצריך לומר דמידי טעמא אלא לרב דרב הוא מרא דשמעתת' והרי רב דס"ל לקמן דף כ"ט ע"ב כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה וא"כ גם חמץ אינו דשיל"מ ושפיר הקשה הגמרא וכיון שכן מצינו למימר דכל עיקר היתר זה דאזלינ' בתר בתרא הוא דוקא לרב דחמץ לא מקרי דשיל"מ אבל להפוסקי דס"ל חמץ מקרא דשיל"מ כי היכי דלא מהני רוב הכא נמי לא מהני מה דאזלינן בתר בתרא ואפילו איכא תרתי לטיבותא דהיינו בתר בתרא וגם רבתה מצה ממש ג"כ לא מהני בדשיל"מ ובזה זכינו להבין שהרי"ף והרמב"ם השמיטו כל סוגיא זו והיינו משום דהם ס"ל דרב לשיטתו דחמץ אסור לאחר זמנו כר"י וא"כ לא מקרי דשיל"מ ולכך התיר אבל הרי"ף פסק בשלהי בהדיא דחמץ מקרי ושיל"מ הביאו הב"י בסימן תמ"ז וכן פסק הרמב"ם כמבואר בפרק ט"ו ממ"א הביאו הבית יוסף בי"ד סימן ק"ב ולכך השמיטו מימרא זו כי היא נדחית מהלכה לדעתם

ובגוף הדבר שפסק המג"א שהביצים שמביא הא"י בי"ט לא אזלינן בתר רובא משוה דהוה דשיל"מ אני תמה דזה מקרי פירש ויש לומר כל דפריש מרובא פריש אפילו בדישל"מ כי היכי דבכל הדברים החשובים כמו ברי' ובע"ח דלא בטלי ואפ"ה בפירש א' מהם מותר כמבואר בפוסקים ובגמ' דאמרינן ונכבישנהו דניידי ולמה לא יועיל אף בדישל"מ [ועיין בי"ד סימן ק"י בש"ך ס"ק נ''ו נ''ז

ועוד לדעת הפוסקים דחמץ מקרי דשיל"מ מוכח להדיא בגמרא דאמרינן ביה כל דפריש מרובה פריש והוא מסוגיא דלקמן דף ט' ע"ב ט' צבורים של מצה וא' של חמץ כו' פירש ואתי עכבר ושקיל היינו סיפא וכו' ולדעת התוס' שם בד"ה היינו תשע חניות היינו לענין להתיר החתיכה באכילה ואמרינן כל דפריש מרובה פריש בחמץ שהוא דשיל"מ ואמנם יש בידינו לומר שהתוס' ס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ והוא דעת הרא"ש ג"כ והפוסקים דס"ל חמץ מקרי דשיל"מ ס"ל כפי' רש"י שהסוגיא דנו ציבורין וכו' הוא לענין אם הבית צריך בדיקה מחדש ובזה לא שייך דבר שיל"מ ואולי זה עצמו טעמו של רש"י שם שנדחק לפרש לענין בדיקה ולא פירש כפירוש התוס' שהספק הוא על חתיכה אם היא מותרת באכילה ולמי מ"ש ניחא דאולי גם רש"י ס"ל דחמץ מקרי דשיל"מ ולא מהני פירש ולקמן בסוגיא דעכבר יבואר יותר: יהוא תהי' הבדיקה אם לאור החמה או לאור הלבנה או לאור האבוקה או לאור בדיעבד ובריית' קתני לכתחלה אין בודקין לאור החמה ואמנם הדבר קשה איך שכתב וא"צ להביא לה אור הנר בליל' ולא כתב שא''צ להמתין עד הלילה משמע שם אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך לכאורה מקמ"ל ר"י בזה ואטו עד עתה לא ידענו ברכת המצות ואי משום דבדיקת חמץ הוא מדרבנן וקמ"ל דגם על מצוה דרבנן מברכין צ"כ כבר מבואר בבמה מדליקין גבי נ"ח ורב יהודה עצמו שם דף כ"ג ע"א אמר ביום ראשון הרואה מברך וכו' והמדליק מברך וכו' ואולי קמ"ל בזה דלא תימא כיון שהבדיקה הוא על הספק שמא יש חמץ הרי זה דומה לדמאי דקאמר אביי התם הטעם דספק דבריהם לא בעי ברוכי וקמ"ל רב יהודה דהבודק צריך שיברך או מטעם שהבדיקה הוא מן התורה ואף דבביטול סגי מ"מ אחד מהם הוא מן התורה והרי בברכה זו שמברך על ביעור חמץ כולל גם הביטול שהביטול הוא ביעור לחמץ שא"י וכמ"ש הרא"ש או משום דקיי"ל כרבא שם במס' שבת דגם ספק דדבריהם בעי ברוכי ושאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין והרא"ש כתב דר"י קמ"ל שיברך דלא תימא שאינה כל כך מצוה שאינה אלא לבער החמץ מן הבית ואולי כוונתו למה שכתבתי שאינה אלא על הספק שמא יש חמץ בבית ועוד נלע"ד דקמ"ל הבודק צריך שיברך תיכף בשעת בדיקתו דלא תימא שימתין בברכתו עד למחר בשעת הביעור שאז הוא עיקר קיום המצוה ועיין ברא"ש ועוד נלע"ד שהוצרך לומר שמברך שהרמב"ם בפי"ב מברכות הל' ט"ו כתב שלכך מברך על ביעור ואינו מברך לבער משום שתיכף שגמר בלבו לבדוק ולבער כבר בטל בלבו כבר נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק יעויין שם ומעתה היה מקום לומר כיון דלא משכחת כאן הברכה עובר לעשייתן לא תיקנו חכמים בזה ברכה קמ"ל ר"י דאפ"ה מברך ומידי דהוה מצוה שיש לה משך זמן שאף שלא בירך קודם מברך עוד הכי נמי אף שנתבטל מ"מ הרי הבדיקה עדיין לפניו

ועפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל דלכך מברך על ביעור ולא לבער משום שכבר נעשית קודם שיבדוק אומר אני שזה שייך בבודק ליל י"ד או ביום י"ד קודם שעה ששית אבל מי שלא בדק ולא ביטל עד שעה ששית ושוב אין בידו לבטל וצריך דוקא בדיקה וביעור יברך לבער דלבער להבא משמע וכן מי שנתחמץ לו חמץ בפסח שג"כ אי אפשר לבטל יברך לבער וכמו אבי הבן שמברך למול לדעת הרמב"ם שם ובזה הי' מקום אתי לומר דרב פפי משמי' דרבא ורב פפא משמיה דרבא מד אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מר מיירי בבודק אור לי"ד ומר מיירי בבודק אחר זמן איסורו ואמנם ראיתי ברמב"ם פרק ג' מחמץ הל' ו' כתב כשבודק החמץ בליל י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל מבר' קודם שיתחיל לבדוק בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ הרי שאפילו בודק תוך הפסח מברך על ביעור חמץ וצריך לומר שלא רצו לחלק בנוסח הברכה ולפי זה קשה למה בברכת המילה חילקו בנוסח הברכה בין אבי הבן המל ובין אחר המל וצריך לומר דבתרי גברא שפיר חילקו ולכן חלקו בין אבי הבן לאחר אבל בחד גברא לא רצו לחלק

שם ע''ב לאור הנר מנה"מ: לכאורה יפלא כיון דאור לארבעה עשר בודקין ואור אורתא היא אם כן פשיטא דצריך לבדו' לאור הנר דאטו בחושך ואישון לילה יבדו' ואמנם כיון דהא גופה דצריך לבדו' בלילה ולא סגי מצפרא דארבעה עשר שיש בו זריזות והקדמה לדבר מצוה אמרו לעיל דף ד' ע"א מטעם שאור הנר יפה לבדיקה ולכן מקשה היא גופא מנ"ל דבעינן לאור הנר לא יבדו' לאור הנר ויבדו' מצפרא אלא דאכתי קשה הא צריך בלא"ה לבדו' בלילה מטעם שבני אדם מצוים בבתיהם ולכן נלענ"ד דהני תרתי טעמי בשעה שב"א מצוים ואור הנר חדא מלתא הוא דאי משום בני אדם מצוים גם בשחר בקומו ממטתו קודם יציאתו למלאכתו ג"כ כל א' מצוי בביתו וגם כתבתי לעיל שהפירוש בשעה שבני אדם מצוי' בבתי' וצריכין להכין נר לצרכיו בביתו לכן אור הנר מצוי לו והוא צריך נר לבדיקה וא"כ שפיר הקשה היא גופא מנה"מ ועוד נראה שמה שמקשה מנה"מ הוא למה דוקא אור הנר ולא סגי אבוקה אור או הלבנה

שם רש"י ד''ה זכר לדבר וכו' וראי' גמורה ליכא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו: מכאן משמע דסובר רש"י דבדיקת חמץ דאורייתא דאל"כ קשה למה לי' למיהב טעמא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו ותיפוק ליה כיון שעיקר הבדיקה מדרבנן איך שייך ג"ש אלא ודאי שעקר הבדיקה מדאורייתא ואין לומר דבאמת כך כוונת רש"י דדברי תורה מדברי קבלה נינהו ולכך אין לנו ראיה מן התורה על הבדיקה כלל דהוי מצד דברי תורה דלא ילפינן מדברי קבלה בזה אכתי איכא ג"ש עכ"פ על גוף הבדיקה דילפינן מציאה מחיפוש שהוא עדיין דברי תורה מדברי תורה וילפינן שמציאה זו דחמץ ע"י חיפוש היא וחיפוש היינו בדיקה אלא ודאי שהאמת כן דלרש"י עיקר הבדיקה מדברי תורה היא ובג"ש דמציאה מחיפושו ילפינן לה אלא שבמה הנר זהו אסכמכתא בעלמא דברי תורה מדברי קבלה ואף שרש"י בעצמו פירש בכמה מקומות דמדאורייתא בביטול סגי וגם בגמרא אמרו לעיל דף ד' ע"ב הימנוהו רבנן בדרבנן נראה כך הוא הוצעת הענין התורה צותה שאותו חמץ שלא השבית צריך חיפוש אבל אם ביטלו זה הוא השבתה לרש"י שפירו' דתשביתו היינו ביטול זה א"צ חיפוש אבל אם לא ביטלו והגיע זמן איסורו ששוב אינו ברשותו לבטלו צריך חיפוש מן התורה דף ח' ע"א והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדק מכאן משמע דאף לכתחלה רשאי לבדוק ביום דאל"כ מאי מקשה מרב' דמיירי יהיה רשאי לכתחלה והלא עכ"פ צריך לבדוק בלילה משום בני אדם מצוים בבתיה' אך יש לומר דחכמים לא רצו לתקן הבדיקה מצפרא די"ד משום שאין מצויין וחשו פן יבטל מהבדיקה אבל אם רוצה להקדים ולבדוק בי"ג ביום למה לא יוכל להקדים ואין בזה חשש ביטול מצוה ולכן צריך הטעם שאור הנר יפה אבל אכסדרה יכול להקדי' לכתחלה על יום י"ג ואמנם מדברי רש"י בד"ה לאורה להמתין עד הלילה משמע מד בליל י"ד ורשאי להמתין בזה ודאי ק' איך יהי רשאי לכתחלה להמתין עד מחר והלא יש לחוש שיבטל לגמרי ע"י שלא יהיה מצוי בביתו ונלע"ד לפי מ"ש לעיל דבשחרית ג"כ מצוי בביתו אתי שפיר וגם