צל"ח פסחים יז

ולמעל' אינו ברשותו שהוא אסור בהנאה ובלילה עשאו כאלו הוא ברשותו לעבו' בב"י וא"כ שוב אפשר לפרש משש ולמעלה מתחלת שש ומדרבנן אינו ברשותו אך לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי ר"א לעבור על לא תשחט אין זה הוכחה ומ"ש מהרש"א עוד הוכחה שאם משש ולמעלה היינו תחלת שש ואם כן כבר אמר ר"א שמתחלת שש אינו ברשותו ואיך אמר שוב ונבטליה בשית והרי כבר אמר שאינו ברשותו ג"כ לענ"ד לאו הוכחה הוא לסתור דברי רש"י דאטו מי לא מודה רס"י שעכ"פ אפשר לפרש משש ומעלה מסוף שש דהיינו מתחלת שבע והיה המקשה הזה באמת סובר דמשש ומעלה היינו מסוף שש אבל מדברי רב שאמר המקדש משש ולמעלה וכו' מוכח דכונתו מתחלת שש דאל"כ לא קמ"ל רב מידי דאטו עד עתה לא שנינו שהמקד' באיסורי הנאה אינו מקודשת ומשנה שלמה שנינו בפ' דקידושין המקדש בערלה וכו' ואי משום דהיא גופיה קמ"ל דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה כר' יהודה כבר אמרה רב חדא זימנא דף ך"ט ע"ב שלא בזמנו במינו אסור כר"י ואי משום דקמ"ל דחמץ אסור בהנאה לאפוקי מריה"ג ג"כ כבר אמרה חדא זימנא לקמץ דף למ"ד ע"א קדירות בפסח ישברו ואם היה מותר בהנאה ימכרם לא''י וכן פירש"י שם ישברו רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה אלא ודאי דמשש ולמעלה היינו מתחלת שש וקמ"ל רב דאפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין ואין לומר אכתי מנ"ל לרש"י דמתחלת שש דלמא מתחלת שבע וקמ"ל רב דאף בחיטי קורדניתא שהם רק נוקשה אפ"ה אין חוששין לקידושין יש לומר דרש"י סבר דחיטי קורדניתא אף שהם קשים מ"מ כשבא עליהם מים חמץ גמור הם והפוסקים שכתבו בשם רש"י שהמקדש בתרתי דרבנן דהיינו נוקשה בשעה ששית ג"כ אין חוששין לקידושין כבר השבתי עליהם בחיבורי נ"ב חא"ח סימן ך"א ולכן לא הקשו התוס' על רש"י מדברי ר"א אבל מהך דכ"ע משש ולמעלה אסור משם שפיר השיבו על רש"י ואף שכתבתי דלכך לא השיבו מדברי ר"א לפי שגם רש"י מודה שעכ"פ משש ולמעלה סובל לפרש משבע ולמעלה דהיינו מסוף שש וא"כ איך השיבו מהך דכ"ע וכו' ודלמא שם באמת הפירוש מסוף שש רק בדברי רב פירש רש"י מתחלת שש מחמת הוכחה הנ"ל נלע"ד דסברי התוספות שיש לפרש בכל ענין מ"מ עכ"פ בכל המקומות הפירוש שוה אבל שיהיה הפירוש במקום א' מסוף שש ובמקום א' מתחלת שש זה סברי התוספו' שלא יתכן לחלק בין הפרקים בלשון אחד וכיון שלעיל במה דאמרו דכ"ע מיהת חמץ משש ולמעלה אסור היינו מסוף שש ע"כ גם בדברי רב הפירוש כן וחוטי קורדניתא היינו נוקשה

ז' ע"א ולבתר אסורא וכו והתניא ואין לומר דהך ברייתא ריה"ג היא ושפיר הוא ברשותו לבטלו גם בתר איסורא משא"כ לרבנן ואולי לריה"ג כיון שהוא ברשותו ממש לא היה מועיל ביטול בלב ועמ"ש לעיל דף ו' ע"ב ברש"י בד"ה הבודק ועוד נ"ל דאי ריה"ג מה חילוק בין שבת ויו"ט לחוה"מ הרי גם בשבת ויום טוב יכול או ליתנו במתנה אי לאו משום דיושב בבה"מ וכן בחוה"מ הוא כן בשלמא לרבנן נקט שבת ויום טוב משום דבחול צריך לבערו אלא דנ"ל דלפי ההוה אמינא שאפילו בתר איסורא מהני ביטול א"כ אפילו בחול א"צ לבטל מלימודו כיון שכבר התחיל ללמוד ותדע שכן הוא דאל"כ האיך קאמר דיקא נמי דקתני היה יושב בבה"מ וכו' ויש לדקדק דלמא הא דנקט יושב בבה"מ הוא להורות דאפי' יישב בבה"מ אפ"ה דוקא שבת ויום טוב סגי בביטול הא בחול בריך לבטל מבה"מ ולילך לבערו ועיין מג"א סימן תמ"ד ס"ק י"ג דאפי' הולך אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעו' אלא ע"כ דשאני התם שאין כאן עדיין לימוד אלא הולך ללמוד מקרי ההליכה דבר הרשות וכמ"ש המג"א שם הטעם שיכול ללמוד בביתו אבל ביושב כבר דבה"מ ולומד הא ודאי שא"צ לבטל מלימודו אפילו אם יכול לבער וא"כ ליכא למימר כנ"ל ולכן נראה דנקט שבת ויום טוב להורות דאפילו שבת ויו"ט אפ"ה דוקא ביושב בבה"מ הא אם יושב פנוי מבערו אפי בשבת ויו"ט שמפררו וזורה לרוח או מטיל לים וקמ"ל שמות' לטלטלו כדי לבערו או בשביל דלא ליתא למיכל מיניה ולמסקנא נקט שבת ויו"ט להורות דמיירי שלא החמיצה דאי החמיצה מאי אריא יושב בבה"מ הא אפילו בביתו אין בידו לעשות שום דבר רק לבטל אלא דלפי זה קשה מנ"ל הך דיוקא ודלמא לעולם בחמץ גמור והיא גופא קמ"ל דאפילו בשבת ויו"ט בעינן יושב בבה"מ ולהורות שמותר לבערו כנ"ל ולכן נראה דנקט שבת משום יו"ט ויו"ט נקט להורו' דמיירי אחר אסורו ולחדש שגם אחר אסורו מצי מבטל אבל לריה"ג אין זה רבותא ולמימר דרצה להורות דהלכה כריה"ג לא היה לו להורות זה בדיני ביעור וביטול

שם דיקא נמי וכו' ואין להקשות מנ"ל באמת הך דיוקא ודלמא נקט יושב בבה"מ להורות דאפילו בשבת ויו"ט בעינן יושב בבה"מ וכמו שכתבתי לעיל לכן נראה שאין שום הוה אמינא להתיר טלטול החמץ בשבת וי"ט היכי שבידו לבטל וע"כ לא אמר דף ה' ע"ב שמע מיניה אין ביעור חמץ אלא שריפה שמשמע דאי השבתתו בכל דבר מותר לבערו ביום טוב אלא לפי האמת דביום טוב לא ברשותיה קאי לבטלו ועוד דהתם אקרא קאי ופשיטא שבקרא לא שייך איסור טלטול ומוקצה וגם בדף ו' ע"א ברש"י בד"ה כופה עליו דמשמע שאם לא ביטלו אתמול רשאי לטלטלו ביום טוב לבערו היינו לפי מסקנא דהכא שביו"ט אינו יכול לבטל אבל לפי ההוה אמינא שיכול לבטל ודאי שאפי' לטלטלו אסור ואי משום דלא ליתי למיכל מיניה יכפה עליו כלי שם דיקא נמי וכו' ואין להקשות והרי שבת מיירי ע"כ קודם שש ובערב פסח דאל''כ גם בלא החמיצה מה יכול בשבת לעשות יותר מהביטול ואם כן מנא ליה למידק כן דלמא משום שפת נקט יושב בבה"מ ונראה דבשלמא אי משום י"ט נקט יושב בבה"מ היא גופא קמשמע לן דדוקא היכי דאי לאו שהיה יושב בבה"מ לא היה נחוץ לבטלו שהיה יכול לאפותה שעדיין לא החמיצה הוא דמהני ביטול אבל אם בלא ישביתו בבה"מ לא היה לעשות פעולה אחרת כגון שכבר החמיצה גם לבטל אינו יכול שאינו ברשותו וקמ''ל בזה דבתר אסורו אינו ברשותו לבטלו אבל אי משום שבת נקט יושב בבה''מ משום דמיירי קודם זמן איסורו ואי לאו שהוא בבית המדרש היה יכול לאכלו או ליתנו לא''י לא קמ''ל בזה מידי שם אלמא אמרינן קמאי קמאי אזיל והני אחרינא וכו' קצת קשה דעד כאן לא שמענו מהך משנה אלא דלחומרא אזלינן בתר בתרא ולכך בשעת הרגל מעשר ולא אזלי' בתר רובא דשתא אבל מנ"ל דסמכינן על בתר בתרא לקולא ולהתיר כי לא רבתה מצה ודלמא חיישינן לחומרא שמ' חמץ תוא ולכך בעי' רבתה מצה ונראה דמוכח מהך משנה דשקלי' הנ"ל דגם לקולא אזלינן בתר בתרא דהרי פסיק ותני בשעת הרגל מעשר דמשמע דמחזיקין להמעות בודאי למעשר והרי יש בזה צד לקולא דהרי ק"ל דהמקדש אשה במעשר שני אינה מקודשת והיא מותרת לעלמא דמעשר שני ממון גבוה הוא וסמכינן על בתר בתרא להתיר א"א לעלמא ובזה הבנתי הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר שני הל' י"ב שכ' מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה יפלו לקרוב מחצה על מחצה כחומרי שתיהן אסורים לזרים וכו' כתרומה ואסורים לאונן וכו' כמעשר וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר עכ"ל הנה מלשונו שכתב וכן המעות משמע שגם בזה שייך חומרי שניהן ולכאורה מה חומר יש בחולין נגד מעשר שני ולפי מה שכתבתי ניחא דנ"מ הם קידש בו אשה

ודע דאף דמן הסברא נכון הדבר כי היכי דמעשר שני עצמו אם קידש בו אשה אינה מקודשת כמבואר בשלהי פרק האיש מקדש ועיין ברמב"ם פ"ה מאישות הל' ד' הכי נמי במעות מעשר דמאי שנא והרי קדושת המעשר חלה על המעות אם כן גם המעות ממון גבוה הוא לכל דבר ועם כל זה לא מצאתי עדיין הדבר מפורש ואדרבא משמע קצת להיפך בדברי הרמב"ם שהרי בפ"ג ממעשר שני הל' י"ז כתב מ"ש ממון גבוה הוא כו' ואין מקדשין בו האשה ואיך מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו כו' ובהל' כ' כתב וכן מעות מעשר שני אין שוקלין ואין מוכרין ואין מחליפין וכו' פסיק ותני כל הני דחשיב במעשר עצמו חוץ ממה שכתב במעשר שאין מקדשין בו האשה לא חשיב גבי מעות הגם שגם מה שחשיב גבי מעשר אין ממשכנין אותו ג"כ לא שנאו גבי מעות היינו משום דמעות לא שייך ניתנו בתורת משכון ולכן קאמר גבי מעות ואין פורעין מהן את המלוה מה דלא חשיב במעשר עצמו אבל הא דאין מקדשין בו את האשה היה לו לחזור ולשנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד

עוד יש לי מקום עיון בדברי רבינו הרמב"ם בפ"ו ממעשר שני הל' י"א זה לשונו תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין מעשר הרי המעות מעשר ואם רוב המניחין חולין חולין מחצה למחצה חולין עכ"ל והדבר יפלא מאד בעיני למה במחצה למחצה ניזל לקולא ומ"ש מבבא שאחר זה שכתב וכן המעות שנמצאו בין חולין למעשר דהיינו דאזלינן לחומרא ועיינתי בתוספתא פ"ב דמעשר שני ולא מצאתי שם רק שני חילוקים ראשונים דהיינו אם רוב הניחו חולין חולין ואם רוב הניחו מעשר מעשר אבל חלוקה ג' מחצה למחצה לא נזכר שם בתוספתא כלל ושום אחד ממפרשי דבריו לא שמו לב לזה גם רבינו הראב"ד לא השיגו. ונראה שטעמו מה שפסק במחצה למחצה לקולא שהוא חולין משום דהרי כל המעות שבעולם יש לו חזקת חולין שהרי עכ"פ תחלתו חולין היה אלא שהספק הוא שמא נתחלל עליו פירות מעשר ונתפס המעות בקדושת מעשר וכיון שעכ"פ יש לו חזקת חולין א"כ בספק שקול אמרינן אוקי אחזקתו ותולין שהוא חולין כמו שבודאי היה כן מתחלתו משא"כ בהלכה י"ב במעות שנמצא בין חולין למעשר שני שיש כאן בתיבה זו מצד אחד קופה של מעות חולין ומצד אחר קופה של מעות מעשר וביניהן באמצע נמצא מעות ומעות הזה ודאי שבא הנה מאחת משתי קופות שבתיבה והספק על המעות אינו מצד עצמו רק מצד הקופות מאיזת קופה נתגלגל והרי איתחזק לפנינו קופה של מעות מעשר נמצא שיש חזקה גם למעשר כמו שיש חזקה לחולין וכיוצא בזה כתבו התוס' ביבמות דפ"ב ע"א בד"ה שתי קופות ע"ש ותשכח ולכך פסק הרמב"ם בהל' י"ב להחמיר משא"כ בהלכה י"א שלא נמצא בתיבה כלום רק אותו המעות שעליו הספק ואין כאן איתחזק לפנינו שום דבר ואותו המעות עצמו ע"כ תחלתו היה בודאי חולין פסק להקל כך נלע"ד אף שהוא קצת דוחק

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם שם שהרי לפי פשטא דסוגיא זו מה שאמרי הואיל ושוקי ירושלים עשוים להתכבד הוא טעם על זה שבשעת הרגל מעשר שהיה לנו למיזל בתר רובא דשתא וכן פרש"י בשמעתין אבל מה שבשאר ימות השנה חולין א"צ טעם שהרי רובא דשתא מעות חולין יש שם ולכך הר הבית שאינו מתכבד לעולם חולין והנה הרמב"ם בפ"ו שם הל' ט' כתב מעות שנמצאו בירושלים אפי' דינרי זהב כו' הרי אלו חולין הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואתמהה מה צריך לזה טעם ותיפוק ליה שרוב המעות בשאר ימות השנה חולין הן אמת על מה שאמרו בהר הבית חולין יהיב הרמב"ם טעם עפ"י הירושלמי מפני שחזקתו מתרומת הלשכה שחללום הגזברי' אבל מ"מ קשה על הטעם שנתן בשאר ימות השנה לפי שעשויין להתכבד והרי אף אם לא היו עשויין להתכבד אעפ"כ היו מותרים שהובא דשתא הוא יותר מימי הרגל ובסוף דברי הרמב"ם שם שבשעת הרגל מעשר לא יהיב כלל טעם שעשויין להתכבד ובהפוך הוא מפי' רש"י ופירושו נעלם מה כוונתו ונושאי כליו שתקו שם ולא הרגישו בזה ואשר אחשבה בזה כי הרמב"ם היה קשה לו מה שהקשיתי לעיל דאיך רצה לפשוט דאזלינן ב"ב מהך משנה ודלמא שם מועיל ב"ב להחמיר ומנ"ל שיועיל להקל לכן סבר הרמב"ם כיון שברגל עולים כ''י לירושלי' רוב ישראל נגד אנשי ירושלים עולה יותר ממה שעולים כל ימות השנה נגד ימי הרגל וא"כ מעות מעשר הבא לירושלים ברגלים הוא יותר מכל מעות חולין שמשתמשים אנשי ירושלים בכל ימות השנה והיה לנו ליזל בתר רובא ולהחזיק כל המעות הנמצא בירושלים בכל ימות השנה למעשר ולתלות שנשאר מימי הרגל שבא לשם הרבה מאד מעות מעשר רק ההיתר הוא הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד ולא נשאר אחר הרגל מעות מימות הרגל ולכך הוא חולין וא"כ חזינן דאזלינן בתר בתרא אפי' לקולא ושפיר הקשה ניזל בתר בתר' ולפי זה הר הבית שאינו מתכבד כלל ראוי להיות מעות הנמצאים תמיד מעשר ולכך הוצרך לומר טעם אחר שחזקתו מתרומת הלשכה וחזקה על הגזברים שחללום וכל פירוש הרמב"ם הוא ההיפוך מרש"י ותוס': והנה סוגיא זו לפי פירוש רש"י ותוס' הטעם עשוי' להתכבד הוא על מה כ שבשעת הרגל מעשר והקשיתו לעיל א"כ מנ"ל להקשות וניזל בתר בתרא ודלמא רק להחמיר אזלינן בתר בתרא וכתבתי ליישב לפי שמה שאמר בשעת הרגל מעשר סתמא קאמר דמשמע ודאי מעשר ואף להקל לענין קידושי