צל"ח פסחים טז

ובזה נלע"ד לפרש דקדוק לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"ג מחמץ הל' ח' וז"ל לפיכך אם לא ביטל מקודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עבר על ב"י וכו' והנה כיון שכוונת הרמב"ם שכבר עבר למפרע מדכתב ה"ז עבר ולא קאמר ה"ז עובר א"ו גם למפרע עבר בשגגה מידי דהוה אאוכל חלב בשוגג ועיין במג"א סימן תל"ד ס"ק ה' ואם כן מה בעי הרמב"ם במה שכתב שהיה בלבו והיה דעתו עליו ואטו האוכל חלב בשונה מה שלא היה בלבו כלל אינו חייב חטאת ועפ"י מ"ש ניחא דהנה קודם שנמצא אינו ראוי שיהיה מחשב אפילו עובר בשוגג כיון שבדק והיה בלבו לבער הרי נתבטל ממילא אלא שאמת שמה שהוא בודק ע"מ לבער מתבטל אבל החמץ שמשייר בעת הבדיקה לאכילתו זה לא נתבטל ואם אח"כ לא אכל אותו ושכח בשעת ביעור מלבערו זה לא נתבטל כלל וע"ז עבר למפרע וזה כוונת הרמב"ם שמצא חמץ שהיה דעתו עליו בשעת הבדיקה והיה בלבו אלא שהניחו בכוונתו לאכילתו והיה דעתו עליו להניחו ולא לבערו וכשהגיע שעת הביעור שכחו ולא ביערו ע"ז עובר למפרע והא דנקט הרמב"ם שמצא חמץ ולדידי גם קודם שמצאו עובר עליו יש ליישב עפ"י מ"ש המג"א בסימן תל"ו ס"ק י"א

עוד נלע"ד לתרץ דעת הרמב"ם שסובר שאף באינו ידוע עובר בשוגג ע"ד שכתבתי במקום אחר דגם להפוסקים דוסתות דרבנן אפ"ה אתי שפיר משנה דפ"ב דשבועות שאם היה משמש עם הטהורה ופירסה נדה אם הוא סמוך לוסתה חייב חטאת כו' משום שכיון שתקנו חכמים וסת שוב לא מחשב אנוס כיון שתיקנו שלא ישמש בשעת וסת כן אני אומר בחמץ כיון שבדק מה בכך שנשאר חמץ אנוס הוא אלא שעכשיו שתיקנו ביטול ועבר ולא ביטל אינו אנוס ומחשב שוגג ועובר אבל אי לא תיקנו הביטול כלל לא הי' עובר אפילו שוגג ומקשה הגמרא היא גופי' קשיא למה תיקנו הביטול כלל ומשני שהוצרכו לתקן כדי שלא יעבור על גלוסקא אחר המציאה וכיון שעכשיו תקנו הביטול שוב עובר גם למפרט

ומזה מדויקים דברי הרמב"ם פ"ג מחמץ שכתב שם הל' ז' וכשגומר לבדוק וכו' צריך לבטל וכו' ואח"כ כתב בהל' ח' לפיכך אם וכו' לכאורה מילת לפיכך אינו מדיוק ולפמ"ש ניחא לפי שכוונת הרמב"ם בהל' ח' באמרו ה"ז עבר ולא אמר ה"ז עובר משמע שכבר עבר אף קודם שמצאו עבר בשוגג ולזה קאמר לפיכך דהואיל ותקנו חכמים הביטול לא מחשב אנוס וכבר עבר

רש"י ד"ה הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא וכו דב"י רש"י סותרים זה את זה דפתח שיבטל בלבו ומשמע דדי בביטול בלב וסיים שיאמר כל חמירא דמשמע דצריך שיאמר בפה: ונראה דהא דבאמת סגי בהשבתה בלב והרי בכל התורה כולה דברים שבלב אינן דברים אלא משום שחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לכך סגי שמגלה דעתו בלבו שאינו רוצה בו ועיין בר"ן ואם כן זה ניחא לדידן דחמץ אסור בהנאה אבל לריה"ג שחמץ מותר בהנאה כל שבעה אם כן מן הדין הוא ברשותו ואין כאן שום חידוש שעובר בב"י ודאי דלא סגי בדברים שבלב וצריך שיאמר בפה ומעתה רש"י בשמעתין רוצה לפרש דברי רב יהודה אליבא דכ"ע גם אליבא דריה"ג ולכך פתח רש"י שיבטל בלבו שזה מועיל לרוב התנאים דסברי חמץ אסור בהנאה ומה שסיים רש"י שיאמר היינו לריה"ג צריך שיאמר בפה מלא כל חמירא וכו' אלא דלפי זה דרשאי רוצה לפרש גם לריה"ג אם כן קשה לריה"ג למה צריך ביטול ואי משום שישכח גלוסקא קשה הרי לריה"ג אפי' אחר איסור הוא ברשותו ממש ואם כן כי משכח לבטליה

אך לפי מ"ש לעיל לסתור קושיית הגמרא וכי משכחת לבטלי' דמה יועיל הביטול אז על מה שכבר עבר בשוגג למפרע וכתבתי שהיה סובר שאינו עובר למפרע משום שבאמת אינו ברשותו וכנזכר לעיל במה שכתבתי על דברי הגמרא ואם כן לריה"ג שהוא שלו ממש ודאי לא שייך להקשות כי משכחת לבטלה שלריה"ג ודאי כבר עבר למפרע בשוגג אלא דאכתי קשה לריה"ג למה הוא צריך לבטל בליל' ונבטל בשי' דלדידי' ליכא לשנויי כיון דאיסורי דרבנן עליו שהרי לדידי' למה יאסרוהו חכמים אז כיון דגם בשבע וגם בפסח עצמו מותר בהנאה ואף שעכ"פ אחר שש אין לתקן הביטול דכיון דלאו שעת בעורו דלמא שכח וצרי' עכ"פ לבט'או בשש שהוא שעת בעורו או עכ"פ בתחל' שבע שעת איסורו וכשם שאני מסופק אליבא דריה"ג אם צריך לבטל בלילה כך אני מסופק לר' שמעון דאמר לקמן כ"ח ע"ב לפני זמנו אינו עובר עליו ודעת בעה"מ שמותר אפילו באכילה עד הלילה כיון שאין בו רק עשה דתשביתו באכילתו משביתו ולהראב"ד וב"הע אסור באכילה מן התורה בעשה דתשביתו ומותר בהנאה עד הלילה אף שלב"הע אסור מדרבנן בהנאה מ"מ אפשר בשש מותר אפילו מדרבנן כיון דבשבע גופיה אינו אסור אלא מדרבנן לא גזרינן שש אטו שבע [ אלא שהירושלמי בפרקין הלכות ד' משמע דלר"מ בשבע אינו אסור מן התורה ואפילו הכי גזר שש אטו שבע] ואם כן להני תלתא פוסקים הנ"ל שפסקו גם לפני זמנו כר' שמעון לא יהיה צריך לבטל בלילה ויספיק לבטל בשעת ביעורו ועכ"פ בתחלת שבע צריך לבטל לקיים עשה דתשביתו ואפילו למה שיבואר בדברינו לקמן דעשה דתשביתו אינו עובר בכל רגע והרי הוא כמו מצות ביום השמיני ימול בשר ערלתו וכל היום כשר למילה ה"נ כל חצי יום י"ד הוא זמן השבתה ואינו עובר על העשה כי אם שלא השבית עד חשיכה מ"מ עכ"פ בריך לבטל בתחלת שבע משום זריזין מקדימין אבל שיהי' צריך לבטל בלילה לדידהו אני מסופק שוב ראיתי שגם בעל פ''י מסתפק לר"ש אם יכול לבטל עד שתחשך שם ד"ה דאמר ר"א וכו' כאלו הן ברשותו להתחייב עליהן הנה מלשון זה משמע דס"ל לרש"י דעובר על בל יראה בי"ד משש שעות ולמעלה כשם שעובר על אכילתו ואף שמדברי ר"א אין ראי' דאולי מה שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו היינו שעובר עשה דתשביתו אבל רש"י שכתב להתחייב עליהן לא משמע בשביל עשה דבזה ליכא חיוב לא ממון ולא מלקוח ואולי מצינו למימר להתחייב עליהן היינו בשוחט הפסח על החמץ שהרי אינו חייב עד שיהי' לשוחט וכו' או לאחד מבני חבורה וכיון שאינו ברשותו הרי אין לו חמץ ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב משום לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמנם מדברי רש"י לעיל דף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ וכו' אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו' משמע שדעת רש''י שעובר בב"י משש ולמעלה וכן משמעות רש"י במס' ב"ק דף כ"ט ע''ב יעויין שם והרחבתי בזה הדיבור בחיבורי נודע ביהודה חלק א"ח סימן ך' שגם דעת הרמב"ם כן וכתבתי שם נ"מ לזה לדינא אם מת בעל החמץ אחר חצות יעויין שם ועוד נ"ל נ"מ לדינא אם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לא"י אחר חצות והא ודאי שאם מכרו בכסף לא מהני שהרי כבר החמץ אינו ברשותו ומה מועיל מכירתו והרי זה דומה למוכר דבר שאינו שלו ולא קנאו הא"י ונשאר לענין בל יראה עדיין ברשותו אמנם אם משכו הא"י מרשות ישראל לרשותו אפילו אם מכירת ישראל לאו כלום הוא קנאו הא"י במשיכה שהרי הוא הפקר שאין לו בעלים שלענין דין אינו ברשות בעליו וקנאו הא"י מן ההפקר וכיון שקנאו הא"י לגמרי והוא שלו אפשר ששוב אין הישראל עובר עליו משום בל יראה דאף שבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ זה כל זמן שלא נכנס ברשות אחר השאירו הכתוב לענין בל יראה ברשות הראשון אבל אחר שנכנס לרשות אחר לחלוטין בקנין גמור שוב יצא מרשות הראשון לגמרי ושוב אינו עובר בבל יראה ודבר זה נשאלתי בתחלת בואי לק"ק יאמפאלא מאת כבוד ידידי הרב המופלג בתורה ובחסידות מוהר"ר חיים אלעסק מק"ק אסטרהא והוא העירני לדבר זה שאם זכה בו אחר אפשר שיצא מרשות הראשון לגמרי מדכללו ר"א יחד עם בור ברה"ר ואני עניתיו ערבך ערבא צריך ובור ברה"ר גופי' מנין לך ועוד איך תמצא שיזכה בו אחר ואמנם אני אומר בחמץ שהראשון עובר בבל יראה כל זמן שלא זכה בו אחר ושום ישראל אחר לא משכחת שיזכה בו לחלוטין כיון שגם לו הוא איסור הנאה אבל א"י שאפש' לו לזכות בו ודאי במשיכתו זוכה בו ויצא מרשות ישראל הראשון ושוב אינו עובר בבל יראה ומעתה אי אירע מעשה כזה בערב פסח אחר חצות קודם הלילה תליא בזה שאם עובר בב"י מחצות ולמעלה כבר עליו בבל יראה ונשאר לעולם אסור בהנאה לכל ישראל אף ששוב זכה בו הא"י לא בשביל זה הותר לישראל אבל אם אינו עובר בב"י עד הלילה נמצא שלא עבר הישראל בב"י על חמץ זה ומותר הוא אחר הפסח אף שעבר על עשה דתשביתו הרי לא מצינו שקנס ר"ש רק הואיל ועבר בבל יראה כמבואר בדף כ"ט ע"א תום ד"ה ממאי דבריש ירחא וכו' תימא דבשב' פרק ר"ע וכו' אלמא פשיטא לי' דהחודש הזה נאמר לו בר"ח והיינו משו' דאמר בהקומץ רבה שנתקש' משה רבינו וכו' עד דאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש וכו' ולכאורה צריך עיון למה הוצרכו כלל התוס' להביא הך דפרק ר"ע והי' להם להקשות תכף מהך דהקומץ ונראה דמהקומץ לחוד ליכא ראי' דאטו מי לא הי' יכול להראות לו למשה רבינו גם באמצע החודש דמות לבנה כמות שהיא בשע' המולד ולומר לו כשיגיע לעתיד זמן קידוש החודש כזה ראה וקדש לכן הוכרחו להביא מפרק ר"ע ושלא יהיה כתימא בעיניך חכמי התלמוד גופייהו מנא ידעו שזה היה בר"ח לכן פירשו שחכמי התלמוד למדו זה מדכתי' החודש הזה כזה ראה ומסתמא בר"ח הרא' לו

שם ד''ה ודעתי' עלוי' וכו' ולא בטל מאיליו וכו' ועל פירש הקונט' קשה מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה הא פירש שחס עלי' עכ"ל ולדעתי מעולם לא עלה על דעת רש"י שחס לבטלה רק שחס לשרפה ושוב מצאתי גם במהרש"א כן ולענ"ד אדרבה קשה על פירוש התוס' למה הקשה וכי משכחת לבטלה למה לי הביטול כלל וכך הו"ל להקשות וכי משכחת לה ישרפנה ובזה לא היה מצי לתרץ דלבתר אסורה לא מצי לבטלה דעכ"פ לשרפה מצי ונראה דלפירוש התוספות החשש שמא ימצאנה ביו"ט ולא מצי לשרפה ולכך הקשה שיבטלה ורש"י שפירש שחס לשורפה ולא סגי ליה שיהיה ביו"ט ואי אפשר לשורפ' אלא דלרש"י אפשר אם לא ביטל מותר לבער ביום טוב וכדמשמע מדברי רש"י דף ו' ע"א בד''ה וכופה עליה וכו' אלא דאכתי קשה אולי משכח לה בשבת אלא דא"כ הי' קשה תינח לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן שרי לטלטלו אם לא ביטל וא"כ קשה כי משכח לבערה בכל דבר לכך הוצרך לפרש שחס עלה ולשרפ' דנקט רש"י הוא לאו דוקא ותדע שהרי לבתר אסורי לרש"י גם לר' יהודה השבתתו בכל דבר כדמשמע בדף י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת בעורו ועוד נלע"ד דרש"י ס"ל שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י לכך פירש רש"י שחס מלשרפה ולכך עובר באותו רגע בב"י שהרי באותו רגע אינו משהה לבערו והתוס' שג"כ כתבו לקמן דף כ"ט ע"ב שהמשהה כדי לבערו אינו עובר וא"כ היה לו להקשות כי משכחת לשרוף ואם יהיה בשבת או ביו"ט לשרוף למחר וא"כ משהה כדי לבערו וצריך לומר שהחשש שמא ימצא בשביעי של פסק שאז אינו משהה כדי לבערו כי אחר הפסח שוב ליכא מצו ביעור וא''כ עבר עליו יום שביעי. שם ד"ה משש שעות וכו' פ"ה וכו' ולא נהירא וכו' דע"כ הא דאמר לעיל חמץ משש שעות ולמעל' וכו' וכתב מהרש"א דמשמעתין גופי' הוי מצ' לאכוחי מדאמ' ר"א שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו חמץ משש שעות וכו' והיינו על כרחך מסוף שש דתחלת שש אינו אלא מדרבנן וכו' עיין במהרש"א ולי נראה שאין מזה הכרע דאטו סיום מלתא דר"א שעשעו הכתוב כאלו ברשותו קאי דוקא בדיוק גמור על תחלת דבריו משש ולמעלה והרי לו יהיבנא דמשש היינו סוף שש אכתי לרוב הפוסקים שהיה פשוט אצלם דבע"פ ליכא בל יראה כלל ואין התחלה ללאו של ב"י עד חשיכה [הן אמת שאני בחבורי נ"ב השגתי עליהם מחמ' ראי' אחרת] ומה יענו הני פוסקי' לדברי ר"א דקאמר עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ואין לומר דמה דקאמר כאלו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו דלדעתי אינו עובר על עשה זו עד שתחשך שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע אבל עשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין ואם לא הקדי' קודם שחשיכה אף שלא היה זריז מ''מ לא עבר על עשה וא''כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא ודאי שהני פוסקיםן מפרשים שבלילה הוא כאלו ברשותו לעבור בב''י ור''א תרתי קאמר שמשש