צל"ח פסחים טו

קאמר שהרי הקב"ה הזהיר בר"מ שאם היה אומר כן לא היה קשה וממאי דבריש ירחא שהרי תקב"ה בודאי בריש ירחא אמור פרשה זו וכמ"ש התוספות בד"ה ממאי וכו' אלא ודאי מהקב"ה לא ילפינן ועליו אין לשאול טעם

שם אלא אמר רבה בר שימי וכו' וכאן אין להקשות כיון שכבר נצטוה משה במצרים על הפסח למה לא הזהיר עתה שלשים יום קודם לרבנן דסברי ש"וד שלשים יום ולכאורה רציתי לומר לפי שאז חל ערב פסח בשב' שר"ח ניסן היה באחד בשבת שעשר עטרות נטל אותו יום ועדיין לא ידע משה שפסק דוחה שבת עד שאמר לו הקב"ה ויעשו וגו' במועדו דדרשי' מיניה אפי' בשבת אלא שזה טעותא היא שאז היו מקדשי' עפ"י ראי' ומנין ידע משה שלשים יום קודם פסח שיהיה ר"ח ניסן באחד בשבת ולכן נלע"ד שמטעם אחר לא ידע משה שיעשו פסח שהרי באמת אותו פסח הוראת שעה היתה שהרי לא מלו במדבר וכמו שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז ע"ב

שם ונכתב ברישא דחודש ראשון והדר נכתב וכו' עיין פירוש רש"י ולענ"ד נראה דאשמעתין פריך משום דבאחד לחודש הוקם המשכן וגם פ' פסח נאמר באי לחודש ויש להסתפק אם נאמר אחר שהוקם המשכן ומאהל מועד נאמרה או אם נאמרה קודם שהוקם המשכן והנה רוב המצות שבס' במדבר כלם נאמרו מאהל מועד ואיכא למימר שלא רצה לפתוח בפ' דלא נאמרה מאהל מועד לכך לא פתח בזו ואמנם בספרי הובא בילקוט פ' בהעלותך מפורש שגם פ' פסח נאמרה מאוהל מועד ויליף לה בגז"ש מדבר מדבר מה זו נאמרה מאו"מ אף זו נאמרה מאוהל מועד וא"כ בשמעתין דיליף ג"ש מדבר מדבר ואין ג"ש למחצה וגם לענין זה ילפינן כדיליף בספרי שגם זו נאמרה מאו"מ א פריך שפיר ונכתב ברישא וכו'

שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל הא דאמר הבודק ולא היה לו לומר אלא צריך שיבטל והבדיקה כבר נזכרה במשנה אור לי"ד בודקין ונראה דקמ"ל בזה שבשעת בדיקה צריך לבטל ובזה ניחא מה שהקשה אחר כך ונבטליה בד' וכו' ולכאורה קשה והרי ר"י סתם קאמר צריך שיבטל ודלמא באמת כוונתו שיבטל או בד או בה' או אפילו בשית ולפי מ"ש ניחא שמוכח מדברי ר"י שיבטל בשעת בדיקה

שם ונבטליה בד' ונבטלי' בה' יש לדקדק מה ס"ד דנבטלי' בד' כיון שיש זמן לבטל בה' דהא ודאי לכ"ע בה' ברשותיה קאי ואף לר' יהודה דאוסר באכיל' מ"מ כיון דמותר בהנאה הרי הוא ברשותו לענין ביטול וא"כ למה יקדי' לבטל בד' והרי כל עיקר כוונת המקשה להקשות מה צורך להקדים בביטול בעת הבדיקה ודי שיבטל בה ונראה עפ"י מה שמבואר בחידושינו לקמן בדף י"ג ע"א טעם דאמר ר"י תולין כל חמש והתיר ההנאה ואסר האכילה ולר"י ההנאה מחמץ בע"פ מחצות ולמעלה אסור מן התורה במו האכילה וכמפרש לקמן דף כ"ח ע"ב ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק וא"כ למה באכילה גזר חמש אטו שבע ובהנאה לא גזר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא ומ"ש אכילה מהנאה ואמרתי דבאכילה שהי' חייב מלקות החמירו טפי לגזור בין חמש לשבע משא"כ בהנאה אף שהוא מן התורה מ"מ לית ביה מלקות [לדעת הרמב"ם שאין בשום איסורי הנאה מלקות על ההנאה] א לא החמירו לגזור חמש אטו שבע ועיין במשנה למלך פ"א מהל' יו"ט הל' י"ז בהג"ה. ולפי זה אומר אני דלענין ביטול שיבטל בחמש שפיר יש מכשול באיסור לאו לסברת רב אחא לקמן דף כ"ט דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואף דהדר בי' רב אחא מ"מ לא מכח קושיא או תיובתא הדר ביה וכבר מצינו שחכמי הש"ס תפסו סברא זו בחולין דף ד' ע"ב דקאמר סברוהו הא מני רבי יהודה היא עיין שם שהדבר תמוה דלר"י מה מועיל החילוף הא לר"י גם חמץ של א"י אסור וכבר נדחקו התוס' שם מאד אמנם הרז"ה ניחא ליה דהנך סברוהו תפסו במושלם סברת רב אחא בר יעקב וכן לדעת התוס' לקמן ולדברי רש"י לקמן דף כ"ט היינו אפי' לענין אכילה מתיר ואף התוס' שנחלקו היינו תוך הפסח שאם הישראל אוכלו הרי זוכה בו אבל אחר הפסח ודאי מותר לסברא זו גם באכילה ומעתה אם בטלו בשבע והוא יטעה שביטלו בחמש כי יטעה בין שבע לחמש יאכלו חמץ זה אחר הפסח כשימצאנו שיסבור שזה אינו חמץ של ישראל ויהיה מכשול באיסור מלקות דבאמת כבר היה שבע בשעה שביטלו ואין הביטול מועיל והוה חמץ של ישראל ואסור אחר הפסח לר' יהודה מן התורה בלאו והי' חייב מלקו' וא"כ גם המשך הגמרא וניבטלי' בארבע לר"י דלדידי' לא סגי בחמש דבדבר שיש בו איסור מלקו' גזרינן חמש אטו שבע ובחמ' היינו לר"מ דלא גזיר בין חמש לשבע אי נמי לר"ש דסובר אחר זמנו אינו עובר ולא משכחת מלקות אפי' אם יטעה בין חמש לשבע ועל בל יראה ליכא מלקות דלאו שאין בו מעשה הוא אלא דמרא דשעמתת' דהבודק צריך שיבטל הוא רב ורב פסק בשניהם כר"י בהא דתולין כל חמש פסק רב לקמן דף י"ג ע"א כר"י ובחמץ לאחר זמנו גם כן פסק רב לקמן דף כ"ט ע"ב כר"י וא"כ איך קאמר וניבטלי' בחמש ולכן נלע"ד דמה דאמר ונבטלי' בד' וניבטלי' בה' היינו דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון ב"ל בירושלמי והובא בב"י סימן תמ"ח במי שביטל חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח אם מותר או אסור דר' יוחנן אוסר דחייש להערמה ורשב"ל מתיר ומעתה לר' יוחנן ניבטלי' בחמש ואף שיטעה בין חמש לשבע לא משכחת מכשול לאיסר מלקות שהרי אפי' יסבור שביטלו בחמש והועיל הביטול אכתי לא יאכלנו אחר הפסח שהרי אסור מדרבנן ולריש לקיש ניבטלי' בד' אבל בחמש אם יטעה בין חמש לשבע יאכלנו אחר הפסח ויבוא למכשול איסר מלקות אי נמי וניבטלי' בד' אם יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואי לא יליף ונבטלי' בחמש:

שם וניבטלי' בשית והנה כאן קשה לי דהא לכ"ע שורפין בתחלת שש דבין שש לשבע רובא דאינשי טעי ואיך נתקן שיבטל בשית ושמא יטעה בין שש לשבע ואם נימא דכיון דגוף הביטול הוא רק משום משש שמא ימצא גלוסקא לכך כולי האי לא חיישינן לטעותא א"כ נסתר מה שכתבתי לעיל לתרץ מה דאמר וניבטלי' בארבע וניבטלי' בחמש

והנה בלא"ה שה כיון דלא סליק עדיין אדעתא דבשש לאו ברשותי' קאי א"כ מתחלה מאי קסבר שהקשה וניבטליה בד' או בחמש כיון שיש לו פנאי נם בשית למה יקדים לבטל בד' או בה' ומתחלה הוה ליה להקשות וניבטלי' בשית ואח"כ כדמשני דלאו ברשותיה קאי הו"ל להקשות וניבטלי' בד' או בה' ובאמת ראיתי ברי"ף סדר קושיית הגמרא להיפך מתחלה הקשה ונבטלי' בשית ואח"כ הקשה וניבטלי' בד או בה' אבל לפי סדר נוסח שלנו קשה ולכן נלע"ד דלא כפירוש רש"י שפירש ולתקני חכמים וכו' ולדידי אדלעיל קאי שנשאר בקושייתו הראשונ' שיבטל בד או בה' ואי משום דלמא פשע אם יזדמן שישכח אחד לבטל אז השוכח ההוא יבטל בשית ואז ודאי יזכור ע"י השריפה וא"כ על כל אדם גזרו בין שש לשבע אבל על יחיד שישכח בד' או בה' לא גזרי כולי האי שיטעה עוד בין שש לשבע כנלע"ד לולי שרש"י לא פירש כן

שם דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו וכו' הנה יפלא למה הביא דברי ר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי רבי אליעזר ולא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאף על פי שאסור בהנאה אפ"ה עובר בבל יראה כאלו הוא שלו ג"כ למה לי דר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא ונראה משום דמקרא דכתיב לא יראה לך הוה אמינא שאינו עובר בבל יראה אלא במכוין שיהיה החמץ שלו ורוצה לעבור על איסור תורה שאסרתו בהנאה והוא רוצה להחזיקו וליהנות וכן משמע לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא שהוא שלו באמת שהרי הוא אסור בהנאה מ"מ בדעתו הוא מחזיקו כשלו אבל אם אינו מכוין ליהנות ממנו ולהחזיקו אז ממילא כיון שהוא אסור בהנאה אינו עובר עליו אפילו לא בטלו כך עלה על דעת המקשן ולפי ה"א זו ממילא אי אפשר לומר שהחמץ שהוא בביתו בשוגג בפסח יהיה עובר עליו כאוכל חלב בשוגג ועיין במג"א סי תצ"ד ס"ק ז' שזה הוא לפי האמת שזכינו לדברי ר"א שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שאפילו הוא עצמו לא עשאו שיהיה ברשותו ואינו רוצה בו כלל אפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ואז באמת עובר עליו גם למפרע קודם שמצאו וכדעת הרמב"ם וסוגיית הגמרא כך היא הבודק צריך שיבטל והיה סבור שהטעם משום פירורין דכיון דמינטר להו וסוגר ביתו הרי הוא רוצה לזכות בהם ומקשה מסופי תאנים וכו' וגם בתחלה דקאמר והא לא חשיבי כוונתו שמחמת איסור הנאה לא חשיבי והא דקאמר פירורין משום דמתחלה לא אסיק אדעתיה דחיישינן שימצא דבר אחר בדיקתו אלא דפירורין ודאי נשארו ועיין ברא"ש ומשני שמא ימצא גלוסקא ומקש' וכי משכחת ליבטלי' וכיון שמבטלי הרי אינו רוצה לזכות בו וממילא אינו עובר בב"י כיון שאינו שלו ושוב לא קשה מה שמקשה הב"ח בסימן תל"ד והא כבר עבר למפרע דלדעת המקשה לא שייך כלל שיעבור כ"ז שאינו מכוין ליהנות בו ומשני דלמא משכחת לבתר איסורא וכו' וכדר"א וכו' וכשחידש לו דברי ר"א אז באמת צריך לבטל אפילו אם לא ישהנו כלל אחר מציאתו או לא ימצאנו כלל מ"מ כבר עבר למפרע בשוגג אלא דלפי זה לא הוצרך למימר דלא מצי לבטל רק להביא דברי ר"א ולכך צריך לבטל שמא יש ברשותו ויעבור למפרע בשוגג

ונראה לתרץ קושיי' הב"ח בדרך אחר דהרמב"ם כתב פי"א מהל' ברכו' דלכך מברך על ביעור ולא לבער לפי שתיכף שגמר בדעתו לבדוק ולבטל כבר קיים מצות ביעור בלבו שהרי נתבטל במחשבתו ואומר אני הרמב"ם נקט שגמ' בדעתו לבדוק ולבטל לפי שהאמ' הוא כן שהבודק צריך שיבטל אבל אף אם לא הי' הדין שצריך שיבטל מ"מ כיון שיברך על בעור חמץ הרי גמר בלבו לבערו מן העולם וממילא בטלו בלבו ולמה תו צריך לבטל בפה ואמרתי כמו שאמרו לענין טומאה מחשבה מוציא מיד מחשבה כן אני אומר לענין ביטול חמץ הא ודאי שביטול בלב לבו הפקר הוא אלא דבחמץ סני גילוי דעת לפי שבלא"ה אינו ברשותו ואמנם מועיל הגילוי דעת כל זמן שאינו ניכר במחשבתו להיפך אבל במוצאו ואינו מבערו שחס עלה הנה גילוי דעת הזה מבטל הגילוי דעת הראשון למפרע ועיין בתוי"ט משנה א' וזה כוונת רש"י שחט מלשרפה ונמצא בטל הגילוי דעת של הבדיקה אבל במבטל בפירוש ואומר כל חמירא אין האמיר' מתבטל' מחמת מחשבתו ובזה מתורץ דמי דחקו לרש"י לפרש שחס ואי משו' דקאמר בגמרא ודעתו עלוי' קשה על הגמרא גופיה נימא דלמא משכח בשבת או ביו"ט ואי אפשר לבערו ולפמ"ש ניחא דבשבת ויו"ט אנוס הוא שאינו מבערו ואין גילוי דעת לבטל מחשבת הביטול שהוא ממילא בשעת בדיקה והרי כבר נתבטל ממילא לכך צריך לומר שימצאנו בחול וחס מלבערו אבל כל זמן שלא מצאו לא עבר אף בשוגג ומשני דלמא משכח לבתר איסורא ולא מצי מבטל ואף שבודאי שחמץ זה מצי מבטל שהרי כבר ביטל והביטול של עתה אינו אלא שמגלה דעתו שאינו מבטל הביטול הראשון ולזה לא חששו דלמא חס דלשרוף חס אבל לבטל אינו חס מ"מ לא רצו לתקן שיבטל עתה גזיר' שמא יאמרו שביטול מועיל אף לחמץ שנתחמץ אחר הבדיקה שיועיל ביטול אחר זמן איסורו והא דהביא דר"א והיו די באמרו שאינו ברשותו וכמו שדקדקתי בתחלת הסוגיא י"ל שהיה מסופק בכוונתו אם כוונתו ע"ד הראשון שכתבתי שסובר שאינו בבל יראה כי אם במכווין ליהנות או כוונתו שנתבטל במחשבה לכך משני דלאו ברשותו ומביא דברי ר"א דעשאו הכתוב והא דפריך מיושב בבה"מ וכו' דלמא שם מיירי בחמץ שכבר נתבטל במחשבתו ויכול לבטלו גם אחר אסורו דהרי די במה שאינו מבטל ההשבתה הראשונ' של הבדיק' יש לומר דשם אי ס"ד דמיירי מחמץ שכבר נתבטל במחשב' א"צ עכשיו לבטל כלל כיון דמיירי בסבת ויו"ט ואין כאן גילוי דעת לבטל ההשבתה הראשונה שהרי אנוס הוא ואינו יכול לבער בשבת ויו"ט א"ו מיירי בחמץ שנתחמץ אחר הבדיקה ואפ"ה יכול לבטל

ולפי מ"ש דבשעת הבדיקה ממילא מתבטל החמץ שמבטלו ממילא בלבו שהרי בודק כדי לבערו ומה שהצריכו ביטול הוא משום שאם ימצאנו ויחוס עליו ואז פקע הביטול הראשון לכך צריך לבטלו בפירוש ושוב אינו נפקע מדויקים דברי רב יהודא דאמר הבודק צריך שיבטל וכבר כתבתי שיש לדקדק על אמרו הבודק והרי הבדיקה נזכרת במשנה והיה לו לומר רק שצריך שיבטל ולכן נראה דמי שהולך בשיירה ומניח אנשי בית בביתו שא"צ לבדוק כי יכול לסמוך עליהם שיבדקו ועיין בסימן תל"ו במג"א ס"ק י"ד מ"ש בשם הב"ח והנה בבדיקה זו לא נתבטל החמץ ממילא שהרי הם אין בידם לבטל שהחמץ אינו שלהם ובזה פשיטא שבעל החמץ צריך שיבטל שמא יש בביתו גלוסקא ועובר אף קודם שימצא אותו כמו אוכל חלב בשוגג אלא אפי' הבודק שהוא עצמו בדק וא"כ ממילא נתבטל אפ"ה צריך לבטל בפה שמא ימצא ויהיה חס וכנ"ל.