צל"ח פסחים יד

ששוב לא שייך לומר שעבר עליו בבל יראה ואף שכל חמץ כיון שהגיע תחלת שעה שבע פסק רשות בעליו וכמ"ש לקמן שני דברים אינן ברשותו חמץ ממש שעות ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה והנה זהו בחמץ שהוא שלו ממש ונשאר לענין בל יראה כאלו עדיין הוא שלו אבל זה אינו שלו ממש ומעולם לא היה שלו רק שבשביל קבלת אחריו' שהוא גורם לממון היה נחשב כשלו ועכשיו שפסק הגורם הזה ואינו באחריותו אין עליו חובת ביעור הא למה זה דומה למקבל חמץ בפקדון על אחריותו אבל התנה בפירוש שאינו מקבל אחריו' רק מעכשיו עד חצות יום י"ד בניסן ומשם ואילך אינו מקבל אחריות שבודאי אינו חייב בביעור כן הדבר הזה במקבל פקדון מישראל שממילא פוסק חיוב האחריות ואין זה דומה למקבל פקדון מן הא"י באחריו' שזה לא פסק האחריו' אפי' בפסח עצמו דאטו נאסר חמצו הרי אפילו לר' יהודה דתלתא קראי כתיבי ולדידיה גם חמצו של א"י אסור בהנאה לעולם כמבואר לקמן דף ך"ח ע"ב מ"מ אין פירושו שנאסר על הא"י רק ס"ל שעל הישראל אסור לעולם אבל הא"י אינו מצוה על חמץ ואפילו בפסח ממונו הוא והנפקד חייב עליו באחריו' שקיבל על עצמו כמו קודם הפסח ולכך חייב לבערו והבאר הגולה שהיה פשוט בעיניו לדמות פקדון מישראל לפקדון מן הא"י לא ירד לכל זה אמנם כל זה לר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה בהנאה

ועתה ניתן לב לר"ש דס"ל דחמץ לאחר הפסח מותר אלא שאסרו מחמת קנס הואיל ועבר על בל יראה בזה יש מקום עיון והנה כבר ביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סי' ך' דהיכי שאין בעל החמץ עובר עליו אף שאיש יהודי אחר עובר לא נאסר החמץ על בעל החמץ ולכן כתבתי שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח אף שהגזלן עבר על בל יראה מ"מ כין שהי' אומרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא נאסר החמץ על הנגזל כי לא קנסו חכמים את זה שלא חטא כיון שלהחוטא לא היה הפסד בקנס זה שאף אם היה נאסר היה אומר הרי שלך לפניך לכן לכן לא נאסר כלל ולפי זה לדעת הגאונים שהביא הרא"ש שסברי שאין המפקיד עובר עליו ואם כן אף אם היה עובר עליו הנפקד לא היה החמץ נאסר על המפקיד אחר הפסח והרי חמץ זה עצמו סופו להיות ממון אצל המפקיד ומעתה שייך אחריות על הנפקד גם בפסח שאחר הפסח מצטרך לשלם להמפקיד אם לא היה בעין וכיון ששייך בזה אחריו' ודאי שעובר עליו הנפקד וכל זה לדעת הני קצת גאונים שאומרי' שהמפקיד אינו עובר עליו ולכן כתבו הני גאונים כפי' שהבין הרא"ש לשונם הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד עכ"ל הרא"ש בשם הגאונים ולפי מ"ש זה תלוי בזה כיון שאין המפקיד עובר לכן ודאי עובר הנפקד

ודע שהר"ן כתב גם כן שחמצו של ישראל שהוא בבית הא"י אינו עובר עליו אלא שחילק שאף שאינו עובר מדאורייתא מ"מ חייב לבערו מדרבנן ואם לא ביערו אסור בהנאה אחר פסח יעויין שם בר"ן בשמעתין ולפי זה קשה למה כתבו הני גאוני' שהנפקד חייב בביעורו הרי לפי מ"ש היכי שנאס' בהנא' פסק חיוב האחריו' ואם כן אף שמדרבנן הוא אסור מ"מ כבר אינו שוה מאומה ופסק אחריות של הנפקד ולמה יהיה הנפקד חייב בביעורו ואם ארצה לומר שהני גאונים לא ס"ל פהר"ן וסברו שאפילו מדרבנן אין המפקיד חייב לבערו ואם כן הוא מותר אחר הפסח וכמ"ש לעיל ושפיר עובר עליו הנפקד אלא שקשה לומר כן כהר"ן הביא ראיה חזקה ממה דאמרינן לקמן דף ל"א ע"ב א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר עליו ואוקימנא שהרהינו אצלו והרהינו בביתו של א"י משמע ואפ"ה אמרינן דעובר עליו כלומר שאסור אחר הפסח וכו' עכ"ל הר"ן אומר אני שעד כאן לא אמרו שאם הפקיד וקיבל הנפקד אחריות שאינו עובר המפקיד אלא באם קיבל הנפקד כל אחריות אפי' אונסין שמעתה לא נשאר להמפקיד שום אחריות בזה החמץ אבל אם לא קיבל עליו רק גניבה ואבידה ואחריות אונסין נשאר על המפקיד המפקיד עובר עליו ומעתה לא קשה כלל מהך דלקמן דאף שהא"י הלוה עליו מ"מ מלו' על המשכון לכל היות שומ' שכר הוה ועכ"פ באונסין לא הי' חייב ונשא' אחריות אונסין על ישראל הלוה לכך עובר עליו אבל בנפקד שקיבל כל מיני אחריות עליו אפילו אונסין אין המפקיד עובר אפילו מדרבנן ולא נאס' חמץ זה על המפקיד אחר הפסח ולכך הנפקד עוב' עליו שאחריותו קיים וחייב בביעורו וכל זה לדעת הני גאונים אבל לרבינו יונה והרא"ש וכן החליט המחב' בש"ע סוף סי' ת"מ שהמפקיד עובר עליו וכיון שעובר עליו ממילא אפילו לר"ש אסור החמץ גם אחר הפסח בהנאה מדרבנן שקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה ולפי זה שוב לא שייך אחריות על הנפקד שהרי עפרא בעלמא הוא ואין הנפקד עובר עליו ואינו חייב בביעורו וכל זה בחמצו של ישראל אבל בחמצו של א"י ודאי הנפקד עדיין חייב באחריותו וחייב לבערו נמצא העולה מכללות דברינו דלר' יהודה אפילו מדין תורה יש חילוק בנפקד אם המפקיד הוא א"י או אם הוא ישראל ולר"ש מצד דין תורה אין חילוק שהרי לר"ש גם חמצו של ישראל מצד דין תורה מותר הוא אחר הפסח וחייב הנפקד באחריות אבל אחר שכבר קנסו חכמים לאסרו משום קנס יש חילוק גם לר"ש בין חמצו של ישראל המופקד לחמצו של א"י ומעתה כבר שקט הסער הגדול שהיה לנו בסוגיא זו שברישא אמר אבל אתה רואה של אחרים ובסיפא קאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י הרי פירש א"י וברישא קאמר סתם של אחרים ולפי מ"ש ניחא שצד ההיתר בלא קיבל אחריות שייך בין בשל ישראל ובין בשל א"י אבל סיפא בצד האיסור שהוא אם קיבל אחריות לא משכחת לה בשל ישראל דבשל ישראל כיון שנאסר בהנאה פסק חיוב האחריות לר"י מן התורה ולר"ש עכ"פ לדידן אסר שקסו חכמים ואסרוהו בהנאה לכן קאמר בסיפא מן הא"י

ועפ''י זה יתורץ הני תרי אמר מר שהקדים המאוחר ואיחר המוקדם ואקדים הקדמה אחת דהא ודאי לר"י כשם שחמץ של א"י אסור אחר הפסח לכל ישראל כך חמץ של הקדש אסור לכל ישראל דר"י חמץ סתמא קאמר כדלקמן דף ך"ח ע"ב ואמנם אף שכתבתי שחמצו של א"י לכל ישראל נאסר אבל לו לא נאסר וה"נ חמץ של הקדש לכל ישראל נאסר אבל להקדש לא נאסר מ"מ אינו שוה כלום אם אין פודין קדשים להאכיל לכלבים וכיון דהאי חמץ אסור לכל ישראל בהנאה שוב אין לו פדיון ואינו שוה כלום ואל כן בשל גבוה שהוא מופקד אצל ישראל באחריות גם. כן כיון שהגיע הפסח פסק האחריות לגמרי כמו בשל ישראל אצל ישר ישראל חבירו ולכן מתחלה לא היה יכול למרמי סיפא דקתני יכול יקבל פקדונות עם רישא להקשות והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים דהוה יכילנא לאוקמי בין רישא ובין סיפא בקיבל עליו אחריות אלא דרישא מיירי בשל ישראל וממילא כשמגיע חצי יום י"ד נאסר בהנאה ופסק האחריות לכך אינו עובר הנפקד ושל גבוה ג"כ ניחא שכיון שנאסר לכל ישראל לאו בר פדיון הוא ואינו שוה כלום ופסק האחריות אבל סיפא תני יכול יקבל מן הא"י דזה אף שנאסר לכל ישר' מ''מ שוה ממון הוא לבעליו הא"י וממילא נשאר האחריות על הנפקד לכך עובר עליו הנפקד לכן רשם מתחלה אמר מר אין לי אלא שלא כיבשתו וכו' וקאמר רבא לעולם לא תיפוך וארישא וכו' ואם כן רישא אתה רואה של אחרים מיירי גם כן בא"י שוב שפיר הקשה והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרי' וכו' והוצרך לתרץ דרישא מיירי שלא קיבל עליו אחריות

ואומר אני דלמ"ד דבר הגורס לממון כממון דמי א"כ מה שחייב כאן שקיבל אחריות הוא משום גורם לממון ולא מבעיא למה שאמר בתחלה בסוף הסוגיא הניחא למ"ד דבר הגורם וכו' אלא אפי' לאיכא דאמרי דאמר להיפך הניחא וכו אלא למ"ד כממון לא ימצא למה לי ומשני סד"א הואיל וכי איתא בעיני' וכו' נלע"ד שהכוונה שלא תטעה לחלק בהכי קמ"ל קרא לא ימצא שגם זה גורם לממון מקרי אבל לעולם שהטעם משום גורם לממון ובזה אתי שפיר כל מה שכתבתי לחלק בין של ישראל לשל א"י דשל ישראל שוב אינו גורם לממון כשנאסר בהנאה אבל למ"ד גורם לממון לאו כממון ושאני הכא דאמר קרא לא ימצא אם כן אין הטעם משום דגורם לממון רק גזרת הכתוב לאסור בקבלת אחריות אם כן אין לחלק בין של ישראל לשל א"י או אף אם נימא קמ"ל קרא דבכאן כממון דמי ושפיר יש לחלק בין של ישראל אבל עכ"פ יש גזירת הכתוב בכאן מה שאינו בכל התורה כולה ולפ"ז יש לדקדק באיכא דאמרי הניחא למ"ד לאו כממון דמי היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי ומה קושיא ודלמא לא ימצא איצטרך לאסור אפילו של ישראל מגז"הכ דבזה לא שייך גורם לממון שהרי פסק האחריות ואעפ"כ גז"הכ לאסור ונראה דזה הי' כוונת רש"י שפירש למ"ד ר"ש קאמר לה ובזה מתורץ קושיא הנ"ל דר"ש סובר דחמץ לאחר הפסק מותר וא"כ גם של ישראל לא צריך קרא דגורם לממון הוא ואף שכתבתי דגם של ישראל כיון שכבר אסרוהו חכמים משום קנס לאו ממון הוא מ"מ קרא אי אפשר לאוקמי בהכי ודו"ק

דף ו' ע"א א"י שנכנס וכו' אין זקוק לבער פירש"י כדאמרן אבל אתה רואה של אחרים וכו' והנה יש לעיין דתינח שאינו עובר בבל יראה דגבי בל יראה כתיב לך למעוטי של א"י אבל אכתי יהיה זקוק לבער מצד עשה דתשביתו דמסתמא כתיב אך ביום ראשון תשביתו שאור מבתיכם ולא כתיב לך ואם כן גם של אחרים בכלל ולכן נלע"ד מה דאמרינן לעיל שאור שאור לג"ש גם שאור דכתיב בעשה דתשביתו בכל ג"ש זו וכמו שהארכתי בחיבורי נ"ב חא"ח סימן ך' וילפינן מה שאור האמור בבל יראה הוא דוקא שלך ה"כ שאור האמור בתשביתו הוא דוקא שלך שם אמר רבא אם של הקדש הוא א"צ מ"מ מבדל בדילי אינשי מיניה והקשה הפ"י דאכתי ניחוש לגרירת חולדה וכדתנן מה שמשייר יניחנו בצנעא זכו' ואני אומר הך יניחנו בצנעא הוא עצה טובה שמא תטול חולדה בפנינו אבל באמת כשם שאין חוששין שמא גיררה חולדה כן אין חוששין שמא תגרר וכאן כיון שיש קצת איסור בכפיית כלי למ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כמו שכתבו התוס' בד"ה כופה אלא שהתירו לו כדי דלא ליתי למיכל מיניה וכיון שבהקדש ליכא חשש זה משום חשש גרירת חולדה לא התירו טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל ולפ"ז מה דאמר אחר כך חמצו של א"י וכו' ואמר רב בעצמו אם של הקד' הוא א"צ הכוונה שא"צ עשיית מחיצה אבל צריך כפיית כלי משום חולדה דשם לא מיירי בי"ט רק בעי"ט ובהכי ניחא דלכאורה אם א"צ כפיית כלי בשל הקד' ק"ו שא"צ מחיצה ואם כן למה אמר רב גופי' הך מלתא במחיצה הוה ליה למימר זה בכפיית כלי וק"ו במחיצה ולדידי ניחא דהוה אמינא דכפיית כלי שמיירי בי"ט ויש בו קצת איסור טלטול הכלי לכך א"צ בשל הקד' וסמכינן דבדיל מיניה אבל אח"כ דמיירי בעי"ט הוה אמינא דגם בשל הקד' לא סמכינן אטעמא דבדילי מיניה ויהיה צריך מחיצה קמ"ל דגם בחול סמכינן על בדילי מיניה אי נמי נלע"ד דאולי רב בעצמו סבר כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל ואם כן סבר רב דאפילו ביום טוב צריך כפיית כלי אפי' בשל הקד' כקושיית הפ"י ורבא דאמר אם של הקד' הוא א"צ סובר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אלא דלפי זה היה ראוי להיות דין זה של רבא נדחה מהלכה שהרי אנן קיי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל ולפי גרסת הרי"ף בפרק כירה דף מ"ב ע"ב רבא אמר רב חסדא וכו' אם כן רבא גופיה אמר כופה עליו כלי וכו' ואם כן סובר כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל שם מ"ט מיבדל בדילי וכו' לכאורה היינו לר"י לקמן דף י"א ע"א בחדש אבל לר"מ דאמר שלא ברצון חכמים וכו' אף דחד' בדיל מיניה גזיר' דלמא אתי למיכל ואמנם אין הכרח לזה וכאן ניחא גם לר"מ וע"כ לא גזר ר"מ אלא בחד' דלא בדיל מיני' לעולם רק עד אחר העומר אבל הקד' בדיל מיניה לעולם ובהכי מתורץ לקמן דף י"א ע"א קושיית התוס' בד"ה כל היכי שהקשו דר"מ אדר"מ ולפי מ"ש ניחא דבכור בדיל מיניה לעול יעויין שם ועור נלע"ד דע"כ לא גזר ר"מ דלמא אתי למיכל אלא כשמתעסק בו בקצירה או טחינה והרקדה אלא שמוצא חמץ מונח בביתו ואינו עוסק בו והאי מועיל מה דבדיל מיניה דלא גזרי' דלמא אתי למיכל שם ע"ב שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח ועל רבנן אין להקשות למה באמת המתין עד ר"ח ולא הזהיר שלשי' יום קודם שהטעם הוא שעדיין לא נצטוה כלל על הפסח עד ר"ח שנצטוה מפי הגבורה ועל הקב"ה בודאי אין לשאול טעם למה לא צוה מצוה זו קודם לכן ופוק חזי שגם רשב"א