צל"ח פסחים קמט

וא"כ ס"ל להטור דחמשת המינין אסורים בע"פ לכן שפיר תמה למה התיר יין מעט אבל לפי מ"ש אני לעיל דהטור סתם כדעת הרא"ש ומותר חמשת המינין לכן התיר ג"כ יין ואף דאף אם חמרא הוא רק מזון אעפ"כ קשה מרבא דשתי כי היכי דנגרריה לליבי' ואם כן ש''מ שהיין מרעיב ואם הוא מזון איך ירעיב: אך לזה מהני שנוייא לומר טובא מגריר גריר פורתא הוא מזון ואעפ"כ מותר הוא בע"פ אלא שטובא הוא אפי' מצוה כדי שיגרור להביא תאות המאכל יותר ופורתא הוא רשות: ן דף קח ע"א שאני רב ששת דאיסטניס היה אי טעים בצפרא מידי לאורתא לא הוה מהני לי' מיכלא ויש לדקדק א"כ למה לא התענה ר"ש גם בכל ערב סוכות שהרי גם בליל סוכות חייב לאכול כזית פת מדאורייתא ונראה לי דודאי רווחא לבסימא שכיח ובסוכות יכול לאכול הכזית פת מתובל בתבלין ובמיני מתיקה אבל במצה שצריך לאכלו כמות שהוא שהרי אסור לבטל טעם המצה ולכך אי הוה טעים בצפרא לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא היינו המצה ולפי זה מה שרצה המהרי"ל לאסור בערב סוכות לאכול מחצות ואילך כמו בע"פ והביאו רמ"א בסימן תרל"ט סעיף ג' בהגה"ה ולפי מ"ש אין הנידון דומה לראיה

דף קט ע"א אמר רב אשי שלחן סל מקדש של פרקים הוה וכו' אמתא באמתא היכי מטביליה וכתב הרב הגאון ש"ב מוהר"ר גבריאל רב דק"ק לעוורטוב ורב דק"ק ברעסלא דתינח לר' מאיר דאמר במנחות דף צ"ו ע"א דגם אמות השלחן אמה בת ששה טפחים אבל לר' יהודה דס"ל דאמות השלחן אמה אמה בת חמשה והא ודאי דאמה על אמה ברום שלש אמו' בשיעור מקוה הכל באמות בת ששה וא"כ נסתר קושיית הגמרא דודאי אמתא בת חמשה יתיב באמתא בת ששה. ובזה תירץ הגאון הנ"ל דברי הרמב"ם בפ"ה מתמידין ומוספין הל' ט' שפסק כר' מאיר שהוא נגד כללי הש"ס דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל כיון שדברי רב אשי בכאן לא אתיין אלא אליבא דר"מ ומדסתם ר"א ואמר שלחן של מקדש של פרקים היה ולא אמר שלחן של מקדש לר"מ של פרקים היה מכלל דס"ל לרב אשי להלכה כן והגאון הנ''ל האריך בזה ליישב בכמה מקומות דברי הרמב"ם בעסק זה דשיעור השלחן ובמקום עמידת השלחן אלא שמה שאינו נוגע למכילתן כאן לא העתקתי דבריו מפני האריכות ואם יזכני השם להביא לאור חיבורי נודע ביהודה מהדורא תניינא יבואר יותר שם לא יפחתו מארבעה כוסות היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה וכו ולכאורה יפלא הלא בכל ליל שבת וליל יו"ט תיקנו רבנן כוס של קידוש וגם בה"מ על הכוס ובפרט להפוסקים שגם ביחיד טעונה כוס ולמה לא היה קשה לו היכי תיקנו רבנן זוגא ואי משום דשותה גם באמצע סעודה כמה כוסות קשה והלא גם בכאן יכול לשתות בין הכוסות הללו ולכן נראה דודאי ידע שאין כוס של קידוש מצטרף לכוס של בה"מ שהרי בה"מ הוא כמו היסח הדעת וסילוק אלא שהיה קש' על השני כוסות הראשונים שהם זוגא ולא ישת' אדם תרי וכן על שתי כוסות אחרונים ורבא השיב לו שכוס של ברבה מצרף לטובה שאע"פ שהיה הפסק בנתים הסעודה כולה אפ"ה מצטרף לטובה ובזה מיושב שלכאורה לא היה צריך כלל לומר שבה"מ מצטרף לטובה ודי היה באומרו כוס של בה"מ אינו מצרף לרעה ולפי מה שכתבתי ניחא שעדיין היה קשה על תרי כסא קמאי דהם זוגא ובזה מיושב מה שהיה קשה לתוס' בד"ה רבא אמר וכו' דהרי רבא גופיה קאמר וישמרך לרעה לא מצרף וד אין בהם מקום זונות ולפי ע"ש ניחא שעקר תירוץ של רבא הוה על תרי כסא קמאי. ואפשר שמטעם זה רשמו התוס' דבריהם על סוף דברי רבא שאמר שאינו מצטרף לרעה ולא רשמו על תחלת דברי רבא שמצטרף לטובה וקל להבין דה קי ע"א אמר עולא עשרה כוסות אין בהם משום זוגות עולא לטעמיה וכו' אף שכתבתי לעיל שלכך לא הקשה מכל ליל שבת ויו"ט משום דהיה פשוט אצלו דכוס של בה"מ אין מצטרף לכוס של קידוש לפי שהאכילה הוא הפסק והיסח הדעת היינו שהמקשן לא היה יכול להקשות מלילי שבתות וי"ט אבל עולא סובר שאין האכילה מחשב היסק הדעת רק לכוס של קידוש שהוא קודם האכילה אבל הני כוסות בבית האבל שהם תוך האכילה שפיר מצטרף להו כוס של ברכת המזון ועיין בתוספות בד"ה עשרה אין בהם וכו'. דף קיד ע''ב אמר רב אשי שמע מיניה דרב הונא לית דחייש להא דריב"נ ויש לדקדק ודלמא חלטו ברותחין או במי פירות בשלו בשלמא מרותחין לא קשה דודאי אי אפשר לעשות תבשיל מחדא גרעין והרי אורז אית ביה צירי כמו בחיטי והרי אמר רב יועף בדף מ' ע"א דלא לחלוט תרי חוטי בהדי הדדו דדלמא יתבא חדא בציר דחבירתא ולא סליק דיקילא דמיא אבל ממי פירות קשיא ומכאן היה להביא ראיה גדולה לדברי רש"י דמי פירות אפילו בלי מים מחמיצין אלא שהוא חמץ נוקשה. דף קי"ו ע''א משנה מוזגין לו כוס שני וכו' וזה לשון הרמב"ם פ"ח מחמץ ומצה הלכה ב' ואומר הקורא מה נשתנה כו' הלילה הזה כלו צלי כו' והקשה הלחם משנה הרי לעיל דף ע' ע"א אבעיא להו לבן תימא ונאכלת צלי וכו' ת"ש הלילה הזה כלו צלי ואמר רב חסדא זהו דברי ב"ת והשתא יש תימה על דברי רבינו דאיהו פוסק בפרק י' דחגיגה נאכלת לשני ימים דלא כב"ת וא"כ ודאי אינו נאכלת צלי דלי' לן הקישא דב"ת ותימה על רבינו דכאן פסק כב"ת עכ"ל הלחם משנה ועיין בחידושינו לעיל דף ע' ע''ב מה שכתבנו ליישב דברי הרמב"ם ועוד נ"ל לתרץ דברי רבינו דליתא לדברי הלח"מ דאיהו ס"ל דרבנן לא סבירא להו זבח חג זה חגיגה ולענ"ד נראה דגם רבנן סברי זבח חג זה חגיגה ועיין לעיל דף ע"א ע"א אמר רב כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנא' לא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית כו' מתקיף רב יוסף כו' אמר רבא רב יוסף הכי קשיא ליה מי איכא דאלו תנא לבשר לא בעי ראשית ור"כ לאימורין בעי ראשית דתניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר לימוד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים וכו' טעמא דכתב רחמנא ביום הראשון לבוקר הא היכא דכתיב בוקר סתמא בקר ראשון ואע"ג דלא כתיב ראשית והנה לתרץ דברי רב כהנא נלע"ד דס"ל לר"כ להכי בעי יום ראשון לבקר אף דבקר סתם נמי בקר שני משמע משום דשאני חגיגת י"ד דאתקש לפסח דכתיב זבח חג הפסח ולכן הוה אמרינן בקר ראשון דומיא דפסח להכי צריך יתורא ביום ראשון לבקר אבל אימורי ט''ו בקר סתם בקר שני משמע להכי בעי דסמיך ליה ראשית ורב יוסף ס"ל דרבנן דב"ת לית להו הקישא כלל אבל רב כהנא ס''ל דגם רבנן אית להו הקישא והא דנאכלת לשני ימים היינו משום דגלי קרא ביום הראשון לבקר והא דכתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח היינו כל אחד לבקרו פסח בקר ראשון וחגיגה בקר שני אי נמי קרא באימורין קאי ואם תקשה עולת חול ביו"ט הוא י"ל כשחל בשבת ועבר והקריב כדמוקי בירושלמי אי נמי שמרהו שלא יבוא לבל ילין ועיין בתוס' דף כ"ח ע"ב ותדע דהרי גם בן תימא מהקישא הוא דיליף כדאמר כי אקשי' לפסח ללינה הוא דאקשי' משמע דמהקישא יליף ורבנן ס"ל דקרא לא ילין מן הבשר וגו' סותר ההיקש ודרשי ההיקש לענין צלי דלזה לא מצינו סתירה ואם תקשה למה באה מן הנקיבות וג"כ מיקש לפסח שהרי לא מצינו סתירה יש לומר דס"ל כמו שאמר שם בגמ' אבעי' להו לב"ת באה מן הנקיבות ובת שתי שנים וכו' כי אקשי לפסח למידי דאכילה או ל"ש וכו' וא"כ לרבנן כיון דגלי דנאכלת לשני ימים שהוא מידי דאכילה לא איתקיש ק"ו למידי דלאו דאכילה ודי דמוקמינן ההיקש לצלי שהוא מידי דאכילה ויותר הוה לן למוקמי לענין לינה אלא דסתם קרא ולפי זה צריך הפשטן להביא דברי רב חסדא דאי לאו דברי ר"ח אין ראיה מהמשנה דהוה אמרינן דהמשנה כרבנן דלדידהו ליכא לאוקמי ללינה דאינהו דמוקי קרא דהבשר אשר תזבח בערב לחגיגת י"ד ולכך מוקמי לצלי אבל ב"ת דמוקי ללינה שוב לא מקיש לענין צלי וצריך להביא דברי רב חסדא דעכ"פ גם ב"ת מקיש לצלי ורב חסדא ס"ל כרב יוסף ולכן מוקי דוקא כבן תימא והרמב"ם פוסק כר"כ ולדידי' מוכח דגם רבנן ס"ל ההיקש ומוקי לה לענין צלי ושפיר פסק הרמב"ם כרבנן ואפ"ה כתב הלילה הזה כלו צלי והרמב"ם בפ' יו"ד מהל' ק"פ מביא קרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' לחגיגת י"ד שנפסלת אור לשלישי כדברי רב כהנא דדריש הך קרא לחגיגת י"ד ועיין לעיל בחידושינו דף ע' ע"ב

תוס' ד''ה כלו צלי רב חסדא מוקי לה וכו' ובפירקן ליתא דרך הגמרא כן ועיין בחידושונו לעיל דף ע שביארנו טעם על מה שבפרקין ליתא

ע"ב כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' מצה וכו' שנא' ויאפו את הבצק הר"ן נתקשה בקרא דכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עונות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' דמשמע דאי לאו דגורשו היה עושים חמץ והרי היה ראשון של פסח וכתב הר"ן שהיו אופין חמץ לצורך מחר דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' ועל בל יראה לא הוזהרו עכ"ל ואני תמה שזה דבר חדש שלא נצטוו במצרים על ב"י וזהו לא שמענו ובפ' החדש הזה לכם כתיב שאור לא ימצא בבתיכם ואף דכתיב שבעת ימים הרי גם באכילת חמץ כתיב שבעת ימים ואפי' הכי לא היה נוהג רק יום אח"ד ה"נ לא יראה נהג יום א' ועוד שהרי במשנה בפרק מי שהיה טמא שנינו מתחלה מה בין פסק ראשון לפסח שני פסח ראשון אסור בבל יראה ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואח"כ שנינו משנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות וחושב כמה דברים ואם כדברי הר"ן היה לומר ג"כ פסח דורות אסור בב"י ופסח מצרים מצה וחמץ עמו בבית א"ו ליתנהו לדברי הר"ן וגם פסח מצרים היה אסור בבל יראה עכ"פ יום א' כמו האכילה וא"כ נשאר קושיית הר"ן על התורה דמשמע שאלו לא גורשו היו אופין חמץ והרי אסור בבל יראה והנה בסוף פ בא ויאמר משה אל העם וגו' ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' ועבדתם את העבודה הזאת וגו' ופירש רש"י העבודה הזאת של פסח וא"כ אמר עשה דבר זה או בשעת זביחת הפסח וזריקת דמו או בשעת אכילת הפסח דאל"כ לא שייך לומר העבודה הזאת והנה בשעת אכילת הפסח ודאי לא אמרו משה שהרי כל הלילה ההיא הוזהרו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואיך דבר משה אל העם א"ו בשעת עבודת הפסח בי"ד בניסן ואיך אמר היום אתם יוצאים ושם לא יצאו עד ט"ו ואמנם בברכות דף ט' דכולי עלמא כשנגאלו בלילה נגאלו דכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ופרש"י שנתנו המצרי' רשות ללכת והנה. המקרא קורא נתינת הרשות יציאה שכן כתיב הוציאך ממצרים לילה ובמס' חולין דף פ"ג ת"ר את זו דרש רשב"ז לפי שכל הענין מדבר בקדשים ובקדשום הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן ת"ל יום א' וגו' הרי שאי לאו ג"ש דיום א' אז הי' הלילה הולך אחר היום כיון דכתיב בקדשים ורש"י פירש לפי שכל הענין של הפרשה סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן וסמיך לי' אותו ואת בנו וא"כ גם כאן היום אתם יוצאים סמוך לועבדת דמייירי בקדשים דהיינו פסח ג"כ הלילה הולך אחר היום ושייך ליל ט"ו ליום של י"ד ושפיר קאמר משה בשעת זביחת הפסח היום אתם יוצאים שהלילה שייך ליום זה ובלילה קורא יציאה דכתיב הוציאך לילה ומעתה ריה"ג דדריש דפסח מצרים חימוצו נוהג יום א' דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך לי' היום אין הכוונה על יום ראשון של פסח רק על ערב פסח משעת זביחה והלילה שאחריו זה קורא היום והלילה שייך ליום הקודם אבל למחר לאור בקר של יום ראשון של פסח כבר התחיל יום חדש וכבר הותר להם אפילו אכילת חמץ וק"ו ראייתו והמצאו ומתורץ קושיית הר''ן ובזה מתורץ קושיית התוס' לעיל דף צ"ו ע"א בד"ה נאכל בחפזון וכו' וא"ת א"כ אמאי תניא כלל במתניתין כיון דשוה בזה ובזה ויש לומר דתנא אגב דבעו למתני וחמוצן נוהג כל היום וכו' ולכאורה אין לתירוץ הזה פירוש ולענ"ד בכוונה דלא תימא חימוצו יום אחד היינו יום ראשון של פסח וכמו שסבר הר"ן באמת לכך תני נאכל בחיפזון לילה וחימוצו וכו' להורות שזמן חימוצו כל היום מסיים עם סוף זמן אכילת הפסח

ובזה מתורץ קושיית התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה וחד לפני זמנו וא''ת ולחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא מדלא יאכל וההוא מוקמינן מסברא לתוך זמנו ולענ"ד ניחא שהרי גבי לא יאכל סמוך לי' היום דרשינן עיני' שפסח מצרים חימוצו יום אחד וכבר פירשתי שיום זה היינו ערב פסח וממילא מוכח דלא יאכל. על לפני זמנו קאי ובזה ניחא דקאמר התם ור' יהודה דריה"ג מנ"ל אבע"א מדסמיך לי' היום ואב"ע סמוכים לא דריש דהנך תרי שינויי הוא חדא לחזקי' וחדא לר' אבוהו דלחזקי' ליכא למימר סמוכים לא דריש דאם כן מנה לי איסור הנאה לפני זמנו אבל לר' אבוהו איכא למימר דסמוכין לא דריש יצא לנו מכל זה דבמצרי' ליל ט"ו הי' שייך ליו' י"ד וביו' י"ד קאמ' היום אתם יוצאים ומעתה עמדנו על דברי רש"י בסוף פ' שלח לך ושמונה חוטין שבציצית נגד שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים ונתקשה המזרחי שהרי בפ' בשלח פירש רש"י ליל שביעי ירדו לים ובשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח ולכך אנו קורין קורין השיר ביום השביעי ולפי מ"ש ניחא שודאי שביעי ש"פ הי' אבל היציאה ממצרים נקראת