צל"ח פסחים קמח

משום הפסק הבי נמי אי אפשר לו למטעם מכוס משום הפסק ואם כן אין חביבות היין גורם לו שום חשיבות שהרי אכתי לא ישתה עד שיאכל המוציא הוה חביבות היין כמי שאינו ואם כן יקדש על הפת וגם בזה אפשר אכתי כיון שאין הפת חביב עליו אי אפשר לו לקדש עליו אבל כיון דזימנין דחביב ריפתא וכו' וזימנין דחביב חמרא וכו' ודוק מיני' דוקא דחביב חד מינייהו הא אי לא חביב שום א' הברירה בידו ואם כן כיון שכאן אי אפשר לו לשתות מן היין אין חביבות היין כלום ואף שגם הפת אינו חביב מ"מ יקדש על הפת ולכן צריך לסיים וזימנין דחביבא לי' חמרא

ונראה טעמי' דרשב"ם דקשיא לי דה"ל למימר הנוטל ידיו ישמע קידוש מאחרים וידעינן רבותא דשמיעה לא הוה הפסק אלא דאז הוה אמינא ה"מ היכי דאיכא אחרינא אבל ליכא אחרינא יקדש בעצמו קמ"ל דלא יקדש כלל וא"כ מכלל דאפילו דיעבד לא עלתה לו נטילה דאל"כ האיך יבטל קידוש היום משום מה שהוא רק לכתחלה והלא איך לך דיעבד גדול מזה

ואפשר שזה כוונת הטור בסימן רע"א שכתב על הרא"ש שצריך להוציא דברי רב ברונא מפשטא ונדחק הב"י בפירושו ולדידי ניחא אנו מפרשים דב"י ר"ב לענין דיעבד וממילא אין חילוק ביין פת ליין דאטו משום חביבותא דפת יאכל בלי נט"י שהרי אפילו דיעבד הפסק ואם כן שפיר הקשה רב יצחק ולעולם דביין דוקא דיעבד אבל לא לכתחלה ורב דעביד בפת לכתחלה היינו משום חביבותא וכמ"ש הר"ן אבל אם כוונת ר"ב לכתחלה לא יקדש ממילא יש חילוק בין פת ליין וא"כ מאי מקשה ר"י וצריך לומר כמו"ש לעיל מדיוקא דשניהם שוים בחביבות מקדש על הפת אם ירצה והרי בידו לקדש על היין ולא יצטרך להפסיק אלא ודאי דאף לכתחלה רשאי ליטול קודם וא"כ הרא"ש שנהג אף לכתחלה ליטול קודם סבר כפירוש השני דרב ברונא לכתחלה הוא דקאמר וזה כוונת הטור שהוציא דברי רב ברונא ממשמעות דמשמעות דברי ר"ב לא יקדש כלל אפי' ליכא אחר מדלא קאמר שמע קידוש מאחרים וכנ"ל

והב"י רצה לפרש דברי הטור בזה שאם כוונת רב ברונא מטעם היסח א"כ איכא למימ' דרב לטעמיה אבל אנו דקיימ"ל כשמואל דקידוש במקום סעודה ולא הוה הפסק ומותר ליטול לכתחלה קודם אבל אי טעמא דר"ב משום דגלי דעתא דניחא לי' בפת וכפירוש הר"ן לא שייך בזה רב לטעמי' ומשמעתא דרב ברונא לא יקדש משמע מטעם קידוש עצמו ולא מטעם הפסק ואני אומר אי משום הא לא אריא דגם אי טעמא דרב ברונא משום קידוש יש לומר רב לשטתו דלרב כיון שיש קידוש שלא במקום סעודה אם כן עכ"פ לכתחלה אין להפסיק וראוי ליטול קודם אף שבדיעבד אם כבר נטל רשאי לקדש ולא הוה הפסק מ"מ בנטילה זו עצמו גילה דעתו דרוצה לקדש על הפת שאל"כ הי' לו לקדש קודם ולכך אף שמטעם הפסק אינו מעכב בדיעבד היכי שכבר נטל והי' רשאי לקדם על היין מ"מ מטעם קידוש עצמו לא יקדש שכבר גילה דעתו שאין היין חביב אבל לדידן דקיי"ל כשמואל ושייך קידוש לסעודה אם כן אף לכתחלה רשאי ליטול ידיו ולא מחשב הפסק א"כ שוב גם גילוי דעת אין כאן כלל ורשאי לקדש על היין

ובהכי ניחא לי דברי המג"א בסי' רע"א ס"ק כ"ו שכתב שהטעם שלא יפסוק והרי שם בש"ע מבואר שהטעם משום גילוי דעת דריפתא חביבא ולפי מה שכתבתי זה בזה שייך

בא"ד וכ"ש דנוטל ידו לא יבדיל דהא אפי' קידוש דבמקום סעודה היא וכו' וכתב מהרש"א אף דסבר רב קידוש שלא במקום סעודה ע"מ בהא ליכא מאן דפליג ודבריו תמוהין שהרי כל מימרא זו דחוי' ואיך שייך לומר דליכ' מאן דפליג ואם נימא דרב רק דיעבד לא בעי קידוש במקו' סעוד' אבל לכתחל' צריך עיין לעיל בדברינו דף ק' ע"ב אין אנו צריכין כאן לדברי מהרש"א ועוד איכא לתמוה למה לי' לרשב"ם לעשות חילוקי דינין לרב ברונא והלא דבריו דחוי' וצריך לומר שסובר שאף שנדחו דבריו בקידוש מ"מ הבדלה שאיל במקום סעוד' לא נדחו ובזה אמרתי ליישב לשון הגמ' שכחינהו לשמעתי' דשכחה שייך באינו זוכר הדין אבל כאן שאמר בשם רב ההיפוך הוא מן השקר ולא מן השכוח וצריך לומר שרב ברונא לא אמר שקר רק הוא שמע מרב דין זה בהבדל וסבר ר"ב דלרב אין חילוק בין קידוש להבדלה כיון דלרב גם קידוש שלא במקום סעודה ועל זה קאמר ר' יצחק דשכחינהו לשמעתי' דעל כרחך צריך להיות חילוק שהרי רב גופי' עשה ההיפך בקידוש אבל היא גופה קשיא כיון דכל עקר כוונת רשב"ם לומר דלמסקנא נשאר הדין בהבדלה א"כ למסקנא רב גופ' לא נהג כן בקידוש ולרב שוה קידוש להבדלה וכיון שנדחה מימרא דר"ב בקידוש אפילו לרב נדחה גם בהבדלה לכ"ע ולכן נראה דלא כמהרש"א רק ס"ל להרשב"ם החילוק של הירושלמי לרב וע"כ לא בעי רב קידוש במקום סעודה אלא אם הי' מתחלה דעתו לקדש ע"מ לאכול במקום אחר עיין לעיל דף ק' ע"ב בתוס' ד"ה ידי קידש ובמהרש"א שם אבל כאן שנטל ידיו א"כ היה דעתו לאכול כאן עפ"י דין צריך קידוש במקום סעודה ואם כן שפיר קאמר ק"ו להבדלה ונ"מ למסקנא דאף דסבר רב בקידוש דאינו הפסק היינו לפי שבזה גם לרב קידוש במקום סעודה משא"כ בהבדלה נשאר מימרא דרב ברונא

ובזה אתי לי שפיר מה שהעתיק הטור בסי' רע"א בשם רשב''ם דרב לשטתו דסובר קידוש שלא במקום סעוד וכתב הרב"י אף שלא נתבאר זה רק בדברי ר"ת סובר הטור דה"ה לרשב"ם והדבר יפלא שהרי ברשב"ם מבואר ההיפך בדברי רב ברונא ולפמ"ש ניחא דאפ"ה רב לשטתו שאף שעתה שכבר נטל ושוב עדיף בזה מהבדלה בכבר נתחייב זה קידוש זה להיות במקום סעודה מ"מ רב לשטתו דכיון שמתחלה הי' הברירה בידו לקדש שלא במקום סעודה לא מקרי שייך לסעודה והוה הפסק משא"כ לשמואל דאי אפשר לקידוש להיות מתחלתו כי אם במקום סעודה לא הוה הפסק

אלא דקשיא לי להטור למה לי' לרשב"ם לפלפל בדברי ר"ב דרב לשטתו והרי כבר נדחית מימרא דר"ב אפי לרב בשלמא אי היה מצי הרשב"ם לפרש כסוגיית הרי"ף והרמב"ם דר"ב אמר לא יקדש כלל ואידחי מרב שבידו לקדש אריפתא אבל אחמרא לא אידחו שפיר יש מקום לפלפל אם רב לשטתו אבל הרשב"ם שהוכיח בשמעתין שאין חילוק בין פת ליין נדחה זה ונראה לדקדק בלשון רשב"ם בשמעחין ולא פליגי רבנן וכו' מדלא קא מהדר לר' יצחק מידי ולכאורה למה לא הוכיח מר"י גופי' דאם כן מאי מקשה לר"ב א"ו דום רשב"ם מפרש בדברי ר"ב לא יקדש כלל וא"כ אפילו אם תחלוק בין ריפתא לחמרא מ"מ כבר הקשה ר"י שפיר אלא שרשב"ם הקשה למה לא מחלק לן הגמ' חילוק זה ולהשיב לר' יצחק ודוקא אריפתא אבל אחמרא לא אלא שכל הפלפול הזה הוא לתלמידי דרב אבל סתם ומר' לא איכפת לי' מידי בזה דלדידן דקיי"ל כשמואל יין שייך לסעודה בקידוש כמו ריפתא ובזה ניחא מה דסיים רשב"ם ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ולכאורה הלא גם עד עתה לרב קאי אבל לפי מ"ש תקלה ולא פליגי רבנן בין מקדש אריפתא לא קאי אליבא דרב דלרב ודאי יש חילוק אלא דלדידן אין חילוק דקיי"ל כשמואל

תוס' ד"ה הנוטל ידיו וכו' וקשה דהא רב גופי' קאמר בפ' כל הבשר וכו' וע"ש בפ' כ"ה דתירצו התוס' דשחרית שאני וכאן לא תירצו כן היינו משום דכאן התחילו להקשות לפירש רשב"ם ולרשב"ם קשה מי דחקו דמפת פריך שהוא דוחק גדול דהא יש לחלק בין פת ליין ומה חסר לו במה שפירש ר"ת לשטת רשב"ם זימנין דחביבא לי' אחר שרב נטל לקדש על הפת נמלך לחבב היין אלא ודאי דקשה לרשב"ם דא"ב עקר חסר מן הספר שהרי לא הזכיר בקושייתו שנטל ידיו קודם ולכן פירש רשב"ם דמפת פריך ובפת לא סני דלא נטל קודם וליכא למימר שאכתי הי' לו להזכיר בהדיא שראה שנטל קודם דהשתא מן הסתם איכא למימר שהתנה וכמו שאמר רב בפ' כל הבשר דהרי תנאי לא מהני רק בלא שכיחי מיא והא ודאי לא שייך למימר דזימנין סגיאין לא היה שכיחי מיא בי רב משא"כ אי הוה מתרץ לרשב"ם דשחרית שאני א"כ האיך הקשה סתם מפת הא איכא למימר שרב התנה שחרית ועל כרחך צריך לומר דמיירי שראה שנטל עתה קודם קידוש ועל כרחך עקר חסר א"כ הי' לו לפרש כר"ת אבל שם בחולין ר"ת תירץ דשחרית שאני ור"ת לשטתו כאן דף ק"ו ע"א תוס' ד"ה סמוך למנחה תימא אמאי קרי לי' מנחה דאי משום דמנחה הית' קריבה בי"הע הלא גם בשחרית קריבין מנחת חביתין ומנחת תמיד ונלע"ד ליישב דתפילות אבות תיקנו ומסתמא כל אחד קבע שם לתפלתו ובבראשית רבה פ' לך לך איתא כל הקרבנות הראה הקב"ה לא"א חוץ מעשירית האיפה ואם כן אברהם אבינו לא ידע מקרבן מנחה כלל לכך תפילת שחרית שקבעה אברהם אבינו לא קרא שמה מנחה

ע"ב אמר ר' יצחק אבל מטביל הוא במיני תרגימא וזה לשון הטור סימן תע"א כל אדם אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה וכו' אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי וז"ל הב"י ומ"ש אבל בשר וירק ומיני תבשיל שרי שם אבל מטבל הוא במיני תרגימא ופירש הרי"ף מיני תרגימא כגון פירות וכיוצא בהן כן פירוש רשב"ם עיני תרגימא כגון פירות ובשר וכתב הרא"ש ולא נהירא דהא אמרינן בתוספתא דמברכין על מיני תרגימא בורא מ"מ ואמרינן התם אין מברכין במ"מ אלא על חמשת המינין אלמא מיני תרגימא לאו פירות נינהו וכן כתב בתשובה מיני תרגימא דהיינו מיני תבשיל העשוי מה' מינין או פירות וירק מותר לאכול ורבינו סתם דבריו כדברי הרי"ף ורשב"ם משום דמשמע לי' דה' מינין משבעין את האדם איך יאכל מבה לתיאבון וכו' עיין שם בב"י ואני תמה שאין זה דרכו של רבינו לסתור נגד דברי אביו ורבו הרא"ש ואם מצאנו במיעוט מקומות שהחליט הדין שלא כדברי אביו אבל עכ"פ לא השמיט דברי אביו לגמרי ואיך ישמיט כאן הטור דברי הרא"ש לגמרי ועוד שהרי רבינו התחיל אסור לאכול פת משמע דוקא פת אסור ולא שאר דברים אף שהן מחמשת המינין שהרי"ף והרמב"ם ושום פוסק לא הזכיר פת רק סתם אסור לאכול וכו' רק הטור ועוד דשום פוסק לא הזכיר מיני תבשיל רק הרא"ש בתשובה הזכיר מיני תבשיל של חמשת המינין וא"כ הטור שפתח דבריו באיסו' פת דוקא פת אסור ומה שהתיר מיני תבשיל היינו כל מיני תבשיל יהי' מה שיהי' וגם חמשת המינין בכלל והא דהזכיר בשר וירק כיון שהתיר כל מיני תבשיל משום שהביא אחר כך דברי הרמב"ם שאפי' מאלו לא יאכל רק מעט זהו הנלע"ד ברור בדברי הטור שסתם כדברי הרא"ש ממש ולא כב"י ועפ"י זה נלע"ד מה שכתב הטור אחר זה ויין מותר לשתות הן רב או מעט כי הוא גורר תאות המאכל והקש הב"י הא אמרינן בפ' כיצד מברכין חמר' מיסעיד סעיד והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגררי' לליבי' וניכול מצה טפי ומשני טובא מיגרר גריר פורתא מסעיד סעיד וכתבו התוס' שהכאן משמע שאסור לשתות יין בע"פ מן המנחה ולמעלה ואם רוצ' לשתות צריך לשתות הרבה וא"כ איך כתב רבינו דבין רב ובין מעט מותר

והנה בחידושי לפרק כיצד מברכין בסוגי' ההיא מבואר אצלי דמה דמשני שם אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד והנה סעיד הוא יותר ממזון כמבו' שם בפירש"י והקשיתי והא שמן אפי' מזון אינו דהרי אין מברכין במ"מ על השמן ודי הי' באמרו חמרא הוא מזון והא דאין מברכין במ"מ היינו משום דיש לו ברכה ליין בפ"ע בפה"ג ואמרתי דא"כ היא גופי' קשי' כיון שיין אינו רק מזון למה יחשב עוד יותר מחמשת המינין ודי שיברכו עליו ג"כ במ"מ ואף שמתחל' הי' משני חמרא זיין היינו שהוא רק זיין ולא מזון ולכך אי אפשר לברך במ"מ ולקבוע לו ברכ' עכ"פ צריך לפי שאשתני לעלויי לכן הוצרכו לקבוע בפה"ג אבל עתה שגם שמן זיין שוב לא סגי למימר דחמרא מזון דא"כ יהי' כחמשת המינין ולא יותר וגם חמשת המינין אשתנו לעלויי דהרי אפי' קימחא דחיטי אשתני לעלויי כדמוכח שם בדף ל"ו ע"א דאמר רבא לרב נחמן שמן זית אע"ג דאשתני במלת' קאי ה"ה קימחא דחיטי א"כ מכלל דגם קימחא אשתני לעלויי דאם לא כן מה ראי' משמן זית שהרי שמן אשתני לעלויי ובלא"ה ג"כ ודאי דחמשת המינין אישתנו לעלויי ואם כן למה יעדיף יין במעלה יתר על חמשת המינין לכך הוצרך לומר חמרא סעיד ועדיף ממזון אלא דאכתי קשה האר"י באמרו חמרא איקרי מזון והא דעדיף מחמש המינין הוא משום דחמשת המינין אית להו עלויי אחרינא בפת משא"כ חמרא אשתני לעלוי ולית לי' עלוי אחרינ' אמנם משום דסוגיא זו בפ' כיצד מברכין מפלפל על ר' יהודה אמר שמואל ש"ז מברכין בפה"ע והקשה מ"ש יין משמן ולרב יהודה לית לי' סברא זו כדאיתא שם בדף ל"ו ע"א דסבר ר"י בקמחא דחיטי בפה"א אבל לדידן דקיי"ל לרב נחמן דס"ל קמחא דחיטי שהכל אשום דאית לי' עלוי אחרינא פסח א"כ שוב אין לנו הכרח לומר דחמרא סעיד וצריך לדחוקי בקרא דיין ישמח ולחם יסעד ודי לנו דחמרא אקרי מזון ואז ממילא לא קשי' מרבא דשתי חמרא במעלי יומא דפסחא משום דדוקא פת דסעיד אסור בע"פ אבל מה דלא סעיד מותר והתוס' לשטתם דמסקי כאן דביומא איכא שינויי חדא דמיני תרגימא היינו פירי ואם כן חמשת המינין ג"כ אסורים בע"פ לכן אסרו לשתות יין מעט בע"פ ובן הרב בית יוסף לשטתו שסובר שהטור סתם שלא כדעת הרא"ש