צל"ח פסחים קנ

על שם י"ד בניסן דליל ט"ו הי"אז הולך אחר היום הקדום וכנ"ל ושפיר קורא רש"י שמנה ימים משיצאו עד שאמרו שירה על הים ודוק בדברי רש"י שכתב שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים ולא כתב שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שעברו בים לפי שבלילה עברו הים ואם ליל ראשון שייך ליום הקדום א"כ גם לילה זו שייך ליום הקדום וליכא אלא שבעה לכך פירש"י עד שאמרו שירה והשירה ביום אמרו ולא בלילה ומה דקאמר לעיל דף כ"ח ע"ב אבע"א סמוכים לא דריש ולפי זה קשה קושיית הר''ן דכתיב כי גורשו דמשמע דאל"כ היו עושים חמץ נלע"ד דוק בלשון הגמרא דלא קאמר ואבע"א דריה"ג לית לי' דודאי אית ליה אבל סמוכין לא דריש אלא דמהאי קרא גופי' מדכתיב כי גורשו יליף שלא נהג חמצו רק לילה ראשונה

שם במשנה ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ומהרש"א בת"א דקדק מה נשתנה שלש מצות הללו מכל מצות שבתורה שאין צריך לפרש טעמם בשעת עשייתן ושלש מצות אלו שצריך לפרש טעמם בשעת עשייתן ובזה נדבר אח"כ וכעת נדקדק על התורה שהרי לא נתגלו טעמי התורה ולמה בפסח כתיב הטעם בתורה ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח ה' וגו' ונראה לי שלא בא הכתוב ליתן טעם על עצם המצוה אבל שיעור הכתוב כך הוא שהרי בפסח נאמר בו ביאה ולהך תנא דבי ר"י דביאה ומושב היינו לאחר ירושה וישיבה אם כן ביאה לחוד היינו לאחר ביאה לארץ ואם כן בשלמא פסח שבימי יהושע ניחא שכבר באו לארץ אבל פסח מצרים קשה ובאמת כל זמן היותם במדב' לא עשו פסח מטעם זה וכמו שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז ע"ב וזהו כוונת הכתוב והיה כי תבואו וגו' ושמרתם את העבודה ומשמע לאפוקי קודם ביאתם לארץ והיה כי יאמרו וגו' בניכם מה העבודה הזאת לכם לכם דייקא בהיותכם אתם עדיין במצרים למה עבדתם עבודה הזאת והתוס' כתבו שעל פי הדבור היה ובא הכתוב ליתן טעם על הוראת שעה שהיה בעבור היותינו ערום ועריה בזמן הגאולה ההיא שלא היה בידינו זכיות ונתן לנו דם פסח ודם מילה וזהו כוונת המקרא ואמרתם זבח פסח וגו' אשר פסח על בתי וגו' בזכות המצוה ההיא ואם כן לא אמר הכתוב טעם המצוה אדרבה אמר טעם ההצלה היה בעבור עשותינו המצוה

ועל דקדוקי של המהרש"א נראה לי לדקדק עוד במה שאמר לא יצא י"ח ומה היה חסר באמרו סתם לא יצא וכמו שאמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ומה כיון באמרו ידי חובתו: ונראה משום דנגזר על אבותינו עינוי ועבודה ארבע מאות שנה והם לא היו במצרים רק רד''ו שנה אך בישוב הדבר נחלקו הדורשים יש מהם דורשים כי קושי השעבוד השלים ובזמנו יצאו ויש שדרש באופן אחר והנה יש להוכיח שקושי השעבוד במצרים הוא השלים ובזמן האמיתי יצאנו דהנה סדר הפסח מצה ואח"כ מרור וכיון שמצה רומז לגאולה ומרור רומז לשעבוד היה להקדים מרור למצה שהרי השעבוד קדים לגאולה אבל באמת אדרבה המרור הוא הגאולה האמיתית שע''י שמררו חייהם נשלם הזמן וזהו כוונת ר"ג כל סלא אמר ג' דברים הללו דהיינו לפרש טעמם לא יצא י"ח דאיכא למימר שיצאו קודם זמן ועדיין היו חייבין להשתעבד אבל ע"י פירוש הטעמים ואז קשיא למה מרור אחר מצה וצ"ל כנ"ל ואם כן בזמן יצאו היתה גאולה אמיתית

והואיל וחביבא מצוה בשעתה ובלילה זו צריכין לאכול כזית מצה וכן מרור ולשתות מן ארבע כוסות רביעית של תורה צריך אני לברר שיעור הכזית ושיעור הרביעית מה שעולה לדעתי שנתברר לי במוכת שהוא שלא כדברי הש"ע כי באמת מבואר בש"ע סי' תפ"ו ששיעור כזית הוא חצי ביצה:

ואמנם לפי שנתברר לי עפ"י מדידה שהביצות המצויו' עתה בימינו הנה הביצה שלימה שבזמנינו הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם דיברה התורה והמופת הזה כי שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש והתוי"ט מדד שהיא פינט מדה ישנה שמצאתי כאן בבואי לפראג ואני מדדתי ומצאתי שהוא פחות מפינט ושוב עשיתי כלי המחזיק שבע אגודלים פחות ב' תשיעית באורך ורוחב ורום מרובע שהוא שיעור חלה המפורש בש"ע בי"ד סי' שכ"ד והוא על פי חשבון של שיעור מקוה והכלי זה מחזיק מעט יותר משמנה זיידלך שהוא שני פינט וא"כ שני שיעורי אלו מכחישים זה את זה ושניהם הלכה למשה מסיני כי שיעור מ"ג ביצי וחומש הוא הל"מ וכן שיעור מקוה הוא הל"מ ועל כרחך שנשתנה בזמנינו או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים או שהביצי' נתקטנו והמה בזמנינו קטנים ממה שהיו בימי התנאים וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים ואי אפשר אגודל שלנו גדול יותר מאגודלים שהיו בימי חכמי ש"ס. ועל כרחך הביצים בזמנינו נתמעטו' ולכן אני מזהיר שעל פינט יקח החלה בלי ברכה כי לא באתי להקל על שיעורא של התיו"ט אבל ברכה לא יברכו עד שיהיה שני פינט קמח מחוקים ומעט יותר וכיון שנתברר שהביצים שלנו נתקטנו על מחציתם א"כ שיעור זית שהיא חצי ביצה הוא כביצה שלנו וכזה אשער באכיל' מצה ומרור בכל שיעורי התור' רביעית של תורה על על פי מדה זו הוא יותר מרובע זיידל של הזיידל הישן שמצאתי פה ק"ק פראג ובזיידל יש ג'רביעי' ומחצה מרביעית של תורה לערך ופירתא לא דייקינן לחומרא דף קי"ט ע"ב אר''י א"ש אין מפטירין אחר מצה אפיקומן עיין בתוס' ד''ה אמר רב דלהא לא איתקוש ש מצה לפסח והטור בסי' תע"ח פסק שאין לאכול אפיקומן בשני מקומות והדבר יפלא שהרי התוספות הוכיחו כאן דלהא לא איתקיש מצה לפסח והנלע"ד בזה כי צריך טעם למה להא לא איתקיש הא אין היקש למחצה ונראה דר"ע דסובר לקמן דף ק"כ ע"ב דסובר הזה למעוטי לילה אחרת ולכאור' קשה ל"ל הזה דאיך אפשר לומר בליל' אחרת הא עיקר פסוק זה בפסח מצרים נאמר והלא יצאו ביום ט"ו ואיך יאכלו הא אין הפסח נאכל בשני מקומות דפסקינן כר' יהודה אמנם הא לא קשיא דאכתי איכא למימר דזמן אכילתו שני לילות ומי שיאכל היום במצרים באמת לא יאכל למחר אבל מי שלא יאכל היום יאכל למחר במקום שיהיו אמנם מצה כלם חייבין לאכול בלילה הזה דכתי' בערב תאכלו מצות ואם יאכל הפסח למחר על כרחך יאכלוהו על מצות ומרורים ואיך יאכל מצה בב' א"ו דמצה נאכלת בשני מקומות וכל זה לר' עקיבא אבל לראב"ע הזה אתי לג"ש שנאכל עד חצות עיין סוף פסחים וא"ל לראב"ע מצה איתקיש לכל מילי לפסח והתוס' בדף ק"כ ע"ב בד"ה אמר פסקו כר"ע ולכן החליטו דמצה נאכלת בב' מקומות אבל הרא"ש בפ"ק דברכות מסופק אם הלכה כר"ע או כראב"ע ולכן פסק הטור לחומרא שאין מצה נאכלת בשני מקומות

דף ק"כ ע"א ואידך כתיב בהאי וכתי' בהאי בהאי וצריכא ולעיל דף כ"ח ע"ב ור"ש טמא ושהוא בדרך רחוקה לא איצטרך קרא דלא גרע מערל ובן נכר ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריך טעם לדבר למה לעיל לא אמר וצריכא וכאן אמר וצריכא ונרא' דרשב"ם מפרש הצריכותא דטמא ושהיה בדרך לא ילפי מערל וב"נ משום דאולי אלו דעבדו בשני ויאכלו מצות בשני יש סברא שלא יתחייבו בראשון במצה ואם כתיב בערב תאכלו הוה מוקמינן ו אמסתבר דהיינו ערל וב"נ דלית להו תקנתא בשני והנה התוספות כאן וגם לעיל בדף כ"ח בד"ה כל ערל כתבו דקרא לא מתוקם אלא שהיה בשעת שחיטה ולפ"ז דמיירי דעשה תשובה אם כן אית ליה תקנתא בשני שהרי הזיד בראשון עושה את השני ואם כן בטל הצריכא ושפיר ילפינן טמא ודרך רחוקה אמנם אי לאו קרא מיותר הוה מוקמינן הך קרא דבר הלמד מענינו וב"נ דומיא דערל שאין לו תשלומין וכגון שחל פסח שני בשבת ובפסח שני אינו דוחה שבת כאשר יבואר אחר כך ובזה האופן חייביה רחמנא במצה אבל אם חל פסח שני בחול באמת פטור בראשון מאכילת מצה ואם תאמר איך נדע בפסח ראשון אם יארע פסח שני בשבת שהרי לא ידעו ראיית הלבנה בר"ח אייר אם יהיה ניסן מלא או חסר אמנם גם זה אינו קושיא דהריב"ש בתשובה כתב דניסן ואייר גם בזמן המקדש היו קבועים זה מלא וזה חסר משום דמפסח עד עצרת ימי קבועי תספרו חמשים יום ויום עצרת צריך להיות בששה בסיון משום מתן תורה עיין בתשובת הריב"ש סי' צ"ו בדברי השואל אמנם הריב"ש דחה דבריו וגם לדברי השואל אייר היה מתקדש עפ"י הראי' לכן נלע"ד לומר כן לאחרים שלעולם החדשים כסדרן ולכך כתיב בערב תאכלו קרא מיותר לטמא ודרך רחוקה שאפי' חל פסח שני בחול אפ"ה חייב במצה בראשון ואיצטריך הצריכא ואמנם כל זה לר' נתן דסובר לעיל דף צ"ו דמועדו לא קאי אשני ועיין בדף צ"ה ע"ב ברש"י ד"ה ודוחין את השבת דשני כתי' בו במועדו למאן דאמר כי קרבן לא הקריב במועדו בשני וא"כ מוכח מדברי רש"י דלר' נתן דמפ' דף צ''ו ע"ב דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון א"כ לדידי' פסח שני אינו דותה שבת דלא כתיב בי' במועדו וא"כ איכא למימר דרב אחא בר יעקב סבר כר' שפיר קאמר צריכי ולעיל דף צ"ה ע"ב ברייתא ת"ר פסח ראשון דוחה את השבת פסח שני דוחה את השבת פסח ראשון דוחה טומאה פסח שני דוחה טומאה ומוקי לה כר' יהודה וגם לעיל מיניה דתניא פסח שני דוחה את השבת ואינו דותה את הטומאה רבי יהודה אומר אף דותה את הטומאה אם כן לר"י דוחה בין בשבת ובין טומאה ובכל גווני יש לו תשלומין נסתר הצריכי לכך לא קאמר וצריכא:

תוס' בד"ה מפטירין אחר עצה וכו' וחגיגה הבא עם הפסח אף על גב דאיכא למ''ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ"ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו ורכיך אבל חגיגה לא והקשה בספר נפתלי שבע רצון בפרשת בא דמאן שמעת לי דחגיגה אית בי משום שבירת עצם בן תימא וב"ת הרי בהדיא קאמר לעיל בדף ע ע"א דחגיגה בא בת שנתו כמו הפסח ולפי מה שכתבתי לעיל דף קי"ו ע"ב לתרץ דברי הרמב"ם שהעתיק המשנה הלילה הזה כלו צלי דלרב כהנא גם רבנן ס"ל הקישא חגיגה לפסח למידי דאכילה אם כן לשבירת עצם שפיר הוקשה לפסח ויש בה משום ש"ע אבל בת שנתה שאינו מידי דאכילה לא איתקיש וק"ו אם לענין אכילת שני ימים שהוא מידי דאכילה סתר קרא להקישא ק"ו לבת שנתה דלא איתקש וכן לפ"מ שכתבתי לעיל דף ע' ע"ב ג"כ אתיין שפיר דברי התוס' הללו ועיין שם

שם בד"ה רב אחא בר יעקב אמר אחר זה ואחד זה מדרבנן צ''ע בההיא סוגי דפרק כל שעה וכו' מר נפשא לי' מעליו וכו ועיין מהרש"א שנתקשה מאד בדברי תוספות הללו שכתבו דעליו מיותר לומר דעליו דפסח הוא דחייב לאכול מצות הרי לעיל מהיקש הוא דאיתקש אכילת מבה לאזהרת חמץ וכו' ולכן מחק מהרש"א כל הדברים הללו מדברי התוס' ולענ"ד נראה לקיי' גרסא סא שלפנינו והנה לעיל דף כ"ח הקשיתי בין לר"ש ובין לר"י הא אצטריך הך הקישא למה דאמרינן דף מ"ג ע"ב דאמר ר"א נשים חייבים באכילת מצה דבר תורה שנא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ וכו ואם כן איצטרך הך הקישא לחייב נשים במצה ואיך יליף מיני' ר"ש בשעה שישנו וכו' וכן ר"י נדחק לומר לקבעו חובה בזמן הזה ומה חסר לו דאיצטרך לרבויי נשים ועיין לעיל בחידושיו דף כ"ח ע"ב מה שכתבנו בזה ונראה עפ"י מה שהקשו התוס' שם בד"ה א"כ וכו' וקשה אמאי איצטרך קרא להכי מהי תיתי שיהי' תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצריכין לקמן אליבא דר"ש ולענ"ד נראה דבאמת ר"ש לדידי' לא איצטרך קרא לזה אלא שהוא השיב לר"י לפי שטתו שר"ל דהך קרא ללפני זמנו והשיב לו שאי אפשר לומר כן ולפ"ז לר"ש באמת הך הקישא לכדר"א אתי לחייב נשים באכילת מצה אמנם לר"י השיב לפי שטתו דר"י לעיל דף צ"א ע"ב איפליגי ר''י ור"ש דר"י סבר נשים בראשון חובה ור"ש סבר נשים בראשון רשות ואם כן לר"י כיון דכתיב תאכל עליו מצו והיינו עליו דפסח ואיתקש מצה לפסח וכיון דלר"י נשים בפסח חובה ממילא גם במצה נשים חובה דאיתקיש לפסח ולא איצטרך לדידי' הקישא דחמץ בשביל נשים ולדידי צריך לומ' דההקיש ההוא לומ' בשעה שישנו וכו' ושפיר השיב ר"ש לר"י לפי שטתו אלא דלפי זה הך דאמר ר"א לחייב נטיה במצה מכס הקישא דחמץ לא אתי רק אליבא דר"ש אבל לר"י בלא"ה נשים חייבות במצה וקשה הא ר"א גופיה ס"ל כר"י דנשים בראשון חובה לעיל דף צ"א ע"ב דאית' שם כמאן אזלא הא דאמר ר"א אשה בראשון חובה וכו' ולכן נלע"ד גם לר"י איצטרך הקישא דחמץ לחייב נשים במצה דאי משום הקישא דפסח אם כן תינח בזמן דאיכא פסח אבל בזה"ז יהי' נשים פטורות ממצה לכן איצטרך הקישא דחמץ והא דאמרי' אליבא דר"י הא לקובעו חוב' בזה"ז אתי ולא אמרינן האי לחייב נשים משום דאף אי אמרינן לחייב נשים היינו ע"כ לקובעו חובה בזה"ז דאי ליכא חובה בזה''ז לאכול מצה כלל אם כן ל"ל הקישא דחמץ כלל הא בזמן דאיכא פסח בלא"ה נשים חייבות מהקישא דפסח ור"ש לקובעו חובה מבערב וגו' ור"י פירוש דמקשה למה לי בערב כיון דמהך הקישא ילפינן נשים בזה"ז ממילא שמעינן קביעת חובה בזה"ז ול"ל דהוה מוקמינן לי' רק לזמן