צל"ח פסחים קמג

חי"ת שכתב אבל הטמאים שהטומאה יוצאה להם מגופם כגון הזבין וכו' לא יאכלו ממנו ואם אכלו פטורין מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה וכו' אפילו אכלו טמאי מת מאימורין שלו פטורין עכ"ל רבינו הרי שדקדק רבינו לכתוב אפי' אכלו טמאי מת מאימורין שלו דמשמע שהטמאי' בטומאה היוצאה מגופן חייבין על אימורין שלו ולפי מה שבארתי מדברי רבא גם שאור טמאים פטורין אפילו על האימורין ואולי הואיל ובגמרא לא נתפרש בהדיא רק טמאי מתים לכך כתב רבינו גם כן טמאי מתים לפי שאין דרכו לכתוב דבר שלא נתפרש בגמ' בפירוש

תוס' ד"ה אבל אתה שובר בפסח דורות תימא לריב"א אמאי איצטרך להכי ועבדת הא כיון דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו בו כ"ש בראשון:

וכתב מהרש"א ק"ק הא בפרק כ"צ ילפינן מדשינה למכתב ועצם ל"ת בו בפסק שני דאחד עצם שיש בו מוח ואחד שאין בו מוח ואם כן אי לאו דרשה דועבדת לפסח ראשון לענין שבירת עצם א"כ הא דכתיב בפסח שני ש"ע איצטרך לגופי' ולא הוה גמרינן מיני' לרבויי אפילו עצם שיש בו מוח ונשאר בקושיא ונראה דאי לאו ועבדת והוה ילפינן שבירת עצם בפסח ראשון רק ממה שנאמר בשני אבל ועצם לא תשברו בפסח מצרי' לא הוה קאי אפסח דורות כלל בלא"ה לא הוה שום הוה אמינא שעשה דאכילת בשר ידחה ל"ת דשבירת עצם דהנה התוס' במסכ' קידושין דף ל"ח ע"א כתבו בשם הירושלמי דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור ואכן אין הכוונה בדברי התוס' כפי הבנת עול' במושכל ראשון דעשה דלפני הדבור גרוע מעש' דאחר הדבור אלא דברי התוס' לקוחים מהירושלמי דאין עשה דוחה ל"ת כי אם בסמוכין ולא מקרי סמוכין אלא כשלא הפסיק הדבור ביניה' שהעשה ול"ת שניה נאמרו או לפני הדבור או לאחר הדבור אבל כשאחד מהם לפני הדבור ואחד לאחר הדבור הן העשה לפני הדבור והל"ת לאחר הדבור והן להיפך כבר מקרי הפלג' ולא מקרי סמוכין ולא דחי והנה עקר הדברים אם בתחלתן של העשה והל"ת נאמרו סמוכים אף ששוב אחד מהם הוכפל לאחר הדבור גם כן מ"מ כיון שבתחלתן נאמר שניהם לפני הדבור כבר נסמכו והעשה דוחה הל"ת וכן אם בתחלתו לא נסמכו שהעשה נאמר לפני הדבור והלאו לאחר הדבור אף שהעשה נשנית גם כן לאחר הדבור מ"מ שוב לא מקרי סמוכי' ואינו דוחה ומנא אמינא לה ממה שכתבו התוס' שם בקידושין בשם הירושלמי שלא אכלו מצה בביאתן לא"י דאין העשה דוחה ל"ת משום דהעשה דמצה הוא לפני הדבור והקשיתי ע"ז תינח העשה דבערב תאכלו מצות לא דחי משום דהוא לפני הדבור אבל כיון דכתיב בביאתן לארץ שעשו פסח בגלגל אם כן ליתי עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו וידחה ל"ת דחדש ואף שעשה זו גם כן במצרי' נאמרה בפ' בא מ"מ הרי בפ' בהעלתך כתיב בפסח שני על מצות ומרורי' יאכלוהו וק"ו פסח ראשון ועשה זו אחר הדבור נאמרה אלא ודאי כיון שכבר נאמרה העשה במצרים ולא נסמכו עם הל"ת אף ששוב נאמר' גם אחר הדבור לא מהני לדחות הלאו ומינה כיון שהכל הולך אחר תחלתן אם בתחלה נסמכו ונאמרו שניהם לפני הדבור אף ששוב הלאו נשנה גם לאחר הדבור והעשה לא נשנית מ"מ כיון שכבר נסמכו העשה דוחה ל"ת ולפי זה דברי התוס' נכונים דבשלמא השתא דדרשינן ועבדת שועצם לא תשברו בו הנאמר בפסח מצרים קאי גם על פסח דורות א"כ הרי העשה של ואכלו הבשר בלילה הזה עם הל"ת ועצם ל"ת בו נסמכו יחדיו ואף ששוב נאמר הלאו גם אחר הדבור בפסח שני מ"מ אי לאו מחמ' יתורא דכל חקת הפסח הוה אתי עשה ודחי אבל אי הוה אמרינן שועבד' לא קאי לענין ועצם לא תשברו בו ואם כן שבירת עצם דפסח מצרים לא נאמר כלל אפסח דורות ולא נאמר לאו דשבירת עצם בפסח דורות לפני הדבור כלל רק בפסח שני נאמר אחר הדבור וקאי גם אפסח ראשון וא"כ לא צריך ליתורא דבלא"ה לא דחי עשה דואכלו הבשר לא תעשה דשבירת העצם משום דלא נסמכו שהעשה הוא לפני הדבור והל"ת לאסר הדבור

ע''ב ולימא פסח קרב ופסח אינו קרב לדעת הרמב"ם דפסק בפ"ד הלכה ו' דפסח באמת קרב בכל ענין משום דבעלי חיים אינן נדחין ואפ"ה התמורה אינה קריב' דמכח קדושה דחזי קא אתי כיון שהפסח עצמו כשר לפסח וכשר לשלמי' לא חל על התמורה קדושת הגוף שתהא כשיר' בעצמה ועיין בכ"מ שם וסובר הרמב"ם דסוגיא דידן אזלא שלא אליבא דהלכתא ואזלא אליבא דמ"ד ב"ס נדחין ולהכי קאמר גס בפסח עצמו ירעה משא"כ להלכתא דקיי"ל אין ב"ח נדחים הפסח עצמו לעול קרב שלמי' ולא ס"ל להרמב"ם סברת רש"י וסברת התוס' בד"ה קודם שחיטת הפסח ולשטת הרמב"ם דברי ר' עקיבא במשנתינו ודאי שהם דלא כהלכה אבל מי הכריח אותנו לומר דגם ר' יהושע ס"ל בעלי חיים נדחין דלא כהלכתא אדרב' ראוי לנו לאוקמי ר"י אליבא דהלכתא דב"ח אינן נדחין ולכך קאמר ותמורת הפסח אינה קריבה אבל פלוגתא דתנאי במשנה בזה והוה לי' סתם משנה דבע"ח נדחי' דרב דס"ל בע"ח אינן נדחים הוא מוקי פלוגת דתנאי בזה דקאמר התם אליבא דר' יהודה לא קאמינא אבל לר' יוחנן כ"ע ס"ל בע"ח נדחים אם כן מקשה לר' יוחנן נימא ר' יהושע שמעתי שפסח קרב שם ר' זירא אומר קודם חצות ולאחר חצות שנינו והנה דברי ר"ז צריכין תבלין דמה בכך שהי' אבוד בחצות כיון שנמצא קודם שחיטת השני הרי הי' בידו להקריבו וכשלא הקריבו הרי דחאו ולמה דוקא חצות קובעתו והרי שחיט' הפסח כשר כל היום מחצות ומעל' עד הערב ומאי רבותא דרגע של חצות היום יותר מכל שש שעות שאחריו עד הערב והנראה בזה דמצינו במס' יומא דף ס"ב ודף ס"ד שמצוה בראשון והנה תרי גווני ראשון מצינו האחד לרבות תמורה שפיר יש לטעות דמרבה אפי' המיר קודם שחיטה ואיצטריך היכי דאיתחזי קמייתא מקמא דאתחזי בתרייתא וזהו בתרומת שקלים שכתוב בהם א' ב' ג' לידע איזה ראשון שמצוה בראשון ובזה לא מצינו שנחלקו חכמים על ר' יוסי שהרי סתם משנה בפ"ב ממס' שקלים שכתוב בהן א' ב' ג' ועוד מצינו ראשון דלא איתחזי עד דאיתחזי גם השני והוא פסח שאבד והפריש אחר החתן ונמצא הראשון ערב פסח קודם חצות ובחצות שניהם עומדים ונמצא שהראשון הוא ראשון להפרשה אבל מכל מקום עדיין לא איתחזי שהרי אין זמן הפסח עד אחר חצות ובהגיע חצות שניהם עומדים ובזה נחלקו ר' יוסי ורבנן דר' יוסי סבר גם בזה מצוה בראשון ורבנן סברי איזה מהם שירצה יקריב כמבואר שם ביומא ואומר אני שאם נמצא קודם חצות ואז שניה' איתחזי בבת אחת רק שהראשון הוא קודם להפרשה בזה נחלקו חכמים ור' יוסי דחכמי' סברי שהראשון קודם זמן הראוי אינו כלום אבל אם נמצא אחר חצות. שאז בהגיע חצות איתחזי השני שהרי כבר הופרש והרי עומד לפנינו וחזי הקרבה ואחר כך נמצא הראשון נמצא שזה השני הוא ראשון לשעה הראוי להקרבה והוא איתחזי קודם שאתחזי הראשון שהראשון לא איתחזי עד שנמצא אז שבקינן מעלת ראשון להפרשה ואזלינן בתר מעלת ראשון לשעה דאיתחזי והשני נעשה ראשון ובין לרבנן ובין לרבי יוסי מצוה בשני שהוא ראשון דאיתחזי וכיון שמצוה בשני אז לא מקרי הראשונה דחי' בידים שאף שהקריב השני לפי שהדין כן בשלמא אם שניהם שוות נמצא שבהקריב אחת והניח השני דחאו בידים אבל היכי שמצוה באחד יותר מחבירו נמצא בהקריבו זה שמצוה בו יותר לא מקרי השני דחאו בידים ולא נעלם ממני שדברי רב הונא במס' תמורה דף כ"ג ע"א אין מורים כסברא הנ"ל ואמנם שם בחטאת מיירי ואין הדבר תלוי כל כך בדחי' כי חטאת המתות הל"מ הם ויען שהדברי' ארוכים לא רציתי להאריך כאן ואם יזכני השם לגמור קונטרס בע"ח נדחי' יבוארו הדברים באריכות ואם כן שפיר אמר ר"ז קודם חצות ולאחר חצות שנינו

וזה לשון רבינו הגדול בריש פ"ג מהל' תמורה כיצד דין התמורות ליקרב וכו' תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה וכו' ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים וזה לשון הכ"מ תמורת הפסח בפ' מי שהי' טמא אמתניתן דאמר ר"י שמעתי שתמורת הפסח וכו איפלגי רבה ור' זירא ופסק רבינו כר"ז ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכה כרבה. והלח"מ הגדיל התמי' ביותר שהרי רבינו עצמו בהל' פסח פ"ד פסק כרבה וכו' דתלי מלתא בשחיטה וכו' ונשאר בתימה ואני אומר אחרי מחילת כבודם של מרן הכ"מ והלח"מ לא עמדו על יסודו של רבינו ולא ידעו טעמו כלל וה"סברו שטעמו של רבינו משו' דיחוי או משום דחצות קבע ולא כן הוא ובפר לפי פירושו הנ"ל בדברי ר"ז לא שייך זה בתמור' הפסק שלא נאבד הפסח כלל שהרי התמורה לפי דעת רבינו מעולם לא היתה ראוי' לפסח כלל וכדעת התוס' בד"ה קמ"ל שהרי הרמב"ם כתב אין תמורתו קריבה דמשמע שאינה קריבה כלל וכיון שאינה ראוי לפסח לא דחאה בידים וגם לא קבעתו חצות ואמנם דברי רבינו הללו מקורו מן הירושלמי בשמעתין דאמר ר' יוסי פסח שהקריבו בשחרי' אינו פסח והירושלמי קאי אליבא דר' יהושע דאיהו מכשיר בזבחים דף י"א ע"ב פסח ששחטו לשם שלמים כאילו נשחט בי"ג אבל רבינו הגדול רוח אחרת עמו כיון דאנן קיי"ל כר' יוחנן אליבא אליבא דבן בתירא דפסח ששחטו בשחרית בין לשמו ובין שלא לשמו פסול וכן פסק רבינו בפט"ו מפה"מ הלכה י"א וי"ב ולפי זה הפסח קודם חצות אינו ראוי להקרבה כלל וסובר רבינו שאם המיר בקרבן בשעה שאין אותו קרבן ראוי להקרבה כלל לא נתפס על התמורה קדושת הגוף כלל ואומר אני שהדבר קל וחומר ממה שכ' רבינו בפ"ד מק"פ הלכה ו' וזה לשונו הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים אם המיר בזה הנמצא וכו' אין תמורתו קריבה וכתב הכ"מ שכיון שלא הי'בו קדושה א' בלבד קבועה אין בו כח להתפיס תמורתו ליקרב ק"ו אם הקרבן אינו ראוי אז להקרב' כלל שאין בו כח להתפיס תמורתו וזהו טעמו של רבינו בפ"ג מתמור' ואין לזה ענין בלל לפלוגתא דרבה ור' זירא כמו שחשבו הכ"מ והלח"מ ומעתה יצא לנו הדין זה שחידש לנו רבינו שאף בפסח שלא נאבד כלל אם המיר בו קודם חצות אין תמורתו קריבה הוא דוקא לדידן דקיימ"ל כבן בתירא דפסח ששחטו שחרית שלא לכמו פסול אבל לר' יהושע דסובר שם דפסח ששחטו שחרי' שלא לשמו כשר אם כן הפסח ראוי להקרבה אז אם המיר בו תמורתו קריבה שלמים ומעתה מה שתמה בספר אור חדש על מה שלא פירשו דברי ר"י במשנתינו בפסח שלא נאבד ותמורת הפסח קריבה בהמיר אחר חצות ותמורת הפסח אינה קריבה היינו בהמיר קודם חצות ולפי מ"ש אין זה קושיא דלר"י אין חילוק בין קודם חצות לאחר חצות בפסח שלא נאבד

ודע דאף שביארתי טעמו של רבינו שכיון שאין הקרבן ראוי באותו שעה ב להקרבה אין בו כח להתפיס בתמורה קדושת הגוף מ"מ המימר בשבת התמורה קריבה דהקרבן ראוי מבד עצמו להקרבה אלא שאיסור שבת רביע עליו ואם שגג ושחט והקריב בשבת הקרבן כשר ועיין במס ביצה דף כ' ע"ב בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני זמנן וכו' דקאמר שם ואם היתה שבת וכו' ואם זרק הורצה: דף צ''ז ע"א אילימא שנמצא קודם שחיט' והימר בו קודם שחיט' פשיטא הפסח לעולם קרב ונסתר קושית הגמרא שהקשה ולימא פסח קרב וצריך לומר דקושית הגמרא לר' יוחנן דס"ל ביומא דף ס"ד בע"מ נידחי' ולר"י ליכא קרא נלע"ד דההוא דפשיטא לן הך מלתא ולא בעי קרא היינו לפי האמת דאם כשב לא לרבות תמורת הפסח אתי רק לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמי ומה ששנינו ברישא דהך ברייתא לרבות תמורת הפס' אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק לעיל ואם כן פשיטא דתמורה שהמיר קודם שחיטה אינה קריבה דמהי תיתי לרבוי אבל לפי לישנא קמא דאותיב אביי מרישא דהך ברייתא והיה סבור דאם כבש לרבות תמורת הפסח דרשה גמורה היא ולאו אסמכתא הי' מקום לומר כיון דכתיב קרא לרבות תמורה נימא דבכל ענין מרבה לה קרא ואפי' נמצא קודם שחיט' והמיר קודם שחיטה ג"כ רביי' ויש מקום לטעות כן מטעם שכתבו התוס' בד"ה קמ"ל דאיכא וכו' ואף שכתבו רש"י ותוס' כאן דקרא לא איצטרך להכי היינו אי לא הוה כתיב שום קרא כלל הוה ידעינן ממילא דהמיר קודם שחיטה אינו קרב שהרי דתאו בידים אבל לפי ההוא אמינא דאם כשב אתי הוא למעוטי המיר קודם שחיטה ובזה מתורץ מה שתמהו התוס' בד"ה אלא לאו וכו' לל"ק מה מקשה אביי לרבה מהן ברייתא דהך סיפא מסייעא ל' ולפי מ"ש לא קשה מידי דלפי ל"ק דאביי לא מסייעא סיפא דשפיר מוקמינן סיפא בנמצא והמיר קודם שחיטה ואין להקשות אכתי מאי אותיב אביי לל"ק ונימא כשב הוא בנמצא אחר שחיטה והמיר אחר שחיטה וא"ת אם כן למה