צל"ח פסחים קמב

שם ת''ל ועצם לא תשברו בו מה ש"ע מיוחד וכו' הא דלא קאמר ת"ל לא איסור אכילתן לכתחלה ואיירי רק לענין דיעבד שאם אכלו ודאי קשה למה ישאירו ממנו עד בוקר שהוא מוקדם בקרא ונראה דאי לאו דכתיב ועצם. לא חישב מצורעין וכאן לא שייך תירוץ שני דלא אשכחן מצורעין מנוייו וכן לא ישברו לגלות שאין הכלל מוסיף על הפרט לא הוה דרשינן מלא ישאירו לא שייך תירץ של תלמידי הנ"ל דמצורע ליתא במקום אכילתו דכ"ז שייך ישאירו לסתור מדה שבתורה דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ולא במשנתינו דתני לא יאכלו ממנו ומצורע בלא"ה אסור אבל ברייתא דמיירי הוה אמינא דלמלקות כתיב לפי שבפסח ראשון הוא ניתק לעשה דכתיב בתריה. לענין דיעבד מי לא משכחת לה מצורע שלא היה ממנוייו ועבר ונכנס לירושלי' והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו להכי כתביה בשני וכאן לא כתיב בתריה בטומאה ואכל מן הפסח הוה ליה למתני שפטור מכרת ונראה דתכף שנשחט מצות שריפת הנשאר ואף דכתיב ככל חקת הפסח יעשו וממילא מצוא שריפת הפסח חל איסור שלא למנוייו אבל איסור טומאת הגוף אינו חל עד אחר זריקה הנשאר הוא מחקת הפסח מ"מ הוה תרי לאוי וחד עשה ואין בכח עשה אחת דקיי"ל כרבי יוחנן בזבחים דף ל"ד ע"א ואם כן איך יחול איסור טומאת לנתוקי שני לאוי אבל ה ותא דכתיב ועצם לא תשברו וחזינן שאין כאן כלל מוסיף הגוף על איסו' שלא למנוייו שהרי גם חמור על הקל אינו חל עד שיהיה כולל על הפרט שוב גם לא ישאירו דרשינן בכלל ופרט כדמסיק בברייתא:

או מוסיף אבל זב וכיוצא בו דחשיב בברייתא כולם משכחת לה שהיו מנויים שם מבעיא ליה לאחד עצם שיש בו מוח וכו' ונראה לי דגם רבנן מודו דאפי' על הפסח ונעשו אחר בך זבים וכמו"ש במשנתינו ואפילו לא היו מנויין עליו עצם שיש בו מוח יש בו משום שבירת עצם אלא דלא מצרכי לזה קרא. מ"מ משכחת לה שנטמאו אחר זריקה ויש כאן איסור כולל שמתוך שנאסרים מיותר וסבירא להו דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדאמר רבא בשאר קדשים ע"י טומאתן נאסרו גם בפסח אף שהיה כבר אסור עליהם בזבחים דף צ"ז ע"ב ודלא כמו שפירשו התוספות שם בד"ה ואחד עצם דמהכי משום שלא למנוייו אבל מצורע כבר כתבתי במשנתינו דלא משכחת לה שיהיה יליף ולענ"ד רבא שם קאי אליבא דרבנן וראיה לדבר דשם בזבחים קאמר. נעשה מצורע בערב פסח ואם כן כבר היה מצורע וכבר היה אסור בשאר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו והיינו קרא קדשים וכשנשחט הפסח קודם שנזרק דמו תכף נאסר עליו משום שלא למנוייו דפסח ראשון דבפסח שני כתיב ועצם לא ישברו בו ואם כן מקרא דפסח ראשון וכשנזרק הדם לא אתי איסור טומאת הנוף וחל על איסור שלא למנוייו וכולל עצמו אמר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח והיינו שבלא"ה. אין כאן שכבר היה אשור בשאר קדשים לכך לא חשיב בברייתא מצורעים אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש:

שם בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ד ואמנם פקחתי עיני בדברי רבינו הגדול בפרק יו"ד מהל' ק"פ שכתב השוב' מהל' ביאת מקדש הל י"ג פסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו עצם בפסח טהור ה"ז הי' לוקה ולא הזכיר שם שגם בעצם שיש. להיכל פטורים וכתב הכ"מ שם בעיא ואפשטי' בתרי לישני חד לחומרא וחד בו מוח הי' לוקה ואף שכתב בהלכה ג' אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לן לחיוביה וכתב המ"ל עיין במ"ש עליו כזית בשר או שיש בו מוח ואם כן ממילא מוכח דגם עצם שיש בו מוח רבינו בפ"ט מהל' מעשה קרבנות דין י"ג ובמ"ש מרן שם ומן הדין לא הי' לו יש בו משום ש"ע אמנם מזה אין ראיה דאין עשה דוחה ל"ת דהא פסק לרבינו לכתוב פטורין ממיתה ודוק וכוונת המ"ל דכיון דמספיקא הרמב"ם הרמב"ם בהל' ו' דאפילו פסח שנפסל בטומאה ויציאה יש בו איסור ש"ע ואם פוטרו מכרת לא הי' לו לכתוב דבר המסור לשמים דקמי רחמנא ליכא ספיקא כן איכא לאוקמי הא דכתב בהלכה ג' דעצם שיש בו מוח יש בו ש"ע היינו הנה דימה בספר מ"ל דבר זה למה שכתב רבינו בפ"ט מהל' מעה"ק על לחם בפסח שנפסל ולא שייך עשה דוחה ל"ת אבל בפסח כשר שלא יבוא עשה ואכלו המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש את הבשר וידחה ל"ת דסבירות עצם לא שמענו מדברי הרמב"ם אמנם ממה כתרומה ואינו מדמע כתרומה וכתב הכ"מ בעיא דלא אפשטא ופסק בה לקולא שכתב בהל' יו"ד שאין נמנין על מוח שבכוליות שהרי אין יכול להוציאו אלא לענין מיתה וחומש ומן הדין לא הי' לרבינו לכתוב פטורין מיתה דהא מיתתה בשבירת עצם למדנו שגם בפסח כשר יש בו משום שבירת עצם. בידי שמים הוא וקמי קודשא ב"ה גליא ואפשטא הבעיא ודימה מ"ל מלתא שם בכללי דלא יותירו ממנו מאי קא מרבי לא תוציאו ממנו והרמב"ם סוף. למלתא ובמחילת כבודו אין דמיונו עולה יפה ולא דק מתרי טעמא חדא דאטו פרק י כתב פסח שני מוציאין אותו חוץ לחבורתו ועיין בכ"מ שביאר. ליכא על ביאת מקדש רק כרת ואי לא משכחת לה מלקות אם התרו בו למלקות טעמו של רבינו על מה שדחה סוגיא זו מהלכה ודבריו נכונים ואמנם דברי וכל חייבי כריתות הי' לוקין ואטו הרמב"ם פטורים מכרת קאמר כאן פטורין הרמב"ם שם תמוהים במה שסיים ושניהן דוחין וכו' ונאכלת צלי בבית אחד. סתם קאמר והיינו שפטורין אף ממלקות אם התרו בו למלקות אבל שם בפ"ט ודבריו סותרים דברי עצמו שהרי איהו פסק בפ"ט כר' יהודה ולא כר"ש ועיין ממעה"ק קאמר הרמב"ם בהדיא פטורין ממיתה וחומש ושם שפיר קאמ' הכ"מ בכ"מ שם וכיון שפסק שפסח שני מוציאין אותו חוץ לחבורתו איך כתב שנאכל כיון דמספק הוא פוטרו לא הי' לו להזכיר פטורין ממיתה דקמי קודשא ב"ה בבית אחד שהרי אפילו פסח ראשון נאכל בשני בתים אלא שאין האוכל אוכל גליא וליכא ספיקא הא חדא ועוד שאפילו הי' אומר הרמב"ם גם כאן בהדיא בשני מקומות וכיון דבפסח שני יכול להוציאו חוץ לחבורתו אם כן יכול לאכלו פטורין מכרת גם כן לא דימה במ"ל יפה ואטו בחיוב כרת ליכא נ"מ רכ לשמים בשני מקומות ואיך כתב שנאכל בבית אחד לכן נראה לי שלא התיר הרמב"ם. הרי יש נ"מ גם לדידן שאם הוא במזיד חייב כרת חייב בשוגג כרבן עולה ויורד אלא להוציא הפסח שני חוץ לחבורה אבל לא לאכלו שם אלא צריך להחזירו ולכך קאמר הרמב"ם פטור מכרת וממילא פטור בשוגג מקרבן ואין לומר דאם לחבורתו אלא שפסח ראשון כיון שיצא חוץ לחבורתו נפסל ונאסר באכילה. כן גם שם בתרומה לא הקשה הכ"מ כלום דהא יש נ"מ אם לחם המורם מן ופסח שני אין בו איסור להוציאו ולא שייך ביה לאו דלא תוציא מן הבית מן התודה אם הוא תרומה או לא לענין זר מאכלו אם הי לוקה או לא דזר שהכל הבשר אבל עשה דבבית אחד יאכל שייך ביה תרומה במזיד חייב מלקות אמנם זה אינו דאטו חיוב מלקות תלוי' במיתה ע"ב משנה הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וכו' ויש לדקדק וכמה לאוין שאין בהם מיתה ויש עליהם מלקות פטורין ממלקות תלוי במה מצורעין למה שיירי' ולא חשבינהו והנה באמרו לא יאכלו ממנו זבים שאינו תרומה ואם כן הרי קאמר הרמב"ם פטורין מחומש וממילא נשמע שאינו וכו' ודאי במנויין עליו מיירי דאל"כ מאי אריא זבין אפי' טהורין לא יאכלו תרומה ופטור ממילא ממלקות אבל אין מלקות תלוי במיתה כלל אבל קרבן שהרי אין פסח נאכל שלא למנויו אלא ודאי דבמנויין עליו מיירי והיא גופא ודאי שמישך שייך בפרת ולא משכחת שום חטאת בשגגה הן חטאת קבועה הך קשיא איך נמנין טמאים הללו עליו והלא אין הפסח בא בטמאה אלא טמא חטאת עולה ויורד שעל טומאת מקדש וקדשיו אם לא בדבר שזדונו כרת נפש בלבד וצריך לומר שנטמאו בזיבה אחר שכבר נשחט הפסח עליהם והנה באופן שדברי מ"ל תמוהים. לעולא בזבחים דף ל"ב דאמר רובם טמאי מתים ונעשו זבים הואיל ואשתרי ובגוף הדבר נראה לי טעמו של הרמב"ם שפסק לקולא לא מחמת ספק וכו' קשיא וצריך לומר דמיירי שזבים הללו שנעשו עתה זבים לא היו טמאי נפש פסק כן אלא דנראה לי' לרבינו עקר כלישנא בתרא דרבא דכל היכי כלל רק שהפסח בא בטומאה שהיו רוב הצבור טמאים ואף שאין קרבן צבור דקרינן חוץ למחנה תשלחם קרינן בי' וישלחו מן המחנה דהא יש להקשות לרבי חלוק ורשאים כלם לעשות בטומאה מ"מ אם לא נטמאו לא שייך הואיל ואשתרי אליעזר דדריש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין וכו' אם ואעפ"כ שוב אינן חייבי' כרת על האכילה דלא קרינן הנאכל לטהורים שהרי כן מכלל דלא עבדי בטומאה מדאיצטרך קרא למעטינהו מכרת ולפי זה קשה אף אם היו טמאים היו מותרים לאכול ולפי זה דמיירי שנעשו זבין אחר שחיטת. מה לי לנפש דכתב רחמנא גבי איש איש כי יהיה טמא לנפש להורות דזבין הפסח לכך לא חשיב מצורעין שהרי נותנין לו כל ימי הרגל כשם שאין רואין ומצורעין אפי' בצבור נדחין הא כבר מוכח מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע נגע ברגל הכי נמי בערב הרגל שהרי יהיה טמא ע"י ראי' זו ברגל ועוד וגו' וצריך לומר דלעולם אי לאו לנפש ה"א דכולהו עבדי בטומאה וישלחו מן בע"פ אחר חצות שכבר הגיע זמן פסח בודאי אין הכהן נזקק לראות נגע המחנה כל צרופי וכל זב וכל טמא לנפש איצטרך זב ומצורע למפטרינהו בהיכל אדם כדי שלא לבטלו מפסח עשה שיש בו כרת שאם ניתנין לחתן ימי המשתה. דכל היכי דלא קרינן מחוץ למחנה תשלח' לא קרינן וישלחו מן המחנה וא"כ לר"א ונותנין לכל אדם שבעת ימי הרגל ק"ו פסח עשה החמור. ודאי צריך לומר כלישנא בתרא דרבא לכך אחז רבינו לישנא בתרא לעיקר

ואחד מן התלמידים השיב דלכך לא הוצרך לחשוב מצורע במשנה שהרי רש"י ד"ה לא תשחט על חמץ דמותר לשחטו על חמץ כדתנן מצה וחמץ עמו הפסח נאכל בירושלים ומצורע משולח חוץ לשלש מחנות וליתא כלל... בבית אף על גב דכבר מיעט לי' מהשבתת שאור ומבל יראה ה"א הני במקום אכילת פסח ויפה כיון: מילי שלא בשעות שחיטה אבל בשע' שחיטה לא מזה משמע כמו שכתבתי בפרק שם ואם אכלו פטורין מכרת דקדק לומר פטורין מכרת ולא קאמר פטורין קמא דס"ל לרש"י דעובר על בל יראה מחצות ולמעל' דאל"כ פשיטא דב"י סתם לומר דמכרת הוא דפטורין כדילפינן בברייתא בגמרא דגבי כרת שלא בשעת שחיטה הוא דהא בל יראה אינו מתחיל עד הלילה ושחיטה היא כתיב כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו' הנאכל לטהורין חייבין עליו ביום ועוד דמדוע לא חשבה המשנה הראשון אסור בלא תשחט על חמץ דם משום טמא וכו' והאי קרא בכרת כתיב אבל ממלקות לא מעטינהו ואף שפטורין זבחי והשני מותר לשחוט על חמץ א א ודאי מה דקאמרה המשנה הראשון אסור מכרת חייבין מלקות בבל יראה היינו מחצות ולמעלה והשני מצה וחמץ עמו בבית היינו גם כן אלא דכל זה ניחא לריש לקיש דיליף האזהרה לאוכל קודש בטומאת הגוף מחצות ולמעלה עד אחר הפסח ולא הוצרכה המשנה לחשב לא איסור זביחת מקרא מיוחד בכל קודש לא תגע אבל ר' יוחנן דאזהרת אכילה גופא הפסק ראשון על החמץ ולא ההיתר על השני שהכל נכלל במה שאמר הראשון יליף מעונש דכרת ואם כן במקום דליכא כרת ליכא אזהרה ועיין במסכת מכות אסור בב''י והשני מצה וחמץ עמו בבית דף י"ד ע"ב ובזבתים דף ל"ד ואם כן לר"י הדרא הקושי' לדוכתיה דנימא סתם דף צו ע"א מהו מדאשתרי טומאת בשר נלע"ד דרב יוסף כספיקא פטורין ואולי משום דבעי למתני ור"א פוטר אף על ביאת מקדש והתם יליף דילי' הוא מטעם מדאשתרי טומאת בשר אם כן לא נסתפק מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש בשעה שטמאי מתים. רק בטמאי מתים אבל בזבים ומצורעים לא נסתפק ובודאי חייבים כרת על משתלחן וכו' והתם דרשינן שאין זבין ומצורעין משתלחן שילוחם הראשון וכמו האימורין שאף שאין חייבים על טומאת בשר מ"מ עכ"פ לא אשתרי להו אבל שפירש רש''י דף ס"ז ע"ב ודי למעוטינהו משילוחם הראשון שהוא בכרת אבל למסקנא דמנזיק רבא דמכדי טומאת אימורין מהיכן אתרבי וכו' אם כן גם מלקות תודה ר"א דחייבין ולכך תני גם ברישא פטורים מכרת ומצורעין שאכלו אימורי פסח הבא בטומאה גם כן פטורי' כהם שפטורים שם ת"ר זבים וזבות וכו' יכול יהא חייבין וכו' כאן בברייתא לא תני כלל. על הבשר ולפי' זה יש לדקדק על לשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ז מר"פ הלכה