צל"ח פסחים קמד

לי קרא נימא דקרא איצטרך כיון דכתיב הוא למעוטו תמורתו הוה אמינא דממעט גם נמצא אחר השחיטה והמיר אתר שחיטה ואיצטרך אם לרבות אבל באמת זה אינו שום סברה אף לטעות בו כלל דפסח שנמצא אחר שחיטה הרי הוא שלמים ומ"ש תמורתו מתמורת שלמים דעלמא

תום ד"ה וכללא הוא תימא וכו' וארישא איכא למפרך וכו' ואמרי' במתניתן דרועה אם המיר קודם חצות ונלע"ד דתמיהת התוספות כאן הוא לשטת רש"י שהביאו התוספ' בעמוד הקודם בד"ה קמ"ל דאיכא וכו' שגם התמורה עצמה ראוי לפסח ונקבעה בחצות ונידחית ואם כן אין חילוק בהמיר קודם חצות אם הי' הפסח אבוד או לא ולפירוש רש"י צריך לומר לר' זירא הא דחילק ר"ע בין קודם חצות לאחר חצות בפסח שנאבד ולא חילק בפסח העומד לפנינו ויש חילוק בתמורה בין המיר קודם חצות או לא צריך לומר דר"ז סובר כל"ק דרבא וקמ"ל רבותא דאפילו המיר אחר חצות אפ"ה כיון שהפסח נמצא קודם חצות תמורתו אינה קריבה ולפי מה שכתבנו דתמיהת התוספות כאן הוא לפירוש רש"י נדחה קושיית מהרש"א כאן עיין עליו

ע"ב משנה המפריש נקבה לפסחו וכו' ירעה עד שיסתאב בגמר' מפרש לה משום דיחוי ומזה נראה דקרבן דלא חזי למה שהופרש אף שחזי לקרבן אחר לא מהני ומקרי דיחוי דהרי נקיבה וזכר בין שתי שנים אף דלא חזי לפסק הרי חזו לשלמים מ"ע כיון שאינו ראוי למה שהופרש נדחה לגמרי ולפי זה המפריש פסחו בשאר ימות השנה ראוי להיות נדח' שהרי אינו ראוי לפסח דלאו זימני' הוא ואף שראוי לשלמים דמ"ש מנקיבה ואם נאמר דבפסח בשאר ימות השנה מקרי שלמים ולא הוה דיחוי כלל והך דנקיבה מיירי בע"פ אחר חצות שכבר הגיע זמן פסח א"כ היכי קאמר ש"מ דיחוי מעיקרא הוה דיחוי מנ"ל דבהפרישו אחר חצות איירי דלמא קודם חצות והוה ראוי לשלמי' ועכשיו הוא שנדחה אלא ודאי שדיחוי שלו היינו שאינו ראוי לפסח אף שראוי לשלמים ולפי זה קשיא כנ"ל ואין לומר דבאמת צריך להפריש קרבן פסח אחר חצות דוקא א"כ היכי אמרינן בזבחים דף י"ב דמגדף ר' אבוה דפסח כשר לבן בתירא היכי משכחת דמשמע דלרבנן יכול להפרישו אימת דבעי אלא ודאי דמה שיהי' כשר לאחר זמן לא מקרי דיחוי א"כ לב"ב יהיה כשר אחר חצות אלא עיקרן של דברים כך הם דאם הוא נדחה לגמרי ואינו ראוי לשום קרבן אף שיהיה חזי לאחר זמן מקרי דיחוי אף שאינו מחוסר מעשה כלל אם לא שיהיה חזי בו ביום למסקנא דזבחים שאין מחוסר זמן בו ביום או אף מאורתא אם לילה לאו מחוסר זמן ולכך לבן בתירא מקשה שפיר לפי הוה אמינא דיש מחוסר זמן נמי בו ביום ואף שיהיה ראוי אחר חצות מ"מ קודם חצות אינו ראוי לשום דבר אבל היכי דחזי לשאר דברים אלא שלמה שהופרש אינו ראוי כמו נקיבה לפסחו שראוי עכ"פ לשלמים אזי אם אינו ראוי לעולם למה שהופרש מקרי דיחוי אבל אם יהיה ראוי פעם אחת אחר זמן למה שהופרש לא מקרי דיחוי ולכך רשאי לרבנן להפריש פסת זמן רב קודם פסח שאף שאינו ראוי אז לפסח מ"מ ראוי לשלמים ואחר זמן כשיגיע ע"פ יהיה חזי לפסח לא מקרי דיחוי והא דלא אמרינן בכל הקרבנות כשיקדישם בחול ושהה עד אחר השבת שיודחו שהרי בשבת נדחו מלהקריב ואין לומר דשבת לא מקרי דיחוי כיון דיהיה ראוים למחר דהרי בשבת לא חזי לשו' דבר והוה דיחוי אף שיהי' לאחר זמן ואין לומר דראוי לקרבן צבור לתמידין ומוספין דתינח זכרים בני שנה אבל נקיבו' או פרים או אלים כלם יופסלו כשעבר עליהם השבת וכן חטאת שהוא פסול שלא לשמו ולא חזי בשבת לשום דבר נימא דנדחה כשעבר עליו השבת וצריך לומר דשבת לאו מחוסר זמן מקרי שהרי אם עבר והקריב אף שחילל שבת הקרבן כשר וכדמשני בירושלמי גבי חגיגה בפרק אלו דברים שהקשה על פסוק לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט אמר ר' אבוהו כשחל י"ד בשבת ר' יונה בעי אם חל בשבת אין חגיגה באה עמו אמר ר' חנינא אלו עבר והקריב שמא אינו כשר וכן בתלמודא דידן במס' ביצה דף כ' גבי כבשי עצרת ששחטן לפני זמנן שאם היתה שבת אם זרק הורצה ואמנם אף דאם עבר והקריב כשר מ"מ צריך לומר ג"כ הטעם הואיל וחזי למחר דאל"כ היא גופא קשיא היאך אם עבר והקריב כשר הא אמר רבא בזבחים דף ע"ג ע"ב הואיל ואמר רבנן לא נקריב אי הקריב לא מרצה הרי אפי' באיסור דרבנן אין מרצה וק"ו שבת דרחמנא אמר לא נקריב הלכך צריך לומר שאני התם בזבחים דאמר רבנן לא נקריב כלל אבל שבת הואיל וחזי למחר מרצה גם היום. ולפי זה חטאת מצורע אין להפריש קודם שיטהר ויגיע זמנו לפי שהחטאת אינו ראוי לקרבן אחר שאם שחטו שלא לשמו פסול ולשמו ג"כ לא חזי קודם זמנו ואם כן לא חזי לכלום ואף שיהיה חזי אחר זה לא מהני וכנ"ל והוא שלא כדברי התוס' במנחות דף ה' ע"א בד"ה אלא ועיין שם דף צ"ח ע"א רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות וכו' וקסבר חצות קבע עיין בדברינו לעיל דף צ"ו ע"ב מה שפירשנו בדברי ר"ז דאמר קודם חצות וכו' שנינו וכאן לא שייך פירושינו הנ"ל ונלע"ד גם כאן למיהב טעמא מה רבותא של חצות ואומר דרבינא מחולק על דרב אשי מוקי הך כר"ש דאין בע"ח נדחין ורבינא מוקי לה אפי' כר"י דסובר בע"ת נדחין אלא דרבינא סובר דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי וא"כ אם הפרישו קודם חצות הי' ראוי' לשלמים וכר"י בזבחים דף י"א ע"ב דפסח ששחטו שחרית שלא לשמו כשר וכשהגיע חצות אידחי משלמים ובפרט כשמתו בעליו דאידחי לגמרי משום קרבן ושוב אינו חוזר ונראה אבל כשהפרישו אחר חצות מעולם לא חזי' לשלמים והוה לענין שלמים דיחוי מעיקרא ולא שמי' דיחוי אלא דלפי זה קשה הוה לי' לאוקמי אפילו הפרישו קודם חצות וכב"ב שם בזבחים דפסח ששחטו קודם חצות לשם שלמים פסול ואם כן גם ק קודם חצות הוה לענין שלמים דיחוי מעיקרא

רש"י ד"ה ש"מ וכו' ומרישא נמי שמעינן לה וכו' לפי הנראה לא ס"ל לרש''י סברת התוס' לעיל דף צ"ו ע"ב בד"ה קודם שחיטת הפסח וכו' דהתם דחי' בידים דאם כן לא היה יכול להוכיח דבע"ח נדחים ולומר דרש"י סבירא לי' דגם כאן מקרי דחי' בידים ואף שהוכיחו התוס' לעיל דהיכי דדרך הקדש דחי לא מקרי' דחי' בידים יש לומר דהתם היינו בהקדים חצי' דאם בע"ח אינן נדחים אם כן כשיקנה חצי השני ויקדישנה תקרב למה שהוקדשה לכך לא מקרי דחי' בידים אבל כאן שהקדישו למה דלא חזי' לעולם מקרי דחי' בידים אף שהוא דרך הקדש אלא דאם לרש"י גם כאן מקרי דחי' בידים איך כתב רש"י כאן ודלא כר"ש ולכן נראה דרש''י כאן לא ס"ל סבר' התוס' דלעיל אלא דקשה דהרי התוס' כתבו לעיל סברה זו בשם רש"י ולכן נלע"ד לפי מ"ש לעיל דף צ"ו ע"ב לפרש טעמ' דר"ז דאמר חצות שנינו וא"כ לר"ז מקרי דחי' בידים אבל לרבה דמפרש קודם שחיטה שנינו ואפילו נמצא אחר חצות קודם שחיטה וזה לא מקרי דחי' בידים ואם כן מ"ש התוס' לעיל בשם רש"י היינו בשטת ר' זירא ומה שפירש רש"י כאן היינו בשטת רבה

ד"ה הפסח שנתערב וכו' שלשה טלאים וכו' וכתב מהרש"א לא ידענא למה לי שלש' טלאים בנתער' בטלה א' וכו' נמי איכא לפרושי הכי עכ"ל מהרש"א ואף דזבחי' לשון רבים הוא היינו לפי שכולל כל מיני זבחים אבל אכתי יכול לפרש שנתערב חד בחד זהו כוונת מהרש"א אבל לענ"ד נראה שאם היה כוונת המשנה חד בחד הוה לי' למתני הפסק והזבחים שנתערבו אבל השתא דתנן הפסח שנתערב בזבחים משמע שהזבחים הם רוב וכמו הנסקלין בנשרפין בסנהדרין דף פ' ע"ב וא"כ בחנם השיג המהרש"א על רש"י ואמנם קושיית המהרש"א תסוב על המשנה גופה וראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם שפירש שנתערב הפסח עם שתי עולות ולפרישו קמ"ל מתניתין רבותא דאעפ"י שרובן עולות אפ"ה צריך להמתין עד שיסתאבו כול' ולא אמרינן כיון שנפל מוסב אחת מהן כל דפריש מרובה פריש וזה ודאי עולה הי' ויביא בדמיו עולה קמ"ל דלא אמרינן הכי וטעם הדבר דלא אמרינן כן מבואר אצלי בארוכה בדרושים שלי אבל לפירוש רש"י שפירש אחד עולה וא' אשם אין כאן שום רבותא יותר מחד בחד ואפשר שזה כוונת מהרש"א שהקש' על רש"י ולא הקש' על תנא דמתניתין גופ' ומה דנקט רש"י עולה ואשם ושבקי' לחטאת משום דחטאת ליתי' בזכרים רק שעיר נשיא ולא שכיח וחטאת צבור נפדי' תמימין ואינו צריך להמתין עד שיסתאבו שום במשנה ויבוא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו' לפי הגירסא לעיל במפריש. נקיבה לפסחו דגרסינן ויפלו דמיו לנדבה הכי נמי אין הדמים ראוים לאותו המין והתיו"ט הרגיש בזה ומוקי הך מתניתין כמ"ד אין בעלי חיים נדחין ובעיני קשה הדבר לומר כן. ששני משניות סמוכות זו לזו יהיו סתרי אהדדי ולא יזכירו מזה דבר בגמרא לומר תניא היא ולכן נראה בעיני כיון דקמי שמיא גליא לא מחשב כל כך דחי גמורה שיהיה הדיחוי אפילו בדמים ודי שהם עצמם נדחים כמו דאמר רבא בזבחים דף ע"ג ע"ב הואיל ואמר רבנן לא נקריב וכו אבל שיודחו גם הדמים כולי האי לא החמירו

ע''ב ורבינו היכי עבדינן אמר רבא ממתין וכו' לכאורה תמוה ודקארי לה מה קארי ל' וכי לא ידע האי תקנתא דאמר רבא ונרא' דדבר גדול השמיענו רבא שהיה מקום לומר שיהיה רשאי למכור באטליז ולשקול בליטרא שהרי הטעם שאין הבכור נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא משום שאין ריוח להקדש מזה אבל כאן הרי מביא בדמי היפה שבהם שלמים ויש ריוח להקדש במה שנמכרים ביוקר וכמו שכתב רש"י בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה נתערבו זבחים וכו' וא"ת השתא נמי איכא בההוא זבח המעורב פסידא דהקדש וכו' ולכך שאל היכי עבדינן רצונו בזה אם למכרו באטליז ולשקלו בליטרא ועל זה השיב רבא דאכיל להו בתורת בכור בעל מום ולומר דלא מחלקינן בין זה לשאר בכורות בעלי מומין וכמו דמשני רש"י שם דמשום פסידא דההוא זבח לא מזלזלינן בבכור ומעשר וכו'

שם במשנה והם אוכלים עמו משלו וכו' הא ודאי שזה שלהן יוצא לבית השריפה אלא שלא הוצרך לשנאו במשנה כיון שודאי פסול הוא בודאי יוצא לבה"ש אבל בסיפא יודע איזה נשחט ראשון ושם הוא פסול רק מספק שם תני שלהן יוצא לבית השריפה ופשוט דמה דקאמר יוצא לבית השריפה היינו בששה עשר דבעודו יום אי אפשר לשרפו כיון דאינו ודאי פסול ובעי עיבר צורה ולמחר הוא יום טוב ולכן ודאי שיוצא לבה"ש היינו בששה עשר אבל ברישא שהוא אוכלו משלו והם אוכלין עמו משלו אז שלהם נשרף תכף בעודו יום בע"פ אם הדבר נודע בערב פסח. שם ופטורין מלעשות פסח שני כתבו התוס' ולא דמי להא דאמר לעיל שכת לפני זריקה חייבים לעשו' פסח שני הנה לא ביארו התוס' הטעם מדוע לא דמי ואמנם הדבר פשוט דשם שני הפסחים יוצאים לבית השריפה אבל בכאן אף שהן אינן אוכלין עכ"פ הוא אוכל והרי הפסח כשר וכיון שהפסח כשר אז אם שלו נשחט ראשון הם יוצאים בשלו אלא שמספק אינן יכולים לאכול לכך פטורין מלעשות פסק שני כיון שהפסח כשר הוא שהרי יש לו אוכלין שהוא אוכל ממנו ומזה הטעם נ"ל דלכך בסיפא באמר להן ואמרו לו תנן ואם אינו יודע איזה נשחט ראשון שניהם יוצאים לבה"ש ושם לא סיים שפטורין מלעשות פסח שני ששם באמת חייבים שניה' לעשו' פ"ש ששם לא מיירי בשכחה אלא שאינו ידוע איזה נשחט ראשון והיתה הזריקה בפסיל וחייבין בפסח שני ולכן אני תמה על רבינו הגדול בפרק ג הל' ו' שכתב גם שם שפטורין מלעשו' פסח שני ובפרט שפסק שם בהל' ב' באומר לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שאם שכח קודם שיזרוק הדם חייבין בפסח שני וכלישנא קמא דאביי לעיל דף פ"ס ע"ב ואם כן לא היה לסיים כאן ופטורין מלעשות פסח שני ויבואר אחר זה דף צ"ט ע"א מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים וכו ויש לדקדק אף שבאינו ידוע איזה נשחט ראשון מפסידין ע"י האמיר' הלא נגד זה לפעמים מפסידין ע"י השתיקה דאם רק אחד מצא ושחט השני לא שחט כלום אז אם אמר ואמרו אוכלין כולן ממנו ואם לא אמר ולא אמרו אין אוכל רק זה ששחט ולפי דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל שבאמר ואמרו גם כן פטורין מלעשות פסח שני וא"כ לא יקיים מצות אכילת הפסח כלל לא בראשון ולא בשני אתי שפיר מה דקאמר יפה שתיק' לחכמי' שבלא אמר ולא אמרו ושכח רק אחד מ"מ יקיים גם השני מצות אכילת הפסח בפסח שני משא"כ באמר ואמרו שמפסידין מצות אכילת הפסח לגמרי לא בראשון ולא בשני ואפשר שמזה יצא לו להרמב"ם מה שפסק דגם באמר ואמרו פטורין מלעשות פסח שני פרק ערבי פסחים ע''ב מאי ארי' ערבי פסחים וכו' לפי מה שכתבו התוספות במשנתינו בד"ה ערבי פסחים דפסחים היינו ראשון ושני נסתר קושיית הגמרא איצטריך לשנות ע"פ משום פסח שני שאינו לא שבת ולא יו"ט וצריך