צל"ח פסחים קמא

פוטר ואמנם הרמב"ם לשטתו דהלכה כרבי ואם כן הוה לי' להגמרא למימר רבותא אליבא דהלכתא אלא ודאי דבאמת דבעשה השני גם רבי ור''נ מודו דפטור והיינו טעמא דהרמב"ם דפסק דבעשה השני פטור ולשטת רש"י קשה דלמה לא נקט הגמרא רבותא לרבי ור' נתן ואחז רבותא לרחב"ע ולמימר דרש"י סבר דהלכה כרחב"ע ולכך אחז הרבותא אליבא דרחב"ע הדבר קשה שהרי הראב"ד תמה שם על הרמב"ם שפסק כרבי שהרי רבים פליגי וכוונתו שראוי לפסוק כר' נתן דבכל צד איהו רבים דבהזיד בראשון רבי מסייע לי' לחייבו ובשוגג בראשון והזיד בשני רחב"ע מסייע לי' לפוטרו והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ואמרתי לתרץ לפי דלא אפשר לפסוק כר' נתן משום דסתם משנה לקמן דף צ"ה דפסח שני דוחה שבת ולר' נתן במועדו לא קאי כלל על פסח שני ועיין לקמן דף צ"ה ע"ב ברש"י בד"ה דוחין את השבת וכיון דר' נתן אידחי נשאר רבי ורחב"ע לכך פסק הרמב"ם כרבי אבל למימר דהלכה כרחב"ע נגד רבי אתמהה וצ"ע

רש"י ד"ה ולרב יהודה קשיא וכו' והא טמא שרץ וכו' ופלוגתייהו בפ' האשה ויש לדקדק שהי' לו לרש"י להרשים במה דאמר לדידך קשי' וכו' והא טמא שרץ הי' לרש"י שפלוגתייהו בפ' האשה ונראה משום דהא דסבר עולא שו"ז על טמא שרץ כבר נזכר במכילתן בפרק כיצד צולין דקאמר עולא משלחין א' מהם לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו בשרץ ומשני קסבר שו"ז על ט"ש וא"כ כבר נזכר דברי עולא קודם שהוזכר פלוגתייהו בפ' האשה ואולי נוכל בזה לדחות הדקדוק של התו' בד"ה וקאמרת וכו' שדקדקו דהוה מצי למפרך מט"י דלכ"ע שוחטין עליו אע"פ שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ואני אומר על קושיית הגמרא שהקשה וקאמרת שוחטין וזורקין יש לנו לדקדק ואטו אמר עולא שחייבין לשחוט עליו שוחטין וזורקין קאמר ואולי הכוונה שרשאין לשחוט ולזרוק עליו והורצה ואם כן ליכא קושיא דדלמא גם בדרך רחוקה סובר כרב נחמן בריש פרקין דאמר הורצה דמיחם הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבוא עליו ברכה ואמנם ממה דאמר עולא לעיל בפ' כיצד צולין דף פ' ע"א דמשלחין לד"ר ולא סגי לטמאו בשרץ משום דסבר שוחטין על ט"ש מכלל דס"ל שהוא כטהור מעליא דאל"כ אכתי הי' נחשב עם הטמאים לעשות גם בטומאה ומכריע הצבור לטומאה ואם כן שפיר הקשה והא טמא שרץ שאינו יכול לכנס וכו' וקאמרת שוחטין אבל שיקשה משוחטין על ט"י לכ"ע הוה דחינן דשוחטין על טבול יום היינו שרשאין לשחוט עליו והורצה ואף דאם הי' סובר אין שוחטין אז ממילא גם בד"ר לא הורצה כדמשמע לעיל בריש פרקין דקאמר ר"נ ר"ע לטעמי' דסבר אין שוחטין וכו' מ"מ לא הי' יכול להקשות על רבה דר"ע הוא דסבר אין שוחטין דהיינו רחמנא דחי' דסבר שהי' חל שביעי שלהם בע"פ על רבה הוה אמינא דסבר דלכך אין שוחטין לפי שכיון שהוא טמא ממילא אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והרי הוא כמו בדרך רחוקה אבל באמת בשניהם הורצה ולכך הקדים דאת אמרת שוחטין וזורקין והיינו לעיל בכ"צ דמוכח דאינו נחשב טמא כלל

ונלע"ד דאף על פי כן שפיר דקדקו התוספות דעל כרחך כוונת הגמ' דאת אמרת שוחטין היינו לעיל בפרק האשה דף צ' דליכא למימר דכוונתו על מה דאמר עולא בפרק כ"צ משלחין אחד לדרך רחוקה שהרי התוס' כתבו שם בדף פ' ע"א בד"ה משלחין וכו' פי' אחד מן הטהורין מדפריך ויטמאנו בשרץ וקשה לריב"א אדרבא ישלחו א' מהטמאים והוו טהורין רובה ועבדינן בטהרה דבכולי שמעתין אמרינן דמהדרינן אטהרה ותירץ דעולא גופא אמר כאן דרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא ולפ"ז כל זה למסקנא דהשיב עולא דרך רחוקה לטהור אבל רבה בקושייתו עדיין לא ידע מזה ואם כן גם דברי עולא בכ"צ דמשלחין א' לדרך רחוקה הי' מפרש א' מהטטאין וליכא קושיא כלל ויטמאנו בשרץ וממילא אין לנו הכרח משם דסבר עולא שוחטין וזורקין ואם כן עקר קושיית רבה מפ' האשה דך צ' דפליגי עולא ורב יהודה ועולא אמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ ממ"נ אי אפשר לפרש שוחטין היינו אם עביד הורצה לא הקשה רבה כלום אלא ודאי מדאמר שו"ז היינו חיוב וממילא גם שוחטין על טבול יום היינו חיוב מצד הדין ושפיר דקדקו התוס'

ואמנם התוספות מדויל ידייהו משתלמי שהם עצמם לעיל בדף פ' ע"א דחו שם תירץ זה של ריב"א דשם דמחצה טמאים לא שייך אין דרך רחוקה לטמא אלא הטעם שמשלחין מהטהורים משום דמהדרינן למעבד כולהו בראשון ואם כן שפיר מוכח מדמשלחין לד"ר ולא מטמאינן בשרץ מכלל דטמא שרץ כטהור גמור הוא לענין שחיטה וזריקה

ובגוף פלוגתייהו דעולא ורב יהודה יש לדקדק איך שייך בזה פלוגתא דכיון דאינו יכול ליכנס מה יעשה ומה יועיל מה שיבוא אחר זמן שחיטה בשעת אכילה ומה יאכל אם לא שחט ונראה לתרץ בשלשה האופנים: האופן האחד דפלוגתייהו אם חייב לבוא בסוסים ופרדים דלר"י לא מחשב דרך רחוקה חייב לשכור סוסים ולמהר ביאתו בעוד שעת שחיטה ולעולא אינו צריך שהרי הוא בד"ר כמו ששנינו אחר כך בברייתא היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ופרדים וכו' אופן השני דלעולא ור"י תרווייהו סבירא להו כרב ששת לעיל בריש פרקין אם שחטו וזרקו על מי שהיה בד"ר לא הורצה ולעולא דמחשב דרך רחוקה אם שחטו עליו לא הורצה ולר"י דלא מחשב רחוקה אם שחטו עליו הורצה אופן השלישי לדעת רבינו הגדול הרמב"ם דמחלק בין טמא וד"ר לשאר אונסין דבשאר אונסין בראשון אם הזיד בשני חייב וכרבי לעיל דאמר ח"כ על השני ובטמא וד"ר בראשון אף שהזיד בשני פעור גם לרבי ואם כן פליגי עולא ור"י אם אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ויכול לכנס בשעת אכילה דלעולא מחשב זה דרך רחוקה ואם הזיד אחר כך בשני פטור ולר"י לא מחשב זה ד"ר כיון דיכול לבוא בשעת אכילה אלא דכיון דאינו יכול לבוא בשעת שחיטה אינו יכול לשחוט והוה רק כשאר אונסין ואם הזיד אחר כך בשני חייב כרת על השני

דף צ"ד ע"א רש"י ד"ה וכוש א' מששים בעולם אלמא עולם טפי משיתין אלפי פרסי נראה לי טעות סופר כי עפ"י החשבון הזה העולם הוא כ"ד אלפי פרסי מכוון לכן נ"ל שצריך להיות הגרסא ברש"י אלמא עולם טפי משיתא אלפי פרסי ועל דברי רבי קאי דאמר שיתא אלפי פרסי הוה עלמא ומקשה מברייתא זו דעכ"פ טפי משיתא אלפי פרסי הוא ע"ב ואע"ג דמצי עייל וכו' רבים נתקשו על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שפירש דגם לר"ע בעינן שחלה או נשתבש הילוכו ולא היה יכול לכנס להעזרה בשעת הקרבן ופלוגתייהו הוא דר"ע מחשב זה לאונס ודינו כשאר אנוסין ור"א מחשב זה דרך רחוקה ועכ"פ מיירי ר"א דלא מצי עייל ואיך קאמר כאן ואע"ג דמצי עייל ונתתי לב למצוא מקורו של רבינו בפירוש המשנה מאין יצא לו דבר זה שהיה חולה או נשתבש בהילוכו ונראה שמדברי הירושלמי לקח רבינו דבר זה דבירושלמי קאמר ה"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה עכ"ל הירושלמי ואם כן בעינן עכ"פ שיהיה האיש רחוק לכך פירש הרמב"ם שחלה או נשתבש בהילוכו אלא דדברי הירושלמי הם לפרש דברי ר' יוסי מנקודה אבל ר' אליעזר במשנתינו הרי שנינו איזה דרך רחוקה וכו' ר"א אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ א"כ דר"א סבר דזה מקרי דרך רחוקה מצד ריחוק המקום לא מצד האדם ואם כן לא בעינן כלל שחלה ופריך שפיר ואע"ג דמצי עייל וכו' ומשני רבא תנאי היא דתניא וכו' ועיין פירוש רשאי ותוס' שפירושם דחוק מאד דהרי שום תנא מהני תנאי אליבא דר"א לא סבר מן המודיעים ולחוץ ואנן נימא דאיכא עוד דעה שלישית וסובר דר"א סובר מן המודיעים ועוד לפירוש רש"י ותוספות לא היה צריך להביא הך ברייתא כלל אלא הוה ליה למימר תנאי היא דהיינו תנא דבמשנתינו אליבא דר"א ותנא דברייתא דערל אליבא דר"א ולכן נראה לפרש תנאי היא היינו תנא דמשנתינו אליבא דר"א דמשמע דר"א ס"ל דזה מקרי רחוקה מצד המקום ור"י בר יהודה דברייתא אליבא דר"א דלא הזכיר שזה דרך רחוקה אלא קאמר סתם חוץ לעשייתו ואיכא לפרש באמת טעמא דידיה משום דנקוד על רחוקה כדברי הירושלמי ופירש הרמב"ם דברי ר"א במשנתינו כפי מה דמוקי ליה בגמרא ואליבא דר"י בר יהודה. שם כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה וכו' העין משפט רשם כאן מי' פ"ז הלכה ו' ומשמע שהיה סובר שהרמב"ם פסק כן ואם היה הרמב"ם פוסק כן היה דבריו תמוהים שהרי אמר כאן כמאן כר"י בר"י שאמר משום ר"א והרי הרמב"ם פסק כר' עקיבא דדרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ כמבואר בדבריו פ"ה הלכה ט' אבל באמת לא פסק הרמב"ם כן שהרי כאן אמר העומדים בעזרה דמשמע דבעינן שיעמדו בעזרה ממש אבל אותן הטהורים העומדים על פתח העזרה אינם באים בחשבון לפי שהם בדרך רחוקה והרמב"ם כתב בפ"ז הל' ז' כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין וכו' אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהם מבחוץ קודם שתכנס כת ראשונה משערין אותו חרי שכתב עד שהם מבחוץ והיינו דלא כר"י בר"י ואמנם הא ודאי אף שלר"ע לא מיקרי ד"ר אלא מן המודיעים ולחוץ מ"מ לענין מנין לדעת הרוב אין נמנין אלא אותן שלפנינו העומדים חוץ לעזרה ורוצים להביא הפסח אבל אותן שאינן לפנינו מי יודע מספרם ולדעתי אם בתחלת זמן שחיט' טמאים עושים בטומאה אפילו אם אח"כ באו טהורים שהיו מן המודיעים ולפנים ובאו בעוד זמן שחיטה ונתרבו הטהורים מאד על הטמאים מ"מ כבר יכולים לעשות בטומאה והכל הולך אחר התחלת זמן שחיטה

רש"י ד"ה חוץ לעשייתו דגמרינן מריחוק דמעשר שני מה להלן חוץ להכשירו וכו' והכשירו דפסח בעזרה עכ"ל רש"י ולא ידעתי כוונתו מה נינהו הכשירו דמעשר בירושלים אם שרשאי לאכלו שם א"כ היינו חוץ לאכילתו ואם שאינו יכול לפדותו הרי אם יצא לחוץ נפדה ובפרט למאן דאמר מחיצה לקלוט דרבנן ונראה לי דהכשירו הוא שאז מתקדש שאם אחר כך אכלו חוץ לירושלים היה לוקה אבל קודם שנכנס אם אכלו חוץ לירושלים אינו לוקה כמפורש במסכת מכות דף י"ט ע"ב

דף צ"ה ע"א משנה מה בין פסח ראשון לשני הנה לא קחשיב במשנתינו שהראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומא' ואי משום דקתני סיפא זה וזה דוחין את השבת ודייקינן בגמרא שבת אין טומאה לא א"כ גם הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל וכו' לא הוה צריך למתני מדקתני סיפא זה וזה טעונין הלל בעשייתן ג"כ יש לנו למידק בעשייתן אין באכילתן לא ואעפ"כ שנאו בפירוש ברישא א"כ גם הא דשני אין דוחה את הטומאה הוה לי למתני ברישא לכן נראה לי דתני ושייר ושייר נמי ג' כתות כמו"ש התוספות בד"ה מה בין ראשון ובזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' דתנא דידן חשיב ביקור לשיור ותנא דתוספתא לא חשיב ביקור לשיור כיון דנוהג גם בתמיד ולדידי גם תנא דידן לא חשיב ביקור לשיור

שם ונאכלין צלי וכו' ודוחין את השבת הנה דוחין את השבת הוא ביום ונאכלין צלי הוא בלילה והיה לו להקדים דוחין את השבת ואחר כך ונאכלין צלי ואולי משום דנאכלין צלי נוהג בכל שנה ושנה ודחיית שבת לא שייך אלא כשחל בשבת לכך הקדים דבר שהוא תדיר