צל"ח פסחים קמ

דף לג ע"א ר' עקיבא לטעמיה דסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש ויש להקשות כיון דאין שו"ז על ט"ש אם כן טמא גופי' חייב כרת דהרי מיירי קרא אף בשביעי שלו וכיון דטמא גופי' ח"כ שוב ליכא למימר דד"ר דכתב רחמנא הוא לפוטרו מכרת שהרי טמא דכתיב בצדו בההוא קרא חייב כרת אלא ודאי דד''ר דכתבי' רחמנא היינו דאי בעי למעבד לא מצי למעבד ולא הורצה ולפ"ז קשה אמאי הוצרך ר"ע למילף דרך רחוקה בהקישא או במה מצינו מטמא הרי לשטתו דאין שו"ז על ט"ש אם כן מדרך רחוקה גופי' הדבר מוכרח ואמנם לשטת התוס' בד"ה ה"ג ניחא שעיקר המה מצינו או ההיקש הוא על גוף הדין שאין סיפק בידו לעשות ויליף מזה דלא מקרי דרך רחוקה כי אם ברחוק ט"ו מיל אבל לזה דלא הורצה באמת לא צריך לא מה מצינו ולא הקישא

ובזה הרוחנו לתרץ קושיית התוספות בדבור הנ"ל בסוף הדבור שהקשו דאי לאו הקישא הוא אם כן איכא טובא למפרך ולפי מ"ש ניחא דבשלמא למילף דלא הורצה שייך למפרך פרכות דודאי יש כמה חומרות בטמא שאסור בתרומ' וכיוצא בזה אבל למילף שיעור דרך רחוקה לא שייך שום פירכא וכל זה לר"נ דסובר דלאו מהקיא יליף רק במ"מ ולכך קאמר דר"ע לשטתו וכו' ואנא סבירא לי שו"ז ולא מוכח מגופיה דקרא דאיצטרך לפוטרו מכרת ובמה מצינו ליכא למילף דאיכא כמה פירכות אבל ר"ש סובר דר"ע מהקישא יליף וסובר ר"ש דיכול להיות דסובר ר"ע שו"ז ואפ"ה סובר לא הורצה דאין משיבין על ההיקש

וכל זה לגרסת התוס' דגרסי מה טמא שאין סיפק בידו וכו' אבל לגרסת רש"י דגריס מה טמא שסיפק בידו וכו' אם כן עקר ההיקש או המה מצינו דיליף ר"ע הוא דלא הורצה הדק"ל כיון דסובר ר"ע אין שוחטין וזורקין וכו' אם כן למה הוצרך למילף במה מצינו או בהיקש הא גופי' דקרא דדרך רחוקה מוכח דלא הורצה וכנ"ל

ונראה שזו היתה גרסת רבינו הגדול הרמב"ם וקשי' לית לרבינו כנ"ל ולכך בחר לו הרמב"ם דרך לעצמו לחלק בין טבול יום דמת לט"י דשרץ כמבואר בדבריו בריש פרק ו' דבמת אפילו טבל והוזה אין שוחטין עליו ושפיר פטור הוא מכרת וגם דרך רחוקה איכא למימר דכתבי' קרא לפוטרו מכרת לכך הוצרך ר"ע למילף במה מצינו או בהקישא דמידחי דחי' רתמנא כטמא

ונחזור לשטת רש"י ונראה דלרש"י באמת נפקא לי' לר"ע מגופי' דקרא דדרך רחוקה אלא דהי' מקום לומר דדרך רחוקה נאמר לפוטרו מכרת לכך קאמר ר"ע נאמר טמא וכו' וטמא ודאי לא נאמר לפוטרו מכרת שהרי באמת חייב כרת כיון שבידו לטבול ובודאי לא נכתב רק להורות דדחי' רחמנא דלא הורצה אף ד''ר לא נאמר לפוטרו מכרת אלא להורות דלא הורצה

שם לא קשיא הא ר' יוסי הא ר' יהודה ויש לתמוה דהא כי היכי דקשיא לן הני תתי ברייתות אהדדי לענין זבות ומצורעות ונדות דחשיב בבריית' ראשונה ולא חשיב בשניה הכי נמי קשיין אהדדי לענין שוגגין ואנוסין ומזידין ומדוע לא רמי לה אהדדי ובזה לא שייך לשנויי הא ר' יהודה הא ר' יוסי ונראה דהיא גופא קשיא מנא לן דמזידין עושין בשני כיון דמאיש איש אין לרבות רק זיבה וצרעת ונדות שהרי איש כי יהיה טמא כתיב ומנא ליה לרבות מזידין ולכן נראה דמזידין ושוגגין ואנוסין לא צריכין שום ריבו דבשלמא הטמאים הוה אמינא כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני דשני תשלומין דראשון הוא וכמו גר בנתגייר וקטן שהגדיל לר' נתן ועיין בתוס' בסוף ד"ה אלא למה נאמר ואפילו לאינך תנאי דפליגי על ר"נ וסברי דשני לאו תשלומין דראשון הוא אפש' דמהכי הוא דילפי מדרבי רחמנ' הטמאים דלא חזו בראשון ועכ"פ אי לאו איש איש ה"א טמא ודרך רחוקה דרבינהו קרא איתרבו אבל שאר טמאים לא להכי איצטרך איש איש אבל מזידין ושוגגין ואנוסין דחזי בראשון מהי תיתי למעוטינהו משני שיהי' צריך קרא לרבינהו ואם כן לא קשיין הני תרי ברייתות אהדדי כלל לענין שוגגין ואנוסין ומזידין דברייתא ראשונה דתניא אלו שעושין את השני חשיב גם שוגנין ואנוסין ומזידין דודאי גם הם עושין את השני משא"כ ברייתא שני' דקאמר יכול לא יהא עושין את השני אלא טמא נפש ושהי' בדרך רחוקה זבין ומצורעים ובועלי נדות מניין לא חשיב שוגנין ואנוסין ומזידין דעל אלו לא שייך להקשות מניין דמהי תיתי למעטינהו

תוס' ד''ה דאי בעי למעבד וכו' ונראה לר"י דמתניתין דקתני שאלו פטורין מכרת ליכא למידק כרב נחמן וכו' ואתי שפיר דלעיל מייתי ראיה ממתניתין לרב ששת כוונת התוס' דלר"ש איכא לפרושי למה נאמר דמתניתין על טמא דלדידהו מצי ר"ש סבר שו"ז וכמו שכתבו בד"ה ה"ג ושפיר קאמר מתניתין למה נאמר טמא דהא מאיש לפי אכלו נפקא אלא דקשיא לשטתם דקאי על טמא איך סיים במשנתינו שאלו פטורין מכרת פשיטא דפטור מכרת כיון דאיירי בששי שלא אנוס הוא ונראה משום דלכאורה בלא"ה אין מקום לפרש משנתינו אליבא דר"ש דאפילו אם נפרש למה נאמר דמתניתין על טמא קאי אכתי קשה הא עקר טעמי' דר"ש דאמר לא הורצה הוא משום דמדחי דחי' רחמנא כטמא והיינו דיליף במה מצינו או בהקישא וכדברי ר' עקיבא דאמר נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה וכו' וכל זה השתא דכתיב טמא אבל אי לא הוה כתיב טמא כלל מנא ידעינן דדרך רחוקה דאי עביד לא הורצה אמנם כבר כתבתי דדרך רחוקה גופי' לא כתיב אלא להורות דלא הורצה אך כל זה השתא דכתיב טמא וליכא למימר דדרך רחוקה אתי לפוטרו מכרת דהרי טמא דכתיב בצידי' חייב כרת אבל אי לאו טמא הוה אמינא דד"ר כתיב לפוטרו מכרת ואם כן משנתינו הכי קאמר למה נאמר ועל טמא קאי דאי להורות על דרך רחוקה דלא הורצה דמדחי דחי' רחמנא כטמא הא מד"ר גופי' מוכח דלא נאמר אלא דאי עביד לא הורצה וע"ז מסיים במשנתינו שאלו פטורין מכרת פירוש דרך רחוקה ושוגגין ואנוסין וכיון דדרך רחוקה פטור מכרת הי' מקום לומר דדרך רחוקה דכתיב בקרא הוא לפוטרו מכרת לכך הוצרך לכתוב טמא בצידי' להורות דמדחי דחי' רחמנא כטמא אלא דהא טעותא הוא דהא לשטת התוספות קיימינן ולשטת התוס' סבר רב ששת שו"ז על טמא שרץ וגם טמא פטור מכרת דאיירי בששי שלו ואעפ""כ נראה דאתיא מתניתין שפיר כר"ש ומה שהקשיתי דאיך סיים מתניתין שאלו פטורין מכרת פשיטא דפטור מכרת דאנוס הוא כיון דאיירי בששי שלו נראה דאף אי שסובר דדרך רחוקה כי עביד הורצה ויכול לשלוח פסחו ע"י שליח אבל עכ"פ כרת אינו חייב ע"ז שלא שלח ע"י שליח דעכ"פ בדרך רחוק' והוא ואמאי איצטרך קרא לפוטרו מכרת ומתניתין ה"ק שאלו פטורין מכרת פירוש טמא וד"ר פטורין מכרת ואף שלא איצטרך קרא על טמא לפוטרו מכרת שהרי אנוס הוא עכ"פ ד"ר איצטרך לפוטרו מכרת ובפרט אם נימא ד"ר מאסקופת העזרה ולחוץ פשיטא דאיצטרך קרא לפוטרו מכרת ולא הוה ידעינן דאי עביד לא הורצה לכך איצטרך למכתב טמא וילפינן ד"ר במה מצינו או בהיקש מטמא דמדחי דחי רחמנא כטמא

ובל זה שטת התוס' אבל רש"י בעמוד הקדום בד"ה ור"נ דאמר וכו' מיאן בזה ותמה באמת על רב נחמן אמאי לא הביא ראי' מדקתני אם כן למה נאמר וכבר פירשתי לעיל דברי רש"י בזה ועוד נראה לי דגם על טמא לא שייך להקשות אליבא דר"ש למה נאמר דהרי עקר הטעם דסבר לא הורצה הוא משום דמדחי דחי' רחמנא בטמא וכמו שכתבתי לעיל ולא ניחא לרש"י פירושי הנ"ל שנדחקתי לפרש משנתינו לשטת התוס'. ובזה נראה לי דרש"י תמה על רב נחמן על שלא הביא ראי' מדקתני למה נאמר ויותר מזה: הי' לו לרש"י לתמוה על רב ששת דאיך יפרש למה נאמר האמור במשנתינו ולפי מ"ש ניחא דגם רש"י לא נעלם ממנו דלמה נאמר איכא לפרושי דעל טמא קאי אלא דהי' קשה לו איך מסיים לפוטרו מכרת פשיטא דטמא פטור מכרת דאנו הוא אלא דאיכא לפרש דלפוטרו מכרת על דרך רחוקה קאי וכמו"ש לעיל בשטת התוס' אלא דלפ"ז ממילא מוכח דאי עביד הורצה דאי לא הורצה פשיטא פטור מכרת אנוס הוא ולא ניחא לרש"י לפרש לפוטרו מכרת על שלא שלח ע"י שליח וכל זה אם ד"ר הוא ד"ר ממש אבל אם ד"ר מאסקופת העזרה ולחוץ ודאי דאיצטרך ד"ר לפוטרו מכרת ואם כן רב ששת איכא למימר דמוקי משנתינו כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ אבל רב נחמן ודאי דלא מוקי משנתינו כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ דא"כ איך הוכיח מדקתני ולא עשה מכלל דאי בעי עביד הא ודאי אם עומד מאסקופת העזרה ולחוץ אי בעי עייל ועביד וכיון דר"נ ע"כ מוקי משנתינו דדרך רחוקה היינו ד"ר ממש שפיר תמה רש''י למה לא אמר מנא אמינא לה מדקתני אם כן למה נאמר וכו'

רש"י ד''ה חייב כרת על הראשון וכו' אלא נ"מ דאם שגג באחד מהן והזיד בחבירו לפי מה שכתב רש"י לקמן בד"ה תשלומין דראשון שאפילו עשה את השני חייב כרת על הראשון הי' לו לרש"י לפרש כאן רבותא יותר דנ"מ אם הזיד בראשון אפילו עשה את השני חייב ואמנם רש"י רנה לפרש דבר שהוא נפקא מינה גם על חיוב כרת של השני והא ודאי שאם עשה את הראשון שוב לא משכחת שני כלל ולכן כתב רש"י נ"מ שאם שגג באחד והזיד בחבירו

ובגוף הדבר שפירש רש"י לקמן לחייב כרת על הראשון אפילו עשה את השני לא כן דעת הרמב"ם שהרמב"ם בפ"ה הל' ב' כתב הזיד ולא הקריב בראשון ה"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הרי זה ח"כ וכו' הרי שדוקא אם לא הקריב בשני ואז אע"פ ששגג בשני חייב כרת על הראשון אבל אם הקריב בשני פטור על זדונו שבראשון ויבואר אחר כך

ע''ב דהאי כי לשון דהא הוא וכו' ויש לדקדק מה בעי רחמנא בזה דיהיב טעמא והרי בהדיא כתיב וחדל לעשות הפסח ונכרת ונראה דאיצטרך קרא לחייבו אף אם שגג בשני לדעת הרמב"ם או אפי' עשה את השני לדעת רש"י דלא לימא ששני מתקן לראשון וכדסבירא לי' באמת לר"ח ב"ע קמ"ל קרא שהכרת הוא דהא לא הקריב במועדו בראשון ואין משגיחין שוב בשני כלל לפוטרו ע"י השני מהכרת שכבר ונתחייב ולפי זה ר"נ צריך קרא דלא נימא שהשני מתקן לראשון מכלל דהסברה החיצונה ששני מתקן לראשון אם כן קשה לרחב"ע דדריש אם קרבן ה' וכו' ל"ל קרא הא זה הוא הסברה החיצונה וגם מה דקאמר הגמרא הלכך וכו' הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולר"נ חייב ולרחב"ע פטור מנ"ל להגמר' הא דהרי רתב"ע קאמר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה השני וא"כ כל שלא עשה השני יהי' בזדון או באונס כבר נתחייב על הראשון ואף ששני תקנתא דראשון היינו אם עשה ואז עשיית השני הוא פוטרו מכרת שכבר נתחייב אבל אם לא עשה מנ"ל להגמ' דרחב''ע פוטרו בזה והא למה זה דומה לח"כ שלקו נפטרו מכריתתן הרי שמלקות פוטר מכרת ואם לא נלקו בבית דין אף שע"י אונס לא לקי אטו בשביל זה יהיה פטור מכרת וה"נ עשיית השני פוטר מכרת אבל מנ"ל להגמרא ששגגת השני פוטר לרחב"ע מכרת בשלמא להרמב"ם שאם עשה השני אז אפילו לרבי ולר' נתן פטור אם כן אי ס''ד שגם לרחב"ע אינו פטור כי אם בעשותו השני אם כן לא פליגי רחב"ע ור"נ כלל אבל לרש"י דלר' נתן אפי' עשה השני חייב קשה כנ"ל ונראה דבאמת הסברה חיצונה הוא דבעשה השני אז תקוני מתקן לראשון אבל אם לא עשה השני אף ששגג בו או נאנס מ"מ כבר נתחייב כרת על הראשון ואיך יופטר בלי תיקון ומה לי אם שגג בשני או הזיד סוף סוף לא ניתקן עוני שבראשון ובזה הסברא החיצונה שכבר נתחייב כרת ואם בן ר' נתן ורחב"ע כל אחד צריך להך קרא לפי שמחלוקתן הוא מהיפך אל ההיפך דר"נ מחייב אפילו עשה השני ולכך צריך קרא דכי קרבן ודריש בלשון דהא לא הקריב במועדו בראשון לחייבו אפילו עשה השני נגד הסברא ורחב"ע פוטרו אפי' לא עשה השני רק ששגג בשני וסבר שאפילו כרת על הראשון עדיין לא נגמר עד שיזיד בשני וזה נגד הסברה ולכן צריך קרא דכי קרבן ודריש בלשון אם ובזה כל שטת רש''י על נכון שם הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ור"נ מחויב ולרחב"ע פטור הנה לשטת רש"י הוה לי' להגמרא למימר רבותא יותר דאפילו עשה השני לרבי ר"נ מחייב ואמנם נוכל לומר שנקט שגג בשני לרבותא דרחב"ע שאפילו בזה