צל"ח פסחים קלט

הוא דדריש דשוחטין על היחיד אבל אי לאו הך קרא יותר מסתבר למדרש באחד כר' יהודה ואם כן ממילא גם ר"ש דלא דריש באחד כר' יהודה על כרחך מאיש לפי אכלו הוא דדריש דשוחטין על היחיד וממילא דברי הרמב"ם כר' יהודה דעושין חבורה נשים בפ"ע ואף על פי כן אינן דוחין השבת ובשבת עושין אותה טפילה כדקאמר הרמב"ם ואם היתה אשה אחת מבני חבור' מותר ועל פסח שני הבא בשבת קאי

דף צ"ב ע"א תוספות ד"ה גבי פסח וכו' הא דלא קאמר משום דפסח מצוה עוברת וכו' והקשה מהרש"א לקמן גבי בית הפרס דמחלק בין פסח לתרומה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת קשה אמאי לא קאמר דפסח מצוה עוברת כו' ולענ"ד נראה ליישב ומי לא משכחת לה תרומה בערב פסח דזמנו בהול ואפ"ה לא התירו בית הפרס משום דלית בי' כרת ואדרבה דברי רש"י לקמן צריכין עיון

ד''ה אבל ערל ישראל ד"ה טובל תימא לריב"א דלא מצינו בשום מקום ק טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן ואני תמה על רבינו הגדול שעכ"פ מבואר כאן בגמרא שערל ישראל שמל צריך טבילה ורבינו הגדול בפ"ו מהלכות ק"פ הלכה ז' כתב ישראל אל ערל שמל בע"פ שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר טביל' כלל ותמהני על כל נושאי כליו שלא הרגישו בזה ודברי התי"ט דחוקים מאד ובגוף תמיהת התוספות נלע"ד דמה שלא גזרו ערל ישראל אין הטעם משום דהוה גזירה לגזירה דכמה פעמים גזרו כיוצא בזה ואמרו הטעם משום דאי לא הא לא קיימא הא אבל הטעם הוא ע"פ מ"ש רבינו הגדול שם והאיך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום י"ד מפני שגר לא הי' מתחייב במצות עד שימול ויטבול לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש בידו שלא לטבול ולא יבוא לידי חיוב כלל עכ"ל רבינו ואם כן ערל ישראל שעכ"פ הוא חייב בפסח שהרי ישראל גמור הוא לא יכלו חכמים לגזור בו ולהעמיד דבריהם במקום כרת ורש"י בד"ה מחלוקת כשהי' וכו' הלכך מתגייר והי' ממתין שבעה ואע"ג דמשום זיבה בעי שמונה וכו' כיון דלא אפשר וכו' אי נגזור לא מייתי לעולם פסח לפיכך כולי האי לא גזרו עכ"ל רש"י הרי שאף סלא יכלו לתרץ גזירה דזיבה אפ"ה מה שהיה בידם לתקן תיקנו וגזרו על טומאת שבעה וכל זה בגר אבל בערל ישראל סמל בע"פ אפילו טומאת שבעה לא יוכלו לגזור משום דאם כן אתה מדחהו מפסחו שהוא עשה שיש בו כרת ואומר אני שאף שלא יכלו לתקן טומאת שבעה עכ"פ טומאת ערב היו בידם לתקן שהרי בגר כשם שגזרו שמא יטמא לשנה הבאה במת כך יש לגזור בשרץ לדעת הרמב"ן שהביא הרב המגיד בפי"ד מאיסורי ביאה שגר הי' יכול להקדים הטבילה למילה ואם נגע בשרץ בין טבילה למילה על פי דין תורה לא היה מקבל טומאה ואם כן לשנה הבאה יגע בשרץ בע"פ ויאמר אשתקד מי לא נגעתי ואכלתי וכו' לכך הי' צריך טבילה אחרת אחר המילה ואפשר שזה כוונת בית שמאי שאמרו גר שנתגייר בע"פ הי' טובל ואוכל פסחו לערב ואם כוונת. ב"ש על טבילות הגרות למה להו להזכיר הטבילה כלל הרי כיון שאמרו שמתגייר פשיטא שטבל שאם לא טבל לא הי' גר ולפי מ"ש ניחא שכוונת ב"ש על טבילה מחדש וגם ב"ש גזרו שמא יגע לשנה הבאה אלא שטומאת שבעה לא רצו לגזור בו משום שלא לדחותו מפסחו אבל טומאת ערב שפיר גזרו בו שהרי שוחטין וזורקין על טבול יום ולב"ה בגר גזרו גם על טומאת שבעה אף שאתה טעם של הרמב"ם ולא יכלו לגזור בו טומאת שבעה משום שאתה מדחהו מפסקו אבל טומאת ערב שפיר גזרו בו ולכן אמרו טובל ואוכל פסקו לערב ומתורץ התימא של התוספות

פרק מי שהיה טמא

במשנה שאלו פטורים מהכרת וז"ל הרמב"ם בפ"ה הלכה ב' מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני ח"כ וכו' אבל מי שהי' טמא או בד"ר ולא עשה את הראשון אף על פי שהזיד בשני אינו ח"כ שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל רבינו ואזיל רבינו לשטתו בפירוש המשנה שפירש אלו פטורין וכו' אפילו הזידו בשני ואלו דהיינו שגג ונאנס חייבין אם הזדו בשני ולדברי רבינו תמוהים דברי רב אשי בגמרא דקאמר מתניתין נמי דיקא וכו' שגג ונאנס בני כרת נינהו וכו' ולדברי רבינו ודאי שהם בני כרת אם הזידו בשני וכבר תמה הברכת הזבח בסוף מס' מנחות על דברי הרמב"ם הללו וכתב ליישב דהרמב"ם פסק לקמן דף צ"ג ע"א בפלוגתא דרבי ור"נ ורחב"ע כרבי ואליבא דרבי ודאי שיש לפרש כדבר' הרמב"ם אבל רב אשי אמר דמשנתינו אזלא אליבא דכ"ע ולר"נ ולרחב"ע ליכא כרת בשני וליכא לפרושי כפירוש הרמב"ם ושפיר קאמר רב אשי י שגג ונאנס בני כרת נינהו זהו תורף דברי בה"ז בקיצור ודבריו חסרים תבלין דמנ"ל לרב אשי להקשות ודלמא רב נחמן מוקי משנתינו כרבי ולא אליבא דכ"ע. ונראה דתחלת דיוקו של ר"נ יש לדחות דקאמר מנא אמינא לה דתנן וכו' ולא עשה את הראשון מכלל דאי בעי עביד ואם נימא דדרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ כדברי ר"א לקמן צ"ג ע"ב אם כן שפיר קאמר במתניתיתן ולא עשה דאי בעי עייל לפנים ועביד אלא ודאי דיוקא דר"נ הוא מסתמא משנתינו אתי ככ"ע ולר"ע דד"ר מן המודיעי' ולחוץ ואם כן כיון דעיקר דיוקו של ר"נ הוא משום דמסתמא משנתינו אתיא ככ"ע שוב שפיר קאמר רב אשי להחזיק דברי רב ששת דקאמר מזיד ואונן קתני בהדייהו מתניתין נמי דיקא וכו' הני בני כרת נינהו וכדברי הבה"ז דלר' נתן ולרחב"ע ליכא לפרושי כפירוש הרמב"ם ולמדתי ולומר דמתניתין אתיא כרבי אם כן על כרחך לאו ככ"ע מוקמית לה וממילא בטל עקר דיוקו של ר"נ ומה דקאמר ולא עשה דמשמע דאי בעי עביד אתיא כר"א דאמר מאסקופת קופת העזרה ולחוץ זה הנלע"ד להטעים דברי הבה"ז. ואני לעצמי נלע"יד לתרץ דברי רבינו הגדול דבשיעור דרך רחוקה מצינו שלש דעות חלוקות לר"א במשנה דלקמן הוא מאסקופת העזרה ולחוץ ולר"ע הוא מן המודיעים ולחוץ ובשיערא דר"ע נחלקו עולא ורב יהודה לקמן דלעולא כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה ולר"י כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה ורבינו הגדול בפ"ה הלכה ט' פסק כעולא ואמנם בירר לו רבינו דרך לעצמו דכל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דאמר עולא היינו בתחלת שעת שחיטה וז"ל הרמב"ם שם מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מילין ה"ז דרך רחוקה וכתב הכ"מ שהוא מפרש כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה דקאמר עולא היינו תחלת זמן שחיטה ולפי זה רב נחמן דדייק שאם שחטו וזרקו עליו הורצה מדתנן ולא עשה מכלל דאי בעי עביד על כרחך לא סבר כר"א דאמר מאסקופת העזרה ולחוץ כמוש"ל דלר"א ודאי אי בעי עביד דאי בעי עייל לפנים ועביד וגם כן לא סבר כעולא דלפי פירושו של רבינו ודאי אי בעי עייל ועביד דאף שאינו יכול לבוא בתחלת שעת שחיטה הא יכול לבוא כל שש שעות האחרונות של היום שהוא שעת שחיטה ועל כרחך ר"נ סבר כרב יהודה דאמר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה ובזה קאמר אם זרק הורצה ואם כן שפיר הוכיח ממשנתינו מדקאמר ולא עשה מכלל דאי בעי עביד ולפי זה דסבר כרב יהודה קשה קושיית תוספות לקמן דף צ"ג ע"א בד"ה אלא דלמה לי דכתב רחמנא ד"ר פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה ע"ש בתוספות וצריך לומר כתירוץ הרשב"א שם דאיצטרך ד"ר דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני דסבר כר' ותן דאמר שני תשלומי' דראשון הוא וא"כ לרב נחמן ע"כ משנתינו כר' נתן היא ולר' נתן ודאי דליכא לפרושי כפירוש הרמב''ם ולדידי' שפיר קאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא ואולי זהו טעמו של הרמב"ם שפירש בדברי עולא דזמן שחיטה היינו תחלת זמן ולא ניחא לו כפירות רש"י משום דאם כן גם ר''נ הי' יכול לסבור כעולא ובטלו דברי רב אשי כאן דאמר מתניתין נמי דיקא:

אלא שיש לדקדק על זה דמי הכריחו להגמרא אליבא דרב ששת דמזיד ואונן קתני בהדייהו נימא דרב ששת סבר כעולא ושפיר קאמר ולא עשה דאי בעי עייל כל זמן שחיטה ואולי ר"ש לדברי ר"נ קאמר אפי' לדבריך דסברת כרב יהודה אפ''ה אין לך ראי' מהמשנה דמזיד ואונן קתני בהדייהו

שם בגמרא מכלל דאי בעי עביד הנה אם נימא דתנא דידן סבר אין שוחטין על טמא שרץ ועל טבול יום ודאי שוחטין כדלעיל דף צ' ע"ב אם כן מנא לן דקאי אדרך רחוקה ודלמא אטמא קאי ושפיר אי בעי עביד ובט"ש איירי ואי בעי טביל ועביד ואף דרב נחמן גופ' סבר שו"ז על טמא שרץ מ"מ מנ"ל להוכיח ממתניתין ודלמא מתני' אתי' כר"ע דסבר אין שוחטין וגם דרך רחוקה אי בעי למעב' לא מצי עבי' ומתניתין נקט ולא עשה משום טמא שרץ שבידו לטבול ולעשות הפסח אלא שכבר הוכיחו התו' בד"ה אלו פטורין וכו' דמתניתין ודאי סבר שוחטין וכו' דאל"כ היא גופה קשי אמאי פטו' מכרת הרי בידו לטבול וכמ"ש שאי אפשר לומר דמתניתין נקט ולא עשה משום ט"ש אם כן ודאי איירי בט"ש ולמה פטור מכרת. אך לכאורה יש לסתור הוכחת התוספות ופטורין מכרת באמת לא קאי אטמא רק אד"ר והא דקתני פטורין איידי דקתני רישא חייבין תנא סיפא פטורין דהא לרב נחמן על כרחך מתניתין איידי קתני ומנ"ל דסיפא איידי רישא דלמא להיפך רישא איידי סיפא אך כיון דלרב נחמן לא תני אונן בהדייהו אם כן לא ברישא שייך פטורין ולא בסיפא שייך חייבין א"ו דמתני' סבר שוחטין וזורקין מדחהו מפסחו וכבר כתבנו טעמם בשם הרמב"ם ובישראל ערל לא שייך וכו' ופטורין קאי אד"ר ואטמא. והא ליכא למימר דפטורין קאי אדרך רחוקה ושוגגין ואונסין דהא למה נאמר קתני ואם כן על אלו דמפורשים בקרא קאי פטורין ועדיין יש מקום לספור הוכחת התוספות ולו' דחייבין קאי אטמא ואמזיד ואיידי דתני חייבין תני סיפא פטורין ולעולם דאין שו"ז על טמא שרץ ונסתר הוכחת רב נחמן ואמנם אלמלא פירושי רש''י ותוס' אמינא דשייך לפוטרו מכרת שלא יתחייב כרת על הרחיקו עצמו מתחלה ועל שנטמא מתחלה וזה סלא כדברי התוס' לקמן בד"ה אלא למה נאמר וגם אמינא דטמא בששי שלו דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' לא בעי קרא דמלפי אכלו נפקא כמו"ש התוס' ומעתה קמה הוכחת רב נחמן ממ"נ דאי סבר תנא דמתניתין אין שוחטין אם כן מוכח דדרך רחוקה הורצה בדיעבד מדקתני למה נאמר ואי לא הורצה הרי הוכרח לומר דאי בעי למיעבד וכו' ואין לומר דקאי אטמא אם כן איך אמר לפוטרו מכרת והרי באמת חייב כרת בשביעי שלו אם לא טבל ואלא ודאי דסבר תנא דידן שוחטין וזורקין ואם כן שפיר קאי אטמא ושפיר קאמר למה נאבד דהרי מלפי אכלו נפקא ושפיר קאמר לפוטרו מכרת אף שנטמא מתחלה ברצון אם כן מוכח מדקתני ולא עשה מכלל דאי בעי עביד ועוד אומר אני דבלא"ה שפיר קאמר רב נחמן סיוע לעצמו ממשנתינו דודאי סבר תנא דידן שוחטין וכו' כהוכחת התוס' דאין. לומר דסבר אין שוחטין וחייבין היינו טמא ומזיד ואיידי דתני חייבין תני פטורין דהיא גופה קשיא דאיך אפשר לומר דדרך רחוקה כתיב בקרא לפטרו מכרת והרי אצל טמא נאמר בקרא וטמא עצמו חייב כרת

רש"י ד''ה ורב נחמן וכו' ותימא לי וכו' והנה התוס' בדף הסמוך בד"ה דאי בעי למעבד כתבו דמתניתין שפיר אתיא כר"ש ואם כן למה נאמר אטמא קאי ומלפי אכלו נפקא ואולם התוס' לשטתם שכתבו בד"ה ה"ג וכו' דר"ש גם כן סובר שו"ז על ט"ש אבל רש"י סובר דמאן דסובר שו"ז ודאי סובר הורצה ור"נ ור"ש בהא פליגי דר"ש סובר אין שו"ז וכו' ואם כן שפיר כתב רש"י שר"נ הי' יכול להביא ראי' ממשנתינו דממ"נ אי סברה משנתינו שו"ז אם כן ממילא מוכח דהורצה ואי סברה משנתינו אין שו"ז אם כן לא מצי קאי הך אם כן למה נאמר על טמא דהרי איצטרך דאי בעי למעבד לא מצי עביד דטמא שרץ לא מצינו למילף מלפי אכלו דהרי שפיר חזי למיכל בלילה ועל כרחך על דרך רחוקה קאי למה נאמר ואם כן מוכח דאי עביד הורצה ובזה ניחא שרש"י תמה על ר"נ ויותר מזה הוה לרש"י לתמוה על רב ששת איך סובר לא הורצה ולפי מ"ש ניחא דעל ר"ש אין כאן תמיה דאיהו מוקי משנתינו כמ"ד שו"ז על ט"ש ולבך סברה משנתינו הורצה ואנא דאמר כר"ע אבל על ר'''ג תמה למה לו להביא ראי' מדקתני ולא עשה שזו ראי' שיש לדחותה דאונן קתני בהדייהו יותר הוה ליה להביא מדתנן אם כן למה נאמר ולקמן יבואר יותר