צל"ח פסחים יג

יחסר חד מתלת עכ"פ נסתר לימוד זה שהזכיר ר"ע ומה בצע אם הי' לימודים אחרי' והכי הוה לי' לרש"י לומר ש"מ מדנפק לי' לר"ע דהאי ראשון עי"ט הוא ש"מ וכו' אבל עכשיו שכתב רש"י מדלא נפקא אלא מכאן הוא שפת יתר ומחוסר הבנה ומדי עסקי בזה חלילה לי להשבית גואל וחיוב עלי לומר דבר בשם אלוף נעורי מורי החריף הגדול מוהר"ר אייזק שור סג"ל זצ"ל שאמר ישוב דברי רש"י הללו ע"פי מה שכתבו התוס' בדף ד' ע"ב בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהא השבתה והבערה היא ולא ביטול דתני' בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו מצינו להבער' שהוא אב מלאכה הגאון המגיני שלמה תי' דכוונת רש"י לתשביתו משמע בכל דבר שיכול להשביתו בכל מה דמקרי השבתה וגם ביטול בלב בכלל וגם הבערה בכלל ע"ש ולפ"ז הקשה מורי ז"ל דמנ"ל לרבא למידק דאין ביעור חמץ אלא שריפ' דלמא כרבנן ס"ל אלא כיון דהשבתה בכל דבר דמקרי השבתה משמע א"כ אף שריפה בכלל דודאי גם רבנן דפליגי אר"י וס"ל מפרר וכו' מודו דגם שריפה מקרי השבתה וא"כ אי ביו"ט מי שרי שאף שיכול להשביתו בשאר דברים מ"מ כיון שגם הבערה מכלל תשביתו דקרא וביו"ט אי אפשר ותי' מורי דע"כ סובר ר"ע שהשבתה דקרא היינו הבערה דוקא דאי ס"ד דס"ל כל מיני השבתה בכלל וא"כ הוכיח דלאו בי"ט הוא דא"כ אי אפשר להשביתו בהבער' א"כ ל"ל לר"ע למידק מדאסור להבעיר שהיא אב מלאכה ה"ל למידק בקיצור כיון דתשביתו כל מיני השבתה הוא וא"פ גם ביטול בלב בכלל שגם זה השבתה היא ואי ביו"ט מי שרי הרי אינו ברשותו כלל אלא ודאי מדלא נפקא לי' לר"ע דהאי יום הראשון עי"ט הוא אלא מדאסור להבעיר וקשה תיפוק לי' בלא"ה מדאסור לבטל אלא ודאי שאין זה סברא כלל למימר למידק דכל מיני השבתה בכלל וא"כ ודאי ס"ל דאין ביעורו אלא שריפה וזהו כוונת רש"י דדק בלשונו מדלא נפקא לי' וכו' עד כאן דברי מורי ז"ל ודברי פי חכם חן וש"י

ואני דקדקתי עוד מה שפירש רש"י שפת יתר דמנותר יליף לה והנה הלימוד מנותר במסקנא בדף ך"אע"א דחזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה וכו' ולפי זה יש לנו לומר שאין חמץ בשריפה רק בשעה שהוא בבל תותירו דהיינו בל יראה והיינו משתחשך ליל ראשון של פסח עד סוף הפסח אבל בע"פ אף שסובר שאסור באכילה או בהנאה גם כן מ"מ בל יראה אפשר דאינו עובר ועיין מ"ש בחיבורי נ"ב חלק א"ח סי' כ' בביאור דברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' חמץ הל' ז' ולפ"ז מצינו למימר דבאמת אחרי שזכינו לדין דהאי יום ראשון עי"ט הוא ואז אינו עובר עדיין בבל יראה ואז אינו דומה לנותר ואז השבתתו בכל דבר ור"ע עצמו מודה לזה אלא שהוכחתו של ר"ע כד היא דאי האי יום הראשון י"ט עצמו הוא ואז בודאי ישנו בבל יראה והרי הוא דומה לנותר ואין ביעורו אלא בשריפה וביו"ט מי שרי אלא ודאי דהאי יום ראשון עי"ט הוא וכיון שהוא עי"ט אף שיכול לשורפו מ"מ כיון שעדיין אינו בבל יראה השבתתו בכל דבר ואם כן נולד לנו קושיא על רבא שאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה משמע שגם אליבא דאמת שמשביתו בעי"ט גם כן סובר ר"ע אין ביעורו אלא שריפה ומנ"ל לרבא הא ונ"ל משום דבכל הני למודים דילפי כולהו תנאי בכאן דהאי אך ביום הראשון ארבעה עשר הוא לכולהו מוכח מהאי לימוד עצמו דמחצות ולמעלה אסור דמאן דיליף מאך חלק היינו חצי יום להיתר וחציו לאיסו' ומאן דיליף מלא תשחט על חמץ היינו ג"כ מתחלת זמן שחיטת הפסח דהיינו מחצות ולמעלה ואפי' ר' ישמעאל דאמר מצינו י"ד שנקרא ראשון וכן רנב"י דאמר ראשון דמעיקרא משמע מ''מ מודו אינהו לדרשה דאך חלק רק דאמרי דמגופי' דקרא ג"כ משמע ארבע עשר ולעולם ס"ל אך חלק למילף ממנו דמשש שעות ולמעלה אסור תדע דלא קאמרי אינו צריך וא"כ משמע שגם הם ילפי מאך חלק אבל ר"ע דאמר אינו צריך דמשמע שא"צ שום לימוד אחר רק מזה דאסו' להבעיר בי"ט יליף וא"כ קשיא תינח דיליף שאינו ביו"ט אבל מנ"ל דמשש שעות ולמעלה דלמא או כל היום אסור שלא נחלק בין קצת היום לקצתו ואי יש לחלק ביום עצמו דלמא שעה קודם הערב ובהית' קושיא זו י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפרק מקום שנהנו בד"ה מקום שנהגו בשם הירושלמי דערב פסח מחצות ולמעלה אסור במלאכה מדאורייתא שהוא זמן הקרבת קרבן לכל ישראל והוה כמו יום טוב ולפי זה ממילא אמרינן דתשביתו היינו בחצו' כיון שאחר החצות כבר אסור במלאכה למה נפרש הך תשביתו על שעת איסור מלאכה כיון שבידינו לפרשו בשעת היתר וקרא סתמא כתיב ומסתמא קאי על שעת היתר דהיינו בחצות ולפי זה מוכח דאף עכשיו יום הראשון ערב יום טוב הוא גם כן אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי אז משום שעדיין אינו בבל יראה השבתתו בכל דבר אם כן מנ"ל לאסור חמץ משש שעות ולמעלה והוכחה זו היינו אם ר"ע אינו סובר אך חלק אבל אי הוה סובר אך חלק אלא שסובר שגם הוכחה זו מוכח דעי"ט הוא דומיא דר' ישמעאל ורנב"י אם כן נסתר הוכחת רבא וזה כוונת רש"י בלשונו הצח ש"מ מדלא נפקא לי' לר"ע דהאי יום הראשון עי"ט הוא אלא מדאסור להבעיר וכו' ואם כן לא ס"ל אך חלק וכדקאמר ר"ע בהדיא אינו צריך דמשמע שאינו צריך שום לימוד אחר אם כן ש"מ דגם אליבא דאמת ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה זה אמרתי בילדותי ועיין בחיבורי נ"ב חלק א"ח סימן ט"ו עוד יישוב נכון על דברי רש"י הנ"ל וגם שם יישוב נכון על קושיית הפני יהושע שהקשה על דברי רש"י הללו מדברי רש"י לקמן דף מ''ו יעויין שם ובדרושים הארכתי מאד בדברי רש"י הללו בכוונתו במה שכתב מדלא נפקא לי' ובדרך חריף ולפי שהוא באריכות לא רציתי להעתיקו בחיבורו זה שלא להכביד על המעיין ואם יזכנו השם לסדר חיבורי פירש לציון שם יבואר באריכות שם ד''ה לפי שנאמר וכו' של אחרים כגון א"י וכו' לכאורה משמע מדברי רש''י הללו שאם יש בידו חמץ של ישראל אף על פי שאינו חיי באחריותו עובר עליו הנפקד אבל האמת אין זה כוונת רש"י אבל כוונת רש"י דבשל ישראל אף שאינו חייב באחריותו שהוא ש"א מ"מ אם יכול למכרו לא"י בשעה חמישית ולא מכרו הי' חייב ואם הוא בעין הי' אומר לו הרי שלך לפניך כמבואר במג''א סימן תמ''ג ס''ק ה' ואם כן ממילא הוא עובר בפסח בבל יראה אבל אם התנה בפירוש שאינו מקבל אחריות ואז פטור אפילו מפשיעה או שהיה שמירה בבעלים שאז אף אם היה יכול למוכרו לאחרים ולא מכרו הי' פטור או שהוא במקום שאין שם א"י לקנות אף אם הוא של ישראל אמרינן שלך אי אתם רואה אבל אתה רואה של אחרים ולקמן בחידושינו דף א ך"ט ע"א נאריך קצת בזה. שם בד"ה למאן דאמר ר"ש קאמר ליה בב"ק וכו' הנה לא לחנם כתב רש"י כאן מי הוא דאמר גורם לממון דהרי לפום רהיטא הוא שפת יתר ומה לנו אם ר"ש הוא המ"ד הזה או תנא אחר והנה נתתי לב לעיין בישראל המפקיד חמץ אצל ישראל וקיבל הנפקד עליו אחריות אם הנפקד עובר עליו בב"י כמו בחמצו של א"י המופקד אצלו באחריות או אם יש מקום לחלק ביניהם לפי שבשמעתין לא נזכר בסיפא דברייתא רק איסור קבלת פקדונות מן הא"י אבל מישראל חבירו לא נזכר וכבר דברתי מזה לעיל בסוגיא דגמרא ואמנם כעת אמינא לברר הדין והנה אם המפקיד עובר בב"י כשהפקיד חמצו אצל אחר הן יהודי והן א"י וקיבל הנפקד אחריות בזה נחלקו הראשונים הביאם הרא"ש וז"ל הרא"ש יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמץ אצל א"י או אצל ישראל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה מהמכילתא וכו' וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התור' וכו' והסכים הרא"ש לדינא להרב ר' יונה ובש"ע סימן ת"מ סעיף ד' ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל א"י אף על פי שקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד כן הוא הנוסחאות הישנים בש"ע וכן פסק הלבוש שכיון שהמפקיד ישראל והוא חייב לבערו אין על הנפקד חיוב לבערו והבאר הגולה הגי' בש"ע עובר עליו אף המפקיד וכתב שכן מוכרח שהרי פסק בסעיף א' שאם קיבל הנפקד אחריות עובר עליו וחייב לבערו ע"כ לשון הבאר הגולה ולא עלה על דעתו לחלק בין המפקיד ישראל ובין המפקיד א"י ולא ראה דברי הלבוש אמנם דברי הלבוש הם תפל בלי מלח וכי מה בכך שחייב המפקיד לבערו מכל מקום כיון שחזינן שבשביל אחריות נחשב כשלו אם הוא של א"י למה לא יחשב גם כן כשלו בשביל אחריות אם הוא של ישראל ומה בכך שהמפקיד עובר אטו בשביל זה לא יעבור הנפקד ואטו חמץ של שני שותפים לא יעבור רק אחד מהם בתמיה וה"נ הוו כשותפים המפקיד שגוף החמץ שלו והנפקד מצד אחריות שעליו וראיתי בא"ר הביא בשם ע"ש שהקשה על הלבוש שאם איתא שיש חילוק בין מקבל פקדון מישראל ובין מקבל מא"י אם כן מה הקשה בשמעתין והאמרת רישא שלך וכו' אבל אתה רואה של אחרים וכו' ודלמא רישא מיירי של אחרים ישראלים עיין שם ואני אומר מלבד שקושייתו אינה קושיא לפי טעמו של הלבוש שלכך אין הנפקד חייב לבער אם הוא של ישראל לפי שבעליו חייב לבערו ואם כן הרי ברישא תני אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והרי של גבוה לא שייך למימר שהגבוה חייב לבערו ואפ"ה שנינו אתה רואה אם כן שפיר הקשה על הסיפא שאוסר ובזה יש לתרץ אפי' דקדוק אחד שלמה הוצרך להאריך והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה למה הוצרך להביא של גבוה והרי בסיפא באמת לא נזכר איסור קבלת פקדונות בשל גבוה ודי בהביאו אבל אתה רואה של אחרים ולפי מ"ש ניחא דמשל אחרים לחוד לא הוה קשה דהוה מוקמינן לי' של אחרים ישראל וכטעם הלבוש לכן הוצרך להביא הסיום שרישא מתיר של גבוה ובזה לא שייך סברת הלבוש ולא זו בלבד אני אומר שמלבד שנסתר קושית הע"ש מהלבוש אלא אפילו סתירה זו נהפכה לראיה לדינו של הלבוש שהרי יש לתמוה בשמעתין שהמקשה מסרס ומקשה שמתחלה רשם אמר מר אין לי אלא א"י שלא כיבשתו וכו ופלפל ומביא דברי אביי ורבא ושוב מרשים אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות וכו' והרי מתחלה שנינו בברייתא יכול יטמין וכו' ואחר כך שנינו אין לי אלא א"י שלא כיבשתו ולמה המקשה מקשה מתחלה על אין לי אלא בלא כיבשתו אלא ודאי דברי הלבוש אמיתיים ולכן מתחלה לא היה יכול להקשות והאמרת רישא אבל אתה רואה משום דאיכא לתרץ דריש מיירי אחרי' ישראלים וכדברי הלבוש אבל עכשיו דמשני רבא לעולם לא תיפוך וארישא קאי אבל אתה רואה של אחרים אין לי אלא א"י שלא כיבשתו וכו' ואם כן רישא אבל אתה רואה של אחרים מיירי בא"י שפיר הקשה שוב והאמרת רישא אבל אתה רואה ואמנם לפי מ"ש דבשל גבוה לא שייך טעם הלבוש אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה המקשה מסרם ומקשה והלא יכול תכף להקשות יכול יטמין ויקבל וכו' והאמרת רישא אבל אתה רואה של גבוה ויען שכבר כתבתי שטעמו של הלבוש הוא רחוק מן השכל ולכן אמינא אפתח אנא פתחא לחלק בין של ישראל לשל א"י וגם דברי הגמרא יבואר על הסדר הנכון ואען ואומר דדבר הזה אם עובר הנפקד בשל ישראל חבירו על ידי קבלת אחריות יהיה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש אם חמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולר"י אינו עובר ולר"ש והיה מקום לפלפל אם עובר או אינו עובר והנה זה פשוט דחמצו של ישראל כשמגיע הפסח יהיה באיזה מקום שיהיה נאסר בהנאה ואינו שוה כלום והרי הוא עפרא בעלמא אלא שלר' יהודה לעולם הוא באיסורו ועפרא בעלמא ולר"ש כשיכלו ימי הפסח שוב בר דמי הוא מן התורה ואפי' מדרבנן היכי שלא עבר עליו בב"י דר"ש קנסא קנים היכי שעבר בב"י הן מן התורה הן מדרבנן כגון שביטלו אפ"ה כיון שחייב מדרבנן לבערו קנים ר"ש אבל היכי שאפילו מדרבנן אינו מחויב לבערו לר' יהודה אסור מן התורה דהרי אפילו חמצו של א"י לר"י אסור בהנאה לעולם ולר"ש היכי שאינו מחויב לבערו מותר הוא אחר הפסח ומעתה לר"י חמצו של ישראל המפקיד. אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד אחריות מ"מ תכף כשמגיע חצות יום ע"פ נאסר החמץ הזה בהנאה לעולם בכל מקום שהוא ונעשה עפרא בעלמא ופסק האחריות מעל החמץ הזה דמה קבלת אחריות יש בדבר שאינו שוה מאומה [וכגון שלא היה במקום ההוא שום א"י שהיה יכול למכרו לו דאל"כ חייב בשביל שלא מכרו כמבואר במג"א סימן תמ"ג ס"ק לעולם וכיון ששוב אינו חייב באחריותו וגם גוף החמץ אינו שלו הא ודאי