צל"ח פסחים קלח

וא"כ על הביאה וכו' אינו מפני שאלו חמורים מטומאת מת אבל הטעם כיון דפוסק כעולא דמן התור' שו"ז על ט"ש וכל שביחיד אינו נדחה בצבור לא עבדי בטומאה וגוף הטעם שפסק הרמב"ם כעולא ולא כרב הוא משום דסתם משנה ריש מי שהיה טמא אתי כוותיה כמ"ש התוס' ד"ה אלו פטורין יעויין שם ועיקר הוכחה לא כמו שכתבו דא"כ טמא מת בשביעי אמאי פטור מהכרת דלהרמב"ם זה אינו הוכחה דלדידי' ודאי לא שייך בו כרת דמה אית ליה למיעבד שהרי אפי' יטבול לא מהני לדידיה בטמא מת אבל עקר ההוכחה משום דאל"ה איירי המשנה גם בטמא שרץ ואמאי פטור מכרת הרי בידו לטבול אלא ודאי דשו"ז על ט"ש ואינו נכלל בכלל טמא שהוזכר במשנה וא"ת אם הרמב"ם פוסק כעולא איך פסק בפ"ה הלכה ג' שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אעפ"י שבא לערב לא הורצה והיינו כרב ששת שם בריש מי שהיה טמא והרי ר"נ קאמר שם דף צ"ג ע"א ר"ע לטעמי' דאמר אין שו"ז על ט''ש וכו' ואנא ס"ל שוחטין ולדברינו דהרמב"ם פוסק דמדאורייתא שו"ז על ט"ש היה לו לפסוק כר"ל יש לומר דר"נ הוא דס"ל דהא בהא תליא אבל ר"ש דפליג ס"ל דאפילו למ"ד שו"ז על ט"ש אפ"ה דרך רחוקה לא הורצה וראי' לזה דהרי התוס' הוכיחו שם בריש הפרק דהמשנה ודאי ס"ל שו"ז ואם איתא דמודה ר"ש דלמ"ד שו"ז ודאי הורצה למה דחק ר"ש שם לתרוצי מתניתין דאונן קתני בהדייהו הא בלא"ה מתניתין ודאי ס"ל הורצה דלא כוותיה אלא ודאי דר''ש סובר אפי' למ"ד שו"ז אפ"ה בדרך רחוקה לא הורצה: כל זה אמרתי בילדותי ועכשיו הדרנא בי כי אף שהסברות הם ישרים למוצאי דעה מ"מ רחוק הוא בעיני לחדש דבר שלא נרמז בתלמוד לומר דעולא מודה שמדרבנן אין שו"ז שמא יפשע לכן יותר נכונים התירוצים האחרים שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם והבוחר יבחר

שם אימא בשמיני פשיטא מ"ד וכו' הא דהשמיענו חידוש זה בזבה ולא בזב ואלמלא שכתבתי במשנתינו בדברי רש"י שליכא שום רבותא הותר הבאת קרבן זב וזבה אחר תמיד של בין הערבים לפי שאינו אלא חטאת עוף והעולה לא מעכבא הייתי אומר דנקט זבה לרבותא דלא תימא נשים בראשון רשות ולא שייך יבוא עשה שיש בה כרת אבל כבר כתבתי שאפי' בשאר ימות השנה אין בזה רבותא ותדע דאל"כ לא היה מקשה כאן פשיטא וא"כ הדק"ל למה תני תנא זבה ולא זב ונראה דאי הוה תני זב שוחטין עליו בשמיני הוה אמינ' דמיירי בזב בעל שתי ראיות והיא גופא קמ"ל בשמיני אין בשביעי לא דאין שו"ז על טבול יום אבל בעל שלש ראיות דמח''כ אפי' בשמיני אין שוחטין דמחוסר מעשה או משום דלמא יפשעו להכי נקט זבה דודאי לא משכחת כי אם בזבה גדולה דזבה קטנה שוחטין עליה בשלישי אלא בודאי בזבה גדולה דמח"כ ואפ"ה שוחטין

תוס' דיה בשמיני וכו' ולא חיישינן שמא תראה ותסתור הא דלא ניחא להו למימר דאיצטרך זב בשביעי ושומרת יום בשני אך דמחומרים הערב שמש וכדברי הגמרא לעיל משום דהתוספות קיימי כאן על מה דקאמר בשמיני פשיטא ולפי סברא זו דהי' פשיטא לו בשמיני אף דמחוסר מעשה אם כן ק"ו דפשיטא במחוסר רק הערב שמש דשמשא ממילא ערבא אבל להיפך קשה על הגמר' לעיל דאמר דאיצטרך הואיל ומחוסר הע"ש למה לא אמר דאיצטרך דילמא יטמא שמא יראה ויסתור וזה עדיף ממה דמשני דאיצטרך משום דמחוסר הערב שמש דבזה קשה להיפך עכשיו ששנינו זב בעל שלש בשמיני ק"ו בשביעי ולפי מה שאני אומר דחיישינן שמא יראה ויסתור לאו ק"ו הוא דבשמיני ליכא תשש סתירה ואולי רצה התלמוד לומר דאיצטרך אפי' להני תנאי דסברי למפרע מטמא רק מדרבנן וא"כ אין זה רבותא דלא חיישינן שמא יראה ויסתור דלספיק' דרבנן לא חיישינן

דה צ"א ע"א אמר רבה בר הונא אר"י ל"ש אלא בית האיסורין דכותיים וכו' בירושלמי הגירסא בשם ר' יוחנן להיפוך הביאו התוס' בד"ה לא שנו וזה לשון הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות ק"פ מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו וכו' בד"א שהי' חבוש ביד ישראל אבל אם הי' חבוש ביד כותיים אין שוחטין עליו עד שיצא ואם שחטו עליו וכו אם לא יצא פטור מלעשות פסח שני וכו' וכן אונן חולה וזקן שהן יכולין לאכול ששחטו עליהם וכו' וכתב במ"ל יש לתמוה על רבינו שתפס שטת הירושלמי שהוא נגד ש"ס דידן ואפ"ה קשה דלפום שטת הירושלמי אפילו בבית האסורין דישראל אין שוחטין עליהם בפ"ע ולמה לא ביאר זה רבינו וכתב סתם שוחטין דמשמע אפי' בפ"ע וכן קשה גבי אונן וחולה שפירש במשנתינו שאין שוחטין עליהם בפ"ע ועם אחרים שוחטין לכתחלה ולמה סתם הרב ששחטו עליהן ולא כתב ששוחטין עליהן לכתחלה ולא חילק בין בפ"ע לעם אחרים עכ"ל במ"ל ואומר אני מה שהקשה לפי שטת הירושלמי למה לא ביאר רבינו שאין שוחטין עליהן בפ"ע אין זה קושיא כלל שרבינו לשטתו שכבר כתב בפרק שני שמשתדל לכתחלה שלא לסחוט על היחיד שנאמר יעשו אותו וכיון שרבינו כאן בפרק ה' בחבוש יחידי מיירי שהרי כתב מי שהיה חבוש בבית האסורין בלשון יחיד א"כ מה שכתב שוחטין עליו סתמו כפירושו הוא דהיינו עם אחרים דאטו בשביל שהוא חבוש עדיף מאחר שאין שוחטין על היחיד וזה עצמו טעמו של רבינו שתפס שטת הירושלמי ועזב שטת הבבלי דלשטת הבבלי החילוק של ר' יוחנן בין בה"א דישראל לבה"א דכותיים הוא דבבית האסורין דישראל שוחטין עליו אפילו בפ"ע והרי לפי מה שפסק הרמב"ם לעולם אין שוחטין עליו בפ"ע אפילו אינו חבוש אבל לשטת הירושלמי הוא בשל כותיים אפילו עם אחרים אין שוחטין עליו ובשל ישראל שוחטין עליו עם אחרים אבל בפ"ע לעולם אין שוחטין עליו אפי' לכתחלה וטעם הדבר שפסק הרמב"ם אין שוחטין על היחיד כבר מפורש טעמו בכסף משנה בפ"ב ובאונן וחולה וזקן ג"כ כבר ביאר רבינו בפ"ב הלכה ד' וז"ל אין עושין חבורה כולם חולים או זקנים או אוננים ומדאין עושין חבור' שכלם חולים או זקנים או אוננ' ק"ו על אונן וחולה וזקן יחידי ומדכתב אין עושין חבורה שכלם חולים או ב זקנים וכו' מכלל דמקצתן חולים או זקנים וכו' עושין לכתחלה א"כ בבר ביאר הרמב"ם דעם אחרים שוחטין עליהן לכתחלה ובפ"ע אין שוחטין ומה שהביא כאן בפ"ה דין אונן וחולה וזקן אין כוונת רבינו לבאר אימת שוחטין עליהן ואימת אין שוחטין עליהם שכבר כל זה מבואר בדבריו בפרק ב' אבל כוונת רבינו על סוף דבריו שאם אחר שנזרק הדם אירע בהם דבר המעכבם מלאכול אפ"ה פטורים מפסח שני

ע"ב ר"ש אומר בראשון עושין אותה טפילה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עקר ויש לדקדק מה בעי בזה באמרו כל עקר והכי הול"ל בשני אפי' טפילה אין עושין אותה ורבינו הגדול בפ"ה מק"פ הלכה ח' כ' נשים שנדחו לפסח שני וכו' הרי פסח שני להם רשות רצו שוחטין וכו' לפיכך אין שוחטין עליהם בפ"ע בשבת בפסח שני אבל אם היתה אשה אחת מבני חבורה מותר וכתב הכ"מ פסק כר"י וכו' ויש לתמוה דבפרק פ' אצל מה שכתב דעושין חבורה שכולה נשים אפי' בפסח שני משמע דפסק כר' יוסי ונדחק הכ"מ בזה ואומר אני דהא ודאי אם נשים בשני רשות מה לי לענין טפילה עכ"פ ניחוש לפסח שנאכל שלא למנוייו אלא ודאי התורה עשתה לאשה רשות א"ב חבורה שכולה נשים נמי יהיה רשות להם דהא המה בשני רשות ונראה דאין ה"נ למ"ד נשים בשני רשות אפי' חבורה שכולה נשים עושים וכל סוגיא זו לעניין דחיית שבת והכי קאמר ר' יהודה אשה בראשון שוחטין עליה בפ"ע אפי' בשבת לפי שהיא חובה ודוחה את השבת ובשני עושין אותה טפילה היינו בשבת לפי שהיא רשות ואינה דוחה בפ"ע שבת וא"ת אכתי מאי רבותא דטפילם סתמא הול"ל אשה בראשון חובה ובשני רשות וא"כ מדהיא בראשון חובה ידענו שדוחין עליה את השבת שהרי היא כאיש ובשני רשות וממילא ידענו שאין דוחין עליה את השבת ואי הא אתי לאשמועינן דבשני עושין אותה טפילה אפי' בשבת קשה מאי רבותא דשבת כיון דאינה אל טפילה כבר ניתן שבת לדחות בשביל האיש י"ל ר יהוד' לשטתו דסובר אין שוחטין הפסח על היחיד וסובר שאפי' אין כאן אלא איש א' אכתי האשה אהני למהוי טפילה ושוב לא הוה על היחיד ורשאי לעשות הפסח וכיון דמדין פסח רשאי שוב נתנה שבת לדחות בשביל האיש שזה רק גזירת הכתוב לא תוכל לזבוח הפסח בא' שאין שוחטין על היחיד וכיון דאיכא עוד אחד אף שזה השני הוא רשות מ"מ שוב לא הוה באחד ושוב האיש מביא הפסח ועקר דחיית שבת בשבילו והאשה ממילא היא טפלה אפי' בשבת ור' יוסי סבר שאפילו בשני חוב' ודוחה את השבת אפי בפ"ע והא דלא קאמר ר' יוסי סתם אשה אפי' בשני חובה ואנא ידענא ממילא כיון שהיא חובה דוחה שבת נלע"ד לפי מה דמסיק לעיל עמוד א' דר' יהודה שוחטין בפ"ע קאמר והא ודאי דדברי רבי יוסי נשאר על מכונו דשוחטין בפ"ע דהרי רבי יוסי סבר שוחטין על היחיד וא"כ רבי יוסי בכאן בתרתי פליג על ר"י דר"י קאמר בראשון בפ"ע אבל על יחידית לא וסובר דשני דוקא טפילה וקאמר ר' יוסי דאפי' בשני בפ"ע יחידית דשוחטין פסח על היחיד ואי הוה אמר סתם אשה חובה אכתי לא שמענו דשוחטין על היחיד ור"ש חידש דבר חדש דבשני אין שוחטין עליה כל עיקר כלומר לא מבעי' שבשבת אין עושין אותה טפילה אלא אפי' בחול נמי לא והיינו דקאמ' כל עקר לפי שהתנאים הראשונים מיירי בשבת וקאמר איהו שאין שוחטין עליה כל עקר אף בחול והא דאמר ר"ש אשה בראשון עושין אותה טפילה ולימא סתם אשה בראשון רשות ומה בין טפילה לנשים בפ"ע נמי יהיו מותרות ורשות לעשות י"ל דבשלמא לר' יהודה שפיר כתבתי שאם המה רשות לענין טפילה ה"נ הם רשות בפ"ע ואין לומר אחרי שריבה הכתוב ככל הכתוב ככל חקת הפסח שיהי' שני כראשון וכבר כתיב בראשון במכסת נפשות ומיעט הכתוב חטאו ישא האיש וכו' ולא אשה א"כ יש לנו לקיים שנייהם דהיינו חטאו ישא האיש לשון יחיד שאם הוא א' איש ולא אשה לפי שאין שוחטין עליה בפ"ע אבל במכסת נפשות לשון רבים אפי' נשים לפי בעושין אותה טפילה זה אינו דהא לר' יהודה קיימינן ואיך נוכל לומר חטאו ישא האיש שאם הוא איש יחידי איש אין אשה לא הא לר' יהודה אין שוחטין הפסח על היחיד ואפי' איש נמי לא וא"כ כיון דליכא למדרש הכי לר"י שוב אין חילוק בין טפילה לחבורה שכולה נשים אבל לר"ש דסובר שוחטין על היחיד שפיר נוכל לומר אחר שריבה הכתוב בראשון במכסת נפשות ומיעט הכתוב בראשון איש ולא אשה שני הכתובים קיימים שאם הוא יחידי איש אין אשה לא ובמכסת נפשות שהמה רבים אפי' אשה היא טפילה ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר אפי' בחול וטפילה נמי לא ואך הא גופא קשיא דלמא הא דמיעט הכתוב עוד הפעם בשני היינו בשבת שאפי' טפילה אין עושין אותה בשבת אבל בחול מנ"ל לר"ש למעט אלא דר"ש לשטתו דשוחטין הפסח על היחיד ולדידי' אין חילוק בטפילה בין חול לשבת שהרי כבר נתנה שבת לדחות בשביל האיש לחודיה ומתורץ קושיית התוס' שהקשו דלמא לר"ש תרתי שמעת מינה ע"ש ולדידי ממילא מוכח דלר"ש' שוחטין על היחיד מדמעט אפי' בחול והא דקאמר בגמרא והא מדר"י סבר כר"ש וכו' והרי לפי מ"ש ממילא מוכח דר"ש סובר כר' יוסי נלע"ד משום דרש"י כתב לעיל עמוד א' בד"ה ופרכינן וכו' דלאו פירכא היא כולי האי דיכול לומר דמר דריש הכי וכו' וא"כ קשיא איך מקשה לר"ש בפשיטות דההוא מבעי' דשוחטין על היחיד וגם לעיל דכתב רש"י דלאו פירכא היא אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפירושו מאיש לפי אכלו והיא גופא קשיא מי הכריחו לפרש טעמיה דר' יוסי מאיש לפי אכלו ונראה משום דקשה בין לר"י ובין לר' יוסי דסברי אשה בראשון חוב א"כ איש לפי אכלו מה דרשו בי' ובשלמא ר' יהודה איכא למימר משום דלכאורה יש לקיים כל המקראות דהיינו במכסת נפשות וכבל חקת הפסח וגם חטאו ישא האיש דהרי לר' יהודה אין שוחטין על היחיד וא"כ כולה נשים אמרינן איש ולא אשה וגלי רחמנא במכסת נפשות ולא כתיב אנשים משום דדי באיש א' והשני אפי' אשה וממילא ראשון ושני שוים ואמנם נלע"ד דר' יהודה דריש זה מאיש לפי אכלו דאף דאין שוחטין על היחיד מ"מ איש לפי אכלו כתיב דדי באיש א' והשני אפי' אשה ואם כן אייתר במכסת נפשות דנשים עושין בפני עצמן וכל זה לר"י יהודה אבל לר' יוסי דסבר שוחטין על היחיד אם כן ליכא לחלק כן ואייתר איש לפי אכלו ומה דריש בי אלא ודאי דר' יוסי מהאי קרא דאיש לפי אכלו