צל"ח פסחים קלז

שנטמאו במת עצמו ואין שוחטין אפילו אחר טבילה ומעתה מוכח מדברי ר' יצחק שמי שאינו נזיר צריך הזאה גם בטומאת בגדים דאל"כ היה לו להקשות גם לר"ע כבר היו יכולים לטהר ומעתה גם שני דינים של הרמב"ם בפ''ו מק"פ הל' ב' שפסק שאין שו"ז על ט"י דמת ופסק לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח והראב"ד כתב שאין לזה שורש בגמ' ולדידי שני דינים הללו מפורשים בדברי ר' יצחק ומעתה נוכל לומר דר"ע ור' יצחק מחולקים בסברת התוס' שר"ע ס"ל כסברת התו' שמשה רבינו שאמר להם לדחות לפסח שני היינו אם לא יטבלו ור' יצחק ס"ל כקושיית הכ"מ שם דלמה שתק להם משה ולא צוה להם שיטבלו ובהכי ניחא הגירסא כאן סבר לה כר"ע דאמר מ''ו היו שחל שביעי שלהם בע"פ והתוס' בסוכה דף כ"ה ע"ב בד"ה שחל שביעי דחו גירסא זו ולדידי ניחא הגירסא דגם לר"ע קל שביעי שלהם בע"פ

ובזה מתורץ קושית הראב"ד בפ"ו מק"פ הל' ב' שכתב א"א אין דרך ההלכ' הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' וכוונת הראב"ד בהשגה זו הוא דלדברי הרמב"ם דט"י דמת חמור מט"י דשרץ א"כ גם גוף הדין דאין שוחטין על טמא שרץ איך למד מטמא מת בשביעי שלו ולדידי ניחא דרב למד מטמא מת שאין הנזיר מגלח והוא בשביעי שלו אינו חמור מטמא שרץ ולמד רב מדברי ר' יצחק שאמר יכולים היו לטהר ולא קאמר שהיו יכולים לשחוט עליהם תיכף אפילו קודם הטהרה מכלל שאין שו"ז על טמא שרץ קודם טבילה וע"פי פסקי הרמב"ם הללו שמחלק בין טבול יום דמת לטבול יום דשרץ אמרתי ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון שרץ ונבילה לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וכו' הרי שהחמיר רבינו בטמאי מגע שרץ ונבילה שלא יעשו בטומאה ובהל' ק"פ פרק ז' הלכה חי"ת פסק פסת שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה וכו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומא' וכיוצא בהם מטמאי טומאת מגע כו' והרי השוה הרמב"ם באן כל טמאי מגע לטמאו מת לענין אכילה ולמה בפ"ד מביאת מקדש לענין הקרבה חילק ביניהם וממ"נ אם דרשינן כי יהיה טמא לנפש דוקא ובטומאת עת הוא דמחלקינן בין איש לצבור א"כ לענין אכילה היכן אתרבי וגם אמרתי ליישב קושיא חמורה שהקשה אותי תלמידי הרב המופלג המושלם מו"הרר אברהם ש"ה מו"צ דק"ק ר"ב על הרמב"ם הנ"ל בפ"ד מביאת מקדש שהחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת והרי במסכת זבחים דף כ"ב ע"ב פריך אזקני דרום דסברי טמא מת אינו מחלל עבודה וטמא שרץ מחלל עבודה דנילף טמא שרץ בק"ו מטמא מת ומשני קסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ ומכפרין כמתכפרין וכו' עיין שם וא"כ הרמב"ם דסובר אין שו"ז על טומאת שרץ נשאר עליו קושיית הגמרא דנילף ט"ש בק"ו מטמא מת והנלע"ד בזה דוודאי ילפינן ק"ו אם טמא מת הטעון הזאה שלישי ושביעי הותר ק"ו טמא מגע כדאמרינן שם בזבחים אלא דכיון דסובר הרמב"ם דשו"ז על ט"י דשרץ א"כ ממילא ליכא למלפי' בק"ו מטמא מת דשאני טמא מת דלית ליה תקנתא בטבילה משא"כ טמא שרץ דאית ליה תקנתא ואף שאם היו כל הכהנים טמאי שרץ לית להו תקנתא שאף אם יטבלו ט"י אסור לבוא לעזרה ואסור לעבוד עבודה מ"מ שוב אמרינן מכפרין כמתכפרין מה מכפרין טמא מת אין ט"ש לא ה"ה מתכפרין כדאמרינן שם בזבחים וכל זה לענין הקרבת הקרבן אבל אם בלילה הם עדיין ט"ש בעת אכילה הפיר ילפינן ק"ו מטמא מת ולענין אכילה שהוא בלילה כבר הוא ק"ו שהרי לית להו תקנתא ומיירי שהפסח בא בטומאה שהיה רוב הקהל טמאי מת דאי לא היה הקרבתו בטומאה אינו נאכל בטומאה אלא שאעפ"י שהיה הקרבתו בטומא' אפ"ה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין וכל שטומא' יוצאה מגופו דלדידהו ליכא ק"ו מטמא מת אבל טמאי מגע אתיין בק"ו ועיין בדברינו לעיל דף ס"ז ע"א בד"ה ואמנם רואה אני וכו' ומה שאמרו שם בזבחים דקסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ אבע"א אמינא דג"כ היינו ט"ש שטבל ואבע"א אמינא דסוגיא דהתם למאן דדריש במועדו ואפי' בטומאה ועיין בתוס' שם בד"ה אי הכי מ"ש בשם ר"ת ומעתה הותרו צבור בטומאה בין טמא מת ובין ט"ש ומה שנדחק ר"ת שם דא"כ זבין נמי יש לומר דגלי רחמנא לנפש למעוטי זבין ומצורעין כדאיתא בפסחים דף ס"ז ע"א וכיון דמועדו כולל כל טומאות אין לנו למעוטי מלנפש רק הני דחמירי מטמא לנפש ולא טמאי מגע דקילי ונשאר בכלל היתר דמועדו אלא דמה שביחיד אינו נדחה גם ציבור לא עבדי בטומאה שזה לא מקרי בטומאה שהרי גם היחיד אינו נדחה אבל מה שהיחיד נדתה ציבור עבדי בטומאה אפי' אפשר להו לטבול דבמועדו היתרא הוא אבל הרמב''ם דרש היתר טומאה מאיש נדחה כמבואר שם בהלכות מקדש וכן בהלכות ק"פ ריש פרק ז' דריש מדכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אבל משמעות מועדו לא דרש ולכך ט"ש לא דוחה בציבור דליכא ק"ו מטמא לנפש כמו"ש שם ואמר רחמנא ידחו. ואומר אני לפי מסקנא זו דרב סובר דט"ש מדאורייתא לא חזי וטבול יום דשרץ חזי ועל כרחך צריכין אנו לומר ההפרש בין קודם שטבל לאחר שטבל הוא משום דזה מחוסר מעשה הטביל' וזה אינו מחוסר מעשה דבקרא ליכא לפרש הטעם דלמא פשע ולא טביל להרמב"ם ליכא לפרש הטעם כמ"ש התוס' בד"ה מי לא עסקינן דאחר שטבל איקלשא טומאתו שהרי בטמא מת ס"ל להרמב"ם שאין חילוק ומכלל דס"ל דגם אחר שטבל איקרי טמא ולא מצינו בט"ש שיהי' נקרא טהור אחר שטבל כדרך שלא מצינו במת אלא ודאי שההפרש הוא דזה מחוסר מעשה וזה אינו מחוסר מעשה ודעת רב בט"י דמת יבואר אח"כ בדברינו] וכיון שהדבר תלוי במחוסר מעשה א"כ ה"ה מח"כ הרי הוא מחוסר מעשה ואין מועיל מה שמסר קרבנו לב"ד וק"ו קודם שמסר שאין צריך לומר הטעם דלמא פשע והרי הוא ממש בטמא שרץ קודם טבילה ולפי זה קשה איך אמר רב שו"ז על מח"ב ולכן נלע"ד דלמסקנא דלרב מדאורייתא לא חזי אעפ"כ הא דשו"ז מח"כ מיירי בשמסר קנו לב"ד ואמנם אין הטעם משום שלא יתרשלו בו אבל הטעם שמסתמא יקריבוהו קודם חצות לא מבעי' מח"כ שקרבנו בהמה שהרי כתיב עליה השלם ואף שבדיעבד אם לא הקריב קודם חצות דוחה עשה דהשלמה מכל מקום חזקה על הב"ד שלא יניחו לבוא לידי כך ואפילו בזב וזבה שקרבנ' עופות מכל מקום אף שעולה לא מעכבא מכל מקום הב"ד לא יתרשלו ויקריבו גם העולה וממילא יקריבו קוד' חצות ולכך שו"ז על מח"כ לפי שמסתמ' כבר הקריבו הב"ד כפרתו וא"כ הרמב"ם שכתב בפ"ו מק"פ הל' ד' מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בי"ד בניסן שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהן בי"ד בניסן בין קודם שחיטת הפסח ובין אחר שחיטתו ואין שוחטין עליהם עד שימסרו קרבנותיהן לב"ד שמא יפשעו ולא יקריבו אותן עכ"ל הרי שכתב שרשאים להביא קרבנותיהן אחר שחיטת הפסח וא"כ הרי בשעת שחיטת הפסח היו מחוסרי מעשה ועוד שהרי סיים שמא יפשעו הרי שהוא רק חששה דרבנן וא"כ פסק דלא כרב ואפי' אם נימא דלרב מותרים מח"כ לשחוט עליהם גם קודם שהוקרב כפרתן ורב תרתי בעי שיהי' נקרא טמא ויהי' מחוסר מעשה וא"כ לכך שוחטין על מח"כ אף שמחוסר מעשה מ"מ לא אקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר וטבול יום דשרץ אף דלא מצינו שנקרא טהור מ"מ אינו מחוסר מעשה דא"כ ממילא גם על ט"י דמת שוחטין שהרי אינו מחוסר מעשה ולמה פסק הרמב"ם שאין שוחטין על ע"י דמת ועוד כיון דמסקינן דלרב מדאורייתא לא חזי אם כן תו לא צריכין אנו לומר כלל דגזרינן דלמא פסע ואם כן מחוסר כיפורים אפילו לא מסר עדיין קנו ביד ב"ד גם כן לא חיישינן דלמא פשע ואמרינן בודאי ימסור הן אמת דצריכין אנו לדברי ר' שמעי' דחזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם וכו' לרב נחמן דאמר בעירובין דף ל"ב ע"א דבאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל המסירה ליד ב"ד אינו צריך דאיהו בודאי ימסור ולא יפשע ואם כן למה התנה הרמב"ם במח"כ שימסור קרבנו בי"ד ב"ד. ולרב ששת שם בעירובין דחזקה שליח עושה שליחותו לא הי' ר"ש צריך לומר כלל חזקה על ב"ד והתוספות שם בעירובין סוף ד"ה רב ששת הרגישו בזה וכתבו דר"ש לא הוצרך לזה אלא ליישב דברי רב דאמר אין שו"ז על ט"ש דלמא פשע ולא טביל והוצרך ר"ש לומר במח"כ חזקה על ב"ד וכוונתם בזה דודאי אף דסובר ר"ש חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ לא עדיף השליח מבעל דבר עצמו ובמקום שחששו על הבעל דבר דלמא פשע ק"ו שחששו על השליח זהו כוונת התוס' שם ועכ"פ עקר דברי ר"ש הוה על מח"כ בע"פ וכיון דלמסקנא אין טעמו של רב משום פשיעה אלא מדאורייתא לא חזי א"כ לרב ששת אין לנו צורך לחזקה של ב"ד ואייתרו דברי ר' שמעי לגמרי וגם רצוני לתרץ קושיית הראב"ד על הרמב"ם דאיך אפשר לחלק בט"י בין מת לשרץ והרי רב עיקר דינו דאין שו"ז יליף שרץ ממת והגם שכבר כתבתי בסמוך יישוב דבר זה באריכות הנה שבעים פנים לתורה והנלע"ד שאחרי מחילת כבודם של כל מפרשי רבינו הגדול הרמב"ם שלדעתי לא עמדו על סודו בזה כי הם שפטו שהרמב"ם פוסק בפלוגתא זו שבין עולא לרב כרב ואני אומר לא כן הוא והרמב"ם פוסק כעולא כי לדעתי להמסקנא דרב מדאורייתא קאמר אין שו"ז על ט"ש לא נעשה פלוגתא רחוקה לגמרי בין עולא לרב ועולא דקאמר אף שו"ז על ט"ש מדאורייתא קאמר ונ"מ דאינו מכריע הצבור להיות רוב טמאים וכמו כן טמא מת בשביעי שלו אבל מודה עולא דמדרבנן אין שוחטין דגזרינן דלמא פשע ואתיין דברי ר' שמעי' על נכון גם לרב ששת והוצרך ר' שמעי' לחדש חזקת ב"ד של כהנים לעולא דלמה אשתני טמא שרץ ולעולא כיון שהוא מדרבנן אם שוחטו וזורקו עליו הורצה ולרב דהוא מן התורה אפילו בדיעבד לא הורצה ובהכי ניחא דאמר אח"כ תנן זב מראה וכו' מאי לאו דלא טביל וש"מ דשו"ז על ט"ש ולכאורה הוה לסיים וקשיא לרב אבל לפי מ"ש ניחא דגם לעולא אין שו"ז אלא דלרב הוא מן התורה ולעולא מדרבנן וקאמר תנן וש"מ שוחטין וזורקין והוא קושיא לתרוזייהו ורב ועולא פליגי בהך פלוגתא עצמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם יש סברה לחלק בין מת לשרץ וגם עולא דורש ולא יכלו לעשות ביום ההוא דמיירי שחל ז' שלהם בע"פ אלא דרב סובר כדעת הראב"ד והתוספות דקרא דלא יכלו אינו מאמר מוחלט שבשום אופן לא יכלו דודאי אם היו טובלים יכולים היו וקרא קאמר דחם לא טבלו יודחו לפסח שני וסובר שאין שום חילוק בין טמא מת בשביעי שלו ובין זב בשביעי או טמא שרץ כיון דכולהו שוים שהם טומאת ערב ומשנתינו דזב שוחטין עליו בשביעי היינו אחר שטבל:

ובזה גם על טמא מת בשביעי שוחטין אבל קודם שטבל כיון שגילה הכתוב בטמא מת בשביעי שנדחה לשני ה"ה שאר טמאים טומאת ערב ועולא סבר כדעת הרמב"ם דקרא דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא מאמר מוחלט הוא ולא מהני טבילה ולפי זה על כרחך שיש חילוק בין טמא מת בשביעי לשאר טמאים שהרי טמא מת דחאו הכתוב אפילו אחר טבילה ואנן תנן זב שוחטין בשביעי וכיון דעל כרחך יש חילוק בין מת לשאר טמאים אז אפילו קודם שטבל אי אפשר ללמוד שאר טמאים ממת ולכך שו"ז על ט"ש מן התורה אפילו קודם שטבל כקושיית הראב"ד על הרמב"ם ופסק הרמב"ם כעולא ומ"ש בריש פרק ו' הנוגע בנבילה ושרץ וכו' הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול דמשמע הא קודם טבילה לא היינו מדרבנן דלמא פשע ולכך הוצרך להתנות במח"כ שמסר קרבנו ביד ב"ד דאל"כ גזרינן דלמא פשע וכעולא ותדע שכן הוא דאי ס"ד דהרמב"ם פסק כרב ומדאורייתא טמא שרץ נדחה אם כן למה לא הזכיר הרמב"ם דין זה בפירוש שאין שו"ז על ט"ש והזכיר רק בלשון שלילה מדיוקא שכתב ששוחטין עליו אחר שטבל מכלל דקודם טבילה אין שוחטין עליו והרי דרכו של הרמב"ם לאחוז לשון הגמרא ומי סני לשונו של רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא ודאי שפוסק כעולא ולשונו של עולא לא היה יכול להעתיק לומר שו"ז על טמא שרץ שהרי עכ"פ מדרבנן גזרינן שמא יפשע ומעתה כל פסקי הרמב"ם נכונים מה שפסק בפ"ד מביאת מקדש שאם היו טמאי מגע שרץ ונבילה אינו דוחה הטומאה