צל"ח פסחים קלו

כפרתו קמ"ל שאף הזריקה מותרת בעודו מח"כ אבל גוף דין ט"י היא מיותר בדברי רב שכבר מפורש במשנתינו וצריך לומר דאגב מח"כ נקט נמי ט"י דש"י ד''ה שוחטין עליו כו' דמח"ב דחי עשה דהשלמה וכו' אין כוונת רש"י דתנא דמשנתינו בא להשמיענו חידוש זה שהרי לא נזכר במשנתינו שמיירי קודם שהביא כפרתו וכבר כתבתי לעיל דמשנתינו איכא לפרש אחר שהביא כפרתו וקמ"ל אף שלא טבל ועוד דדבר זה אין ענינו לשחיטת הפסח ועקר חידוש זה הוא היתר ההקרבת כפרת אחר התמיד ואין זה כוונת משנתינו כאן רק להודיע ששוחטין אף שעדיין לא נטהר לגמרי אבל רש"י כתב זה לפי שהדין הוא כן באמת ואמנם גוף דברי רש"י אצלי תמוהין דמה ענין דחיית עשה דהשלמה לענין מח"כ דזב אין בכפרתו שום בהמה רק עופות וחטאת אין למזבח אלא דמה וכדאמר רבינא לעיל דף נ"ט ע"א הכא בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה ועולה הרי קיימ"ל דלא מעכבא כמבואר ברמב"ם פ"א ממח"כ הל' ה' ועיין לעיל דף נ"ט ע"א דרק ר' ישמעאל בנו של ראי בן ברוקה סבר דעולה מעכבא וגם ר''י דוקא בעולת מצורע הוא דסובר דמעכב כדמוכח בעירוכין ובפרט לפמ"ש לעיל דף נ"ט ע"א ליכא בזב אפילו בשאר ימות השנה ואפילו שלא לצורך אכילת קדשים לערב אפילו איסור דרבנן לכתחלה להקריב כפרתו אחר תמיד של בה"ע ואפילו אם לית ליה לרש''י סברא דידי מ"מ איסור תורה אין בו ואיך כתב רש"י שדחי עשה דהשלמה ולכן על כרחך צריך לומר דרש"י פירש כאן במשנתינו גוף דין של מח"כ וכוונתו גם על דברי רב בגמר א דאמר שו"ז על מח"כ ואיהו קאי על כל מח"כ גם מצורע ויולדת שמביאים קרבן בהמה אפ"ה מותרים להביאם אחר תמיד של בה"ע ודחי עשה דהשלמה. ע"ב וכ"ת ממאי דהכי סבר לה וכו' ויש להקשות אם כן למה הביא כלל קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש הוה ליה להביא תכף קרא דולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ונראה דלכאורה מנ"ל דאין שו"ז על טמא שרץ ודלמא על טמא מת דאמר רחמנא שאין שוחטין היינו קודם הזאה ומחוסר הזאה וטבילה אבל לאחר הזאה שאינו מחוסר רק טבילה או ט"ש שאינו מחוסר דק טבילה שו"ז עליו והרי אנן חזינן דהך ולא יכלו לעשות ביום ההוא לא לומר דבשום אופן לא יכלו לעשות ביום ההוא דהרי אחר הטבילה ספיר היו יכולים ועיין בתוספות בד"ה שחל שביעי וכו' וכן הוא דעת הראב"ד ויבואר לקמן ועכ"פ אינו מאמר מוחלט ואם כן דלמא גם הטבילה לחוד אינו מעכבת והם היו באותו שעה עדיין מחוסרים הזאה ואמר להם משה שאם לא יזו ולא יטבלו יודחו ולכן הביא קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש וע"י קרא דביום ההוא חזינן דקרא דלנפש לא איירי דוקא קודם יום השביעי אלא אפילו ביום השביעי ומאותו פסוק הוה ממעטינן אפילו טבל כמו"ש התוספות בד"ה מי לא עסקינן אלא שכתבו התוספות דכי יהיה טמא כתיב והאי איקלשא טומאתו וקלישת הטומאה היינו שהותר במעשר כמו ששנינו טבל ועלה אוכל במעשר אבל קודם הטבילה ועברו ושבו והרגו את עובדי העגל ונטמאו כל שבט לוי ושלשת אלפים מישראל אף שכבר הוזה לא נקלשא טומאתו ובכלל כי יהיה טמא לנפש הוא

והנה רבינו הגדול הרמב"ם חילק בין הפרקים שעל ט"י דשרץ שו"ז ועל ט"י דמת אין שו"ז והראב"ד השיג עליו וזה לשון הראב"ד א"א אין דרך ההלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' ורצונו של הראב"ד שאם יש מקום להחמיר בט"י דמת יותר מט"י דשרץ אם כן היא גופיה מנ"ל לרב למילף על טמא שרץ אפילו קודם שטבל שאין שו"ז עליו ודלמא טמא מת שאני שהרי אפילו אחר טבילה אין שוחטין עליו והיא קושיא עצומה וכל דברי הכ"מ בזה לא יועילו לדחות קושיא זו שעכ"פ אם יש מקום לחלק בין מת לשרץ שוב לא נוכל למילף טמא שרץ כלל והנלע"ד בזה שדברי הרמב"ם נכונים שהרי רבינו הרמב"ם בטמא מת עצמו חילק בין הפרקים בין טומאה שהנזיר מגלח עליה ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עליה שבזה שפיר שוחטין עליו לאחר כטבל כמו על ט"י דשרץ וגם דבר זה צריך ביאור מהיכן למד רבינו חילוק זה ונשים לב לבאר גם דברי רבינו הרמב"ם בהל' נזירות וז"ל ההמב"ם פרק ז' מנזירות הלכה ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר אבל הוא דבר תימה שיהיה הנזיר קל משאר בני אדם ואומר אני שדברי רבינו מוכרחים מן הש"ס והנה זה מה שהנזיר שנגע בכלים אינו מזה מפורש במסכת נזיר דף נ"ד ע"ב דקאמר ה"נ מסתברא מדקתני כלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו ופרש"י הני כלים וכו' כלומר ואם נוגע נזיר בהני כלים צריך הזאה בתמיה. הרי מפורש שעכ"פ הנזיר אינו צריך הזאה והתוספות שם בד"ה ומשני וכו' ומוקי לה בשאר כלים שאינם כלי מתכות והיינו לשטתייהו דחרב הרי הוא כחלל הוא דוקא בכלי מתכות ולא בכלי שטף אבל לשטת הרמב"ם דגם כלי שטף דינם כחרב כמבואר בהל' טומאת מת פרק ה' הל' ג' אם כן מוכח דנזיר אינו מזה בנגעו בכלים שנטמאו במת ומה שפסק שמי שאינו נזיר מזה גם על נגיעתו בכלים גם כן מוכח מדברי הגמ' במסכת סוכה דף כ"ה שנחלקו התנאים מי היו האנשים שלא יכלו לעשות הפסח ר' יוסי הגלילי סבר נושאי ארונו של יוסף היו ור"ע סבר מישאל ואלצפן היו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף בבר היו יכולים לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולים היו לטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא והנה יפלא על ר' יוסי הגלילי ור"ע איך שגו ח"ו ונעלם מהם הסתירה הגדולה שהקשה ר' יצחק שיכולים היו לטהר ואמנם הנלע"ד הוא דהם לא סבירא להו שבשני נשרפה הפרה דלא מצינו זה מפורש במקרא ואפילו בתלמוד אינו מפורש רק הוא בירושלמי ושלמי דמגילה הובא ברש"י במסכת גיטין דף ס' ואם כן יש לומר דריה"ג ור"ע ס"ל דלא נשרפה הפרה עד יו"ד בניסן והיה אז הזאת שלישי וממילא חל שביעי שלהם בע"פ. והנה התוספות שם בסוכה בד"ה מישאל הקשו למ"ד שריפה ממש היה שנשרפו גופיהן אמאי נטמאו וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת כאלו נשרפו ע"ג קטבלא ובתשו' מעיל צדקה מביא שהרב מוהר"ר בערמאן מפיורדא הקשה על דברי התוספות שהרי אפילו למ"ד שריפה ממש מודה דבגדיהם נשארו קיימין וגם מודה דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה כמפורש במסכת סנהדרין ואם כן נטמאו בבגדים שנטמאו במת והרב המחבר מעיל צדקה השיב לו שאם כן הוה ליה טומאה שאין הנזיר מגלח ושוחטין עליו בשביעי שלו כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' ק"פ הלכה ב' והנה לדעתי תירוצו אינו מספיק דהרי לשטת התוספות אנן קיימינן ולדידהו בכל טומאות שוחטין עליו בשביעי ומה שאמר משה להאנשים ההם שידחו היינו אם לא יטבלו וכמבואר בתוספות כאן בד"ה שחל שביעי יעויין שם ואם כן קודם שיטבלו מה לי טומאת מת שהנזיר מגלח ומה לי אם אין הנזיר מגלח קודם טבילה אין שוחטין עליו ולדעת התוספות אין חילוק בזה בין הנזיר מגלת או לא ואמנם עקר קושייתו של הרב מוהר"ר בערמן אינו כלום לשטת התוס' דדוקא כלי מתכות אמרינן חרב הוא כחלל ולא בשאר בגדים ואם כן הרי בארבעה בגדי כהן הדיוט אינו בהם כלי מתכות ולא נטמאו בהבגדים כלל אם לא עפ"י השטת קרבן אהרן שבני אהרן ביום משיחתם היו דינם לשמש בשמנ' בגדים והיו בהם הציץ ואמנם לשטת הרמב"ם שפיר נוכל לומר שנטמאו בבגדי' דלדידי' כל הכלי' דינם ככלי מתכות ולשטתו יותר נכון לומר כן מלומר ששלדן היתה קיימת שזה הוא דוחק גדול כיון שלא נשרפו ע"ג קטבלא ומעתה למ"ד שריפה ממש היה חזרה קושיית ר' יצחק על ר"ע למקומה שיכולים היו לטהר ואין לתרץ שלא היה להם אפר פרה דמה בכך הלא כיון שלא נטמאו אלא בבגדים שנגעו במת אם כן אינם צריכים הזאה כלל והיה יכולים לטהר בלא אפר פרה אלא ודאי שדין זה מיוחד רק בנזיר אבל שאר כל אדם שנטמאו בכלים צריך הזאה שלישי ושביעי ומוכח שטת הרמב"ם והנה יש להשיב על זה ודלמא לעולם כל אדם שוה בזה לנזיר אלא שר"ע סובר שריפת נשמה וגוף קיים היה ונטמאו במת ממש שהרי דבר זה אם שריפת נשמה או שריפת הגוף הוא גם כן פלוגתא דתנאי כמפורש בתוספות בסנהדרין דף נ"ב ע"א ד"ה ההיא וכו' ונראה כאשר נדקדק בדברי ר' יצחק שאמר אם נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים לטהר ואם מ"ו היו יכולים לטהר מדוע בנושאי ארונו חמר כבר ובמ"ו לא אמר כבר ועוד יש לדקדק דמה שסיים ר' יצחק אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי וכו' שנאמר ולא יכלו לעשות וכו' כל זה אריכות דברים מה שלא שייך לפלוגתייהו שהם לא פלפלו כלל באיזה יום מימי טומאתם היה רק מי היה האנשים והיה די באמרו הלא טמאי מת מצוה היו ומה לי אם חל שביעי בע"פ או אחד משאר הימים בע"פ:

ונראה דגם ר' יצחק לא נעלם ממנו שאין לנו הוכחה שהפרה נשרפה בשני בניסן ואולי לא נשרפה עד קרוב לחג הפסח ולא היו יכולים לטהר ואמנם ים היו הרבה מישראל טמאי מת ודאי שהיו זריזים לשרוף הפרה ולא להתעצל בשריפתה עד יו"ד ניסן ולהניח אלפים רבים מישראל על שעה חדא להטהר בערב פסח והנה בעגל נטמאו כמה רבבות מישראל שהרי כל שבט לוי חגרו איש חרבו שנפלו בודאי נקברו על ידי קרוביהם ונטמאו הקוברים ואם כן בודאי נזהרו לזרז בשריפת הפרה בכל מה דאפשר וכן פרש"י במסכת גיטין דף ס' ע"ב שבשני נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהן וקודם לכן לא היו יכולין לשרפה דבעינן נוכח פני אהל מועד יעויין שם הרי שאם היה אפשר להם להקדים אפילו קודם ר"ח ניסן היו מקדימין כי היה ממהרים לטהר הצבור וים כן עכ"פ מסתמא בשני נשרפה ואמנם בזית רענן פ' שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נ"ז מתו בפנים אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה ותירץ הב''ח דפרשת טמאים בו ביום נאמרה ופ' טמאים היינו טומאת מת ובאותה שעה עדיין לא נאמר והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אחר כך ודבריו דחוקים ולי נראה באותו שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה ואם בן הם נטמאו והאוהל לא נטמא ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פ' טומאת מת מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים והיו ישראל טהורים כלם ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו כבאו אל משה ביום ההוא ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל בך ואמנם ר' יוסי הגלילי על כרחך לא סבר סברא זו שאלו שנטמאו קודם שנאמרה פ' טמאים לא קיבלו טומאה דאם כן נושאי ארונו של יוסף הלא כבר זה עשרה חדשים שחנו בהר סיני ולא נשאו ואיך נטמאו אלא ודאי דלדידיה גם אותן הקודמים היו צריכים טהרה ואם כן גם כל שבט לוי והרבה מישראל היו צריכין טהרה ובודאי בשני נשרפה הפרה ולכך לר' יוסי הגלילי הקשה ר' יצחק כבר היו יכולים לטהר אבל לר"ע לא היה יכול לומר כבר הוי יכולים לטהר דאולי עדיין לא נשרפה הפרה לכך אמר יכולים היו לטהר פירוש שבאותו יום היו יכולים לקבל הזאת שביעי ולהטהר ע"י טבילה והזאה ושוחטין וזורקין על טבול יום ואלא שלא תאמר דאולי גם בעשרה בניסן אכתי לא היו להם אפר פרה ולא היו יכולים להטהר בע"פ כלל לכן אמר שנאמר ביום ההוא ואם כן על כרחך על כל פנים שביעי שלהם היה והיו יכולים לטהר אלא דקשה על יצחק ולטעמיך הרי גם לדידך שטמאי מת מצוה היו קשה שהיו יכולים לטהר כיון שהיה שביעי שלהם וצריך לומר כדברי הרמב"ם בפ"ו מק''פ הל ב' שלענין לשחוט על טבול יום דטמא מת בשביעי שלו יש חילוק שאם הוא טמא במה שהנזיר מגלח אין שוחטין עליו אפילו אחר טבילה והזאה ואם הוא טמאת במה שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו אתר שהוזה וטבל ואם כן ר' יצחק כך אמר לר"ע דר' יצחק ס"ל שריפה ממש הוה ואם כן אם מ''ו היו לא נטמאו רק מבגדים ואין הנזיר מגלח והיו יכולים לטהר מאוד ית התוספות כאן בד"ה שחל שביעי שהקשו למה נדחו היה להם לטבול קושיא זו עצמה הקשה ר' יצחק לר"ע אבל לדידיה דעמאי מת מצוה היו לא קשיא