צל"ח פסחים קלה

ולהתנות בשלמים לרב פפא דאמר לעיל דף נ"ט ע"א דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ה"נ מתנה בשלמים ומעלה ומלינה בראשו של מזבח אלא דכל כמה דלא מתקטרי אימורים לא מצי למיכל הבשר כדלעיל דף נ"ט ע"ב וכיון דלא מצי למיכל הבשר ואיך יוצא ידי פסח והא עקרו לאכילה ובעינן שיהי' עכ"פ בשעת זריקה ראוי לאכילה ואף דאמרינן לעיל כיון דלא אפשר נעשו כמו שנטמאו או אבדו היינו בשאר קרבנות או בשלמים בודאי שודאי אי אפשר להקטירם משום עלי' השלם אבל זה שיביא בתנאי שיהי' פסח או שלמים ואם הוא פסח הרי אפשר להקטירם והיכי דאפשר להקטירם מעכבי אכילת הבשר ואם כן כאן מספק מחויבים אנחנו להטיל עליו חומרי שניהם חומר שלמים שלא יכול להקטיר האימורין אחר התמיד וחומר פסח שמא הוא פסח וראוי להקטיר האימורין ומעכבי אכילת הבשר ואם כן אינו יכול לצאת ידי פסח כיון שאין מבשר ראוי לאכילה בשעת זריקה אלא דאימת זמן אכילת הפסח בלילה ואז כבר הוא יום טוב ואפילו הוא פסח שוב אי אפשר להקטיר בלילה משום עולת חול ביום טוב ונמצא בלילה הותר אכילת הבשר דאז בודאי שוב אי אפשר להקטיר והרי הם כמי שנטמאו או אבדו ואם כן שפיר יכול להתנות בשלמים וכל זה בפסח ראשון שבלילה הוא יום טוב אבל אם לא חזר רבו עד שחשיכה ושכח מה שאמר לו ושוב עבר זמן פסח ראשון ועקר הנדון אם יביאו פסח שני בזה אמר פטורים מלעשות פסק שני לפי שאז בלילה הוא חול ואם הוא פסח יכול להקטיר האימורין גם בלילה ולא נעשה כמי שנטמאו ואי אפשר שיהי' הבשר ראו לאכילה ולכך פטורים מלעשות פסח שני ונסתר קושיית הגמרא ואמנם לפי מה דאמר לעיל מאן דמתני אברייתא אבל אמתניתין לא כיון דכשרין נינהו דאי אידכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא אם כן גם בזה דמייתי ומתני בשלמים קמי שמיא גליא שאם הוא פסח יכול להקטיר האימורין וחזי לאכילה ושפיר יוצא ידי פסק ע"י תנאי ואתי שפיר שנקשר הך אמר מר למה דסיים אבל אמתניתין וכו' שכרי עכשיו לענין חזי לאכילה אין חילוק בין ראשון לשני וצ"ל להיפך דלהכי נקט פטורים מפסח שני דמפסח ראשון ודאי פטורים דלא ס"ל סברא דמעלה ומלינה ואם כן אינו יכול להתנות בשלמים שהרי כבר הוא אחר תמיד של בה"ע אלא אפי' מפ"ש שזמנו קודם תמיד וכמו"ש התוס' אפ"ה פטורים ומקשה באמת למה פטורים וניתי ונתני וכו'

רש"י ד''ה בתקנתא דרבי' וכו' וטלה שלמים וכו' דברים הללו תמוהים דהרי כבר הוא אחר תמיד של בה"ע ואיך יתנה בשלמים והא כתיב עלי' השלם ולקמן דאמר ניתי ונתני היינו בפסח שני ועבור זה כתבו התוס' במס' יומא דפ"ש זמנו גם קודם התמיד אבל כאן דמיירי בערב פסח כבר הוא אחר התמיד ונראה דכוונת רש"י דאפילו לר"י בנו של ריב"ב אליבא דרב פפא לעיל דף נ"ט ע"א דמעלה ומלינה בראש המזבח אעפ"כ אי אפשר כאן להתנות בשלמים אי נמי לפי מ"ש לעיל בדף נ"ט ע"א בשם המ"ל לפלפל אם חגיגת י"ד הוא אחר תמיד של בה"ע ובדף ע' ע"ב הכרעתי דחגיגת י"ד הוא רשות ואעפ"כ התורה נתנה רשות להביאה אחר תמיד של בה"ע ונאכלת לשני ימים אם כן אפשר דכוונת רש"י כאן שלמים היינו שלמי חגיגת י"ד והחכם צבי בסימן קנ"א כתב בזה דברים רחוקים ובפרט משום שעקר הקפידא שממעט אכילתו ביום זבחו שהוא לדעתו עקר הזמן ואני תמה דמדברי רש"י לקמן בד"ה דקממעט באכילה וכו' אם שלמים הם עדיין אינו נותר ושורף קדשים כשרים עכ"ל רש"י אם כ מוכח שעקר הקפיד' שממעט סוף זמן אכילתו גם מ"ש הח"צ בשם הרמב"ן שעקר זמן אכילתו הוא ביום הראשון גם כן לא ידעתי מה הועיל בזה והלא גם הלילה שייך בזה להיום והוא בכלל יום זבחו והרי הלילה עקר זמנו כמו היום והנלע"ד כתבתי

דף פ"ט ע"א וניתי מותר הפסח וכו' מכאן משמע להדיא דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה ולא כשאר שלמים וכן מביא רש"י כאן בשם התוספתא ולא מצאנו בתלמוד בבלי חולק על זה ואדרבה כאן מוכח בהדיא מסוגיא זו כן וברמב"ם לא נמצא רמז לחידוש זה ובכל פרק ד' מק"פ מזכיר בכל מקום סתם שיקרב שלמים ובהל' ז' כתב שהם כשלמים לכל דבר וכבר דברתי לעיל דף ע' ע"ב מזה ושם ביארתי שהתוספתא שמביא רש"י לא נזכר בה מותר הפסח אבל נזכר בה שלמים הבאים מחמת פסח ורש"י בעצמו פירש בזבחים דשלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד ואמנם רצונינו עתה בשמעתין לדבר אף אם התוספתא מיירי במותר הפסח אם קיי"ל כתוספתא זו או היא נדחית מהלכה ואם היא נדחית מהלכה איך הקשה כאן בפה מלא וניתי מותר הפסח ומתחלה אני אומר שיש לנו משנה ערוכה הסותרת לתוספתא זו ואדרבה יהי' מוכח דמותר הפסח דינו כשאר שלמים דלקמן דף צ"ח ע"א שנינו הפסח שנתערב בזבחים כלן ירעו וכו' נתערב בבכורות ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו ואם נימא כדעת התוספתא אם כן גם שלמים הם בכלל הזבחים שברישא שנתערב בהם הפסח שגם בזה הדין לת"ק ירעו עד שיסתאבו שהרי אין להם תקנה אחרת שאפילו ישהם עד אחר הפסח אכתי מותר הפסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולפי זה למה פליג ר"ש דוקא בנתערב בבכורות הוה ליה למפלג גם בשלמים ולומר נתערב בשלמים ישהם עד חוה"מ ויקריבם ויאכל כלם בתורת מותר הפסח אלא ודאי דלא כהתוספתא ואם נתערב בשלמים גם ת"ק סובר שישהם עד חוה"מ ואז כלם קרבים שלמים ונאכלים לשני ימים ולילה אחד ולכך לא נכלל שלמים כלל בזבחים דמיירי ברישא וכן פסק הרמב"ם באמת בפ"ד מק"פ הלכה ח' הפסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וסוגיא דכאן דפריך וניתי מותר הפסח נלע"ד דהרי השתא לפי ההוה אמינא דשפיכה וזריקה וכן שתי מתנות ומתנה אחד וכן סמיכה לא איכפת לן כלל אפילו לכתחלה דהרי לבסוף הוא דמסיק ה"מ דיעבד ועיין בתוספות בד"ה ה"מ ור"ש דסובר מביאין קדשים לבה"פ אמר רבא בזבחים דף ע''ה ע''ב דוקא היכי דאי אפשר בענין אחר אם כן קשה איך קאמר ר"ש אם חבורת כהנים יאכלו הלא טוב יותר להשהותם עד אחר הפסח ואז דין אכילתם שוה עש הבכור לשני ימים ולילה אחד ובסמיכה ושתי מתנות ושפיכה לא איכפת לן לפי ההוה אמינא כאן אלא ודאי דום מותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה והוכרחנו על כרחנו לומר הא דלא פליג בשלמים הוא לאו דוקא ופליג בחדא וה"ה באידך ועוד דעל כרחך לא ניצלנו מזה מה דלא פליג ברישא דהרי אפילו זבחים דרישא לא איירי בשלמים מ"מ גם בנתערב באשם הי' לר"ש לחלוק ולומר אם חבורת כהנים יאכלו כיון דלא משגחינן לפי ההוה אמינא זו בשפיכה וזריקה וסמיכה ומתנה א' ושתי מתנות אלא ודאי לפי ההוה אמינא זו על כרחנו צריכין לומר דפליג בחדא וה"ה באידך ועכ"פ מוכח מהך משנה דלקמן דסובר ר"ש אם ח"כ יאכלו דמותר הפסח אינו נאכל רק ליום ולילה דאל"כ נשהינהו עד חוה"מ וכנ"ל ושפיר פריך וניתי מותר הפסח אבל למסקנא דמסיק אימור דאמרינן דיעבד ואם כן אי אפשר להשהותם עד אחר הפסח דאז הם חלוקים במתנות זה מתנה א' וזה שתים זה בשפיכה וזה בזריקה ונשאר שפיר ההוכחה מדלא פליג ר"ש גם בשלמים ש"מ שבשלמים גם ת"ק מודה שיש תקנה להשהותם עד חוה"מ ואז כולם שלמים לכל הדברים דגם מותר הפסח שלמים לכל דבר הוא

ע"ב דאי נמי תרווייהו כחד וכו' אבל לא מצי למימר דאפילו התנו שלא לחלק דאין זה שום רבותא דהרי לא התנו רק עליו ולא התנו שיקחו אחרים ואם כן לא נ"מ מידי בתנאי הזה והתוס' בד"ה בני חבורה שכתבו דמתני' מיירי אפי' התנו היינו לפי מה דמוקי שלא אכלו אלא כחד בזה היה הוה אמינא שיועיל תנאי אבל באוכלים יותר אין לדבר סוף ואטו ע"י תנאי שלא יחלוקו יקח מאה אנשים הא ודאי ליתא

דה צ ע"א והא ליכא לאוקמי כר"י דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נלע"ד דלאו הלכתא פסיקתא היא דלר"י יוכל למכור שלמיו דאפשר לומר דאף דממון בעלים הוא לשאר דברים אבל לזה אינו ברשותו שיוכל למוכרו לאחרים שיעלה לרצון לשמם אבל דברי הגמרא כאן הוא לפי סברת אביי דהוה מוקי ההוא דאתנן בקדשים קלים וכרי"ה אם כן מכלל דלריה"ג אפילו למוכרו יכול דאל"כ לא זכתה הזונה בהם וכיון שמוכח שלריה"ג יכול אפילו למוכרו אם כן ממילא ההוא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אי אפשר לאוקמי כר' יוסי וכל זה לפי מה שהי' אביי רוצה לאוקמי אבל השתא דמוקי ר' אושעי' לההוא בממנה זונה על פסחו וכרבי היא גופא קשיא ולמה אוקמי בפסח דוקא ולא מוקמי בכל קדשים קלים וכר' יוסי אלא ודאי דסבר ר"א דאפילו לריה"ג לא חל אתנן לפי שאינו יכול למכור קדשים קלים אפילו לריה"ג ולפי זה קמו להו שפיר פסקי רבינו הגדול הרמב"ם שפסק בפ"ד ממעילה הל' ח' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ופסק בריש פרק ח' מה"מ כריה"ג ובמ"ל שם בהל' מעילה נשאר בקושיא ולפי מ"ש לעיל לא קשה ולא מידי

שם במשנה זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי זהו דין פשוט ומוסכם בלי חולק וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מק"פ הל' ג ומעתה אני תמה על רבינו הגדול שפסק שם הל' ב' שאין שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי של אפילו אחר שטבל אם כן יציבא בארעא וכו' שטבול יום דזב שוחטין עליו וט"י דמת אין שוחטין עליו והרי זב חמור מטמא מת לענין פסח דאלו רוב צבור טמאי מת עבדי בטומאה וזבים לא עבדי בטומאה ומדוע לענין ט"י נהפוך הוא שיהי' טמא מת חמור וגם אם נסבול דוחק זה ונאמר דבט"י באמת טמא מת חמור מזב אכתי מה נעשה לדברי הגמרא לעיל דף ס"ז ע"א אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא וכו' לנפש למה לי ולדברי הרמב"ם הרי האי קרא לדידי' איירי גם בטמא מת בשביעי לאחר שטבל והוזה דנדחה לדידי' לפסח שני ואם כן דלמא לנפש אתי לנפש הוא דנדחה אפילו בשביעי שלו אבל זב בשביעי אינו נדחה ועביד בראשון וכבר דברתי מזה לעיל דף ס"ז ע"א סוף ד"ה שם לנפש למה לי והנלע"ד בזה דטמא מת אף שטבל לא מצינו שקראו הכתוב טהור לשום דבר ואף שטבל ועלה אוכל במעשר זה מדיוקא מדכתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ודרשינן הא רחץ טהור מ"מ לא כתיב לשון טהור וגם הדיוק הוא הא אם רחץ אוכל ואדרבה בההוא קרא כתיב וטמאה עד הערב ועיין ביבמות דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה הא אם רחץ וכו' אבל זב קראו הכתוב טהור כדאמרינן במגילה דף ח' ע"ב דכתיב ורחץ בשרו במים וטהר שטהור מלטמא כ"ח בהיסט ועכ"פ קראו הכתוב טהור והרמב"ם יליף שאין שו"ז על ט"י דמת מדכתיב אשר היו טמאים לנפש אדם וחל ז' שלהם בע"פ וכאן טמאים כתיב וטמא אף אחר שטבל עדיין נקרא טמא אבל זב שוב לא נקרא טמא ולכן ליכא למילפי' מהך קרא והוא על דרך שכתבו התוספו' בשמעתין בד"ה מי לא עסקינן לענין אחר שטבל והרמב"ם סובר שטמא מת אקרי טמא גם אחר שטבל שם אמר ר"י אמר רב שו"ז על ט''י ומח"כ לכאורה קשה מאי קמ"ל רב משנתינו היא זב בעל ב' ראיות בשביעי שלו היינו ט"י ובעל שלש בשמיני היינו מחוסר כיפורים ובשלמא מח"כ איכא למימר דממשנתינו לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמי בשהביא כפרתו וקמ"ל אעפ"י שעדיין לא טבל אין טבילה זו שהיא מדרבנן מעכבא ועיין ע"ב בתוס' בד"ה מחוסר טבילה וכו' וקמ"ל רב שאעפ"י שעדיין לא הביא כפרתו שו"ז עליו אבל ט"י קשה דהיינו זב בשביעי שלו ואם נימא דאתי לרבויי אפילו ט"י דטמא מת ולאפוקי מדעת הרמב"ם בפ"ו מק"פ אשר הבאתי לעיל אבל מה נעשה לרבינו הגדול דלדידיה לא מיירי רב בט"י דמת ואין לומר דבמשנתינו לא שנינו אלא שוחטין אבל הזריקה לא הוזכרה במשנתינו וקמ"ל רב דאפי' הזריקה מותרת בעודו ט"י דהרי אם התירה משנתינו השחוטה ממילא שגם הזריקה מותרת דאל"כ למה הלכתא ישחטו ויבואוהו לידי פסול שלא יוזרק דמו ורב דנקט שו"ז נלע"ד הוא משום עולא דאמר אף שו"ז על טמא שרץ דבזה ודאי אי הוה אמר שוחטין על טמא שרץ הוה אמינא שרק השחיטה מותרת וקודם הזריקה יטבול קמ"ל שו"ז שאף הזריקה מותרת קודם הטבילה ואגב דנקט עולא שו"ז נקט רב אין שו"ז ואגב דנקט בט"ש אין שו"ז נקט בט"י שו"ז ועוד דבמח"כ שפיר הוצרך לומר שו"ז שלא תימא שרק השחיט' מותרת קודם שהביא כפרתו והזריקה תהי אחר שיביא