צל"ח פסחים קלד

הוא ספק אם מטמא את הידים או נא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא טהור בני חבורה זריזין הן עכ"ל רבינו והנה גוף דברי הרמב"ם הללו שהם תמוהים יבוארו אחר זה ואמנם כעת נדבר במה שסיים ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית למה דקדק חוץ לבית כיון שהטעם משום זריזות דבני חבורה הוה ליה למימר סתם ואם בשר פסח יצא חוץ למחיצתו הרי הוא טהור וכפי מ"ש ניחא ובדיוק גמור רב נו כתב דביצא חוץ לירושלים גם בשר הפסח לא אשתני דינו משאר קדשים והרי ספק כמו שאר קדשים ולא פשיטא ליה רק בחוץ לחבורה

ונבוא לבאר כל דברי הרמב"ם הנ"ל והמ"ל תמה על הרמב"ם שכיון שפסק האבעיא גם בשאר קדשים לקולא א"כ לאיזה תכלית כתב רבינו דבני חבורה זריזין הם ואני אומר שמעולם לא עלה על כוונת הרמב"ם שנקטינן האבעיא לקולא מטעם דספק דרבנן הוא שאם כן לא היה לו לסיים שספק טומאת ידים טהור כמו שיתבאר ועוד שהרי בפסח בבשר הפסח לא סיים הרמב"ם שאינו מטמא הידים אלא סיים סתם הרי הוא טהור ונראה שגם דעת הרמב"ם שבעיא זו לא אמרינן בה ספיקא לקולא אף שהוא בדבר שהוא רק מדרבנן וכמה ספיקי דרבנן מצינו בטומאה וטהרה לחומרא וכל ששה ספיקות בשורפין עליהן תרומה הרי על ספק מגען תולין ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכיוצא בזה הרבה ולכן ברור בעיני שדעת הרמב"ם בזה כמו דעת הראב"ד בפרק א' מפה"מ הלכה ט"ו שבעיא זו דפרק כיצד צולין אם גזרו טומאה ביוצא נקטינן בה לחומרא אלא שכוונת הרמב"ם כאן בפ"ה משאה"ט דלענין לטמא הידים הוא טהור שכלל גדול הוא ספק ידים טהורות וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש פרק י"ד משאה''ט ועל זה כוון הרמב"ם כאן שכתב כמו שיתבאר אבל הבשר עצמו שיצא ספקו טמא ומטמא גם בשר קדשים ולכך סיים הרמב"ם שבפסח שבני חבורה זריזים הם גם הבשר עצמו טהור ואף שבלא"ה עכ"פ פסול הוא משום יוצא מ"מ נ"מ שאינו מטמא שאר בשר הנוגע בו בשעת פרישתו

ולפי מה שביארנו ממילא נדחים דברי הכ"מ בפ"א מפה"ע הלכה ס"ו שתמה שם הראב"ד על רבינו שכתב חותך הבשר ותמה הראב"ד שהרי מבעי לן בפרק כ"צ אם גזרו טומאה על היוצא ואם כן הרי הוא מטמא שאר הבשר וכתב הכ"מ דרבינו סובר דהך בעיא כיון דלא איפשטא נקטינן לקולא והמ"ל חיזק דבריו שכן מבואר בדברי רבינו בפ"ח משאה"ט ולפי מ"ש ראיה זו שהביא מדברי הרמב"ם בשאה"ט נהפכה לסתירה ואדרבה משם מוכח דהרמב"ם סובר הך בעיא לחומרא וכנ"ל ומחוורתא לתרץ שטת הרמב"ם עפ"י סברת מהרש"א שכתבתי לעיל דביוצא דקדשי קדשים לא קמבעיא ליה כלל דכהנים ודאי זריזים הם שוב ראיתי שגם הרב בעל אור חדש כיון לזה שהרמב"ם סובר כסברת מהרש"א

ע''ב משנה אבר שיצא מקצתו וכו' ובמוקדשין וכו' לפי מה שכתבנו לעיל דהך בעיא אם גזרו טומאה ביוצא נקטינן ספיקא לחומרא וכדעת הראב"ד ובפסח כבר איפשט לקולא דב"ת זריזין הם כן הך רישא דמיירי בפסח מיירי אפילו יצא כזית וכביצה לכל מר כדאית ליה וסיפא ובמקודשין על כרחך מיירי למר בדלית ביה כזית ולמר בדלית ביה כביצה כדמוקי מעל"ד ואם כן אין רישא דומיא דסיפא ועכ"פ קשיין דברי הרמב"ם בפ"ט מק"פ הלכה ב' שהזכיר דין שאר קדשים שקולף הבשר ושובר העצם בקופיץ ולא הזכיר דמיירי בלית ביה כביצה ובפרט שהוכחנו לעיל שגם הרמב"ם תפס בעיא דלעיל לחומרא ודוחק לומר דמיירי דוקא בקדשי קדשים וגם לפי מה שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם דגם בפסח דוקא ביוצא חוץ לחבורה הוא דאמרינן ב"ח זריזין אבל ביצא חוץ לחומת ירושלים גם יוצא דפסח הוא כמו יוצא דשאר קדשים קלים אם כן גם בפסח גופיה קשה שם בפ"ט מק"פ למה לא חילק הרמב"ם בין יש בזה שיצא כביצה או לא ואין לומר דהרמב"ם מיירי ביצא חוץ לחבורה דא"כ איך משכחת שיצא מקצתו והרי בעינן עקירה והנחה כדאמרינן כאן בריש העמוד שהוצאה כתיב ביה כשבת וכן פסק הרמב"ם שם בריש פרק ט' ואם לא יצא רק מקצתו הרי זה לא מקרי הוצאה גבי שבת דאגיד בפנים ועיין בתוס' בסוף ד"ה בנגררין ואמנם הנלע"ד דאף שאין המוציא בשר פסח חוץ לחבורה חייב מלקות על ההוצאה כי אם בעקירה והנחה כמו בשבת אבל הבשר נאסר אף קודם ההנחה שאיסור הבשר הוא מפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וכיון שמחיצת בשר הפסח הוא חבורתו כיון שהגיע חוץ למחיצה זו כבר הוא בשדה ואסור משום בשר בשדה ושם לא כתיב לשון הוצאה וא"כ שפיר מיירי רבינו ביצא חוץ לחבורה ומשכחת שיצא מקצת האבר ועיין בפ"ה מפרה הלכה ה' במ"ל שם דף פ''ו ע"א אמר רב יוסף מהיכל וכו' שאני היכל וכו' לפ"ז מבואר דעליית היכל משונה משאר עליות שבעזרה ועיין בתוס' במסכת שבועות דף י"ז ע"ב ד"ה וטמא ועיין במ"ל פ"ו מהלכת בית הבחירה הלכ' ז' ולפי זה יפלא על רבינו הגדול שהשמיט שם בכל הפרק ולא הביא דין עליית ההיכל ואדרבה סתם בהלכה ז' שהגנים והעליות לא נתקדשו ולכן נלע"ד דבר חדש והוא דעליות לא גרעי ממחילות וכיון דבמחילות מסקינן לחלק בין פתוחות לה עזרה לפתוחות להר הבית נם בעליות אמרינן דאם לולין פתוחות מהם להעזרה הם קדושים ולפי זה שוב לא צריכנא לחלק בין עליות ההיכל לשאר עליות וגם עליות ההיכל לא נתקדשה ועליות קדשי קדשים ששנינו שחמורה כבית קה"ק עליה זו שאני שהרי לולין היו פתוחים משם לבית קדשי הקדשים כמפורש בפ"ד ממסכת מדות והובא לעיל דף כ"ז ע"א ואם כן עליה זו היתה פתוחה לקדשי הקדשים ולכך היא קדושה ואולי כך היה כל עליית ההיכל פתוח בלולין למטה להיכל וכיון שפסק שם רבינו בהלכה ט' שהמחילות הפתוחות להעזרה קודש אם כן ק"ו בעליות ולפי זה גם מה דמסקינן בסוף שמעתין בחלונות דמשכחת לה דשויא לקרקע העזרה צריך לומר דחלונות לא מקרי פתוחות לעזרה כיון שלא נעשו לצאת ולבוא דרך שם ע"ב ותבעי לך אבעי' סילוק מחיצה וכו' לפי פירוש רש"י הני ספיקי מיל מילי קאמר דסילוק מחיצות הוא ספק אם הוה כב' מקומות ועשיית מחיצה הוא ספק אם הוה כב' חבורות אבל עכ"פ עשיית מחיצה בודאי לא מחשב כב' מקומות וכן להיפוך ולרש"י א"ל רב אשי לרב כהנא דמה דפשיטא לך להחמיר אינו פשוט רק ספק אבל על דפשיטא ליה להתיר לא בא רב אשי להסתפק ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' שכתב ב' חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכן אם היה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אינן אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות וכו' ודבריו תמוהים שהרי פסק שם בראש הפרק כר' יהודה שאין האוכל אוכל בשתי חבורות אבל מה שהפסח נאכל בשתי חבורות לא איכפת לן והכ"מ שם בראש הפרק כתב ליישב לשונו מה שכתב בהלכה ה שאין הפסח נאכל בשתי חבורות עיין שם ולא נתן לב שגוף דינו של רבינו שאוסר לאכול בנעשית מחיצה ביניהם דהא לר' יהודה אין כאן שום ספק לאסור לפי פירוש רש"י ולכן נלע"ד דרבינו מפרש מה דקאמר רב אשי לרב כהנא ותבעי לך אבעי' להחמיר קאמר לדידך פשיטא דעשיית מחיצה ודאי לא מחשב כב' מקומות וכן מה דפשיטא דפריסת מחיצה ודאי לא מחשב ב' חבורות ולרב אסי הכל מספקא ליה דבין עשיית מחיצה ובין סילוק מחיצה יש להסתפק בכל א' בין לענין ב' מקומות ובין לענין ב' חבורות וגם ע"י עשיית מחיצה חדשה מחשב כב' מקומות כיון שיש כאן מחיצה שלא היתה קודם לכן

פרק האשה

דף פז ע"א שמעת מינה יש ברירה יש לדקדק אם כן סיפא דיתום ששחטו עליו אפוטרופס מאי קמ"ל כיון שכבר שמענו מריש' דיש ברירה ונראה דיש סב א מברא לומ' דדוקא בגדול שהוא בר דעת אמרי' מדרצתה בשל זה ש"מ שגם בשעת שחיטה אם היינו שואלים אותה היתה ג"כ בוררת כמו עכשיו אבל יתום קטן שאין דעתו שלימה כל כך לא סמכינן על מה שבורר עתה לומר שכבר היתה דעתו כן קמ"ל דגם ביתום יש ברירה. רש"י ד"ה לא יאכל משל רבו דמסתמא לא היתה דעת רבו וכו' שינה א רש"י דרכו כאן ממה שפירש בגמרא לקמן דף פ"ח ע"א בד"ה בדקפדי אהדדי דלפי דרכו שם היה לו לפרש דמסתמא לא היה דעת הצד פירות ליהנות משל רבו וע"ש בתוספת ד"ה מתניתין וכו' ונראה דמשנתינו שמעינן דבשל רבו הוא דאינו יוצא אבל בשל עצמו יוצא וכדרמי לקמן משנתינו אברייתא עיין שם ועכ"פ עקר כוונת משנתינו הוא שאינו יוצא בשל רבו שזהו מפורש במשנתינו ואם כן על כרחך לא מיירי משנתינו שבאמת שחט העבד לעצמו דאם כן פשיטא שאינו יוצא בשל רבו שכיון ששחט אין לך מחאה גדולה מזו וכמו דמסיק לקמן דף פ"ח ע"א ואף שכתבו שם התוספות בד"ה וכולן שגם זהו חידוש דקמ"ל שהשחיטה סתמא היא מחאה מכל מקום עכ"פ שוב יותר חידוש הוא שיוצא בשל עצמו והוה להתנא לאחוז עקר החידוש שיוצא בשל עצמו אלא על כרחך משנתינו מיירי שלא שחט לעצמו וממילא היא גופא קשה למה אינו יוצא בשל רבו דהרי כיון שלא שחט לעצמו אם כן ודאי דעתו לצאת בשל רבו שהרי צריך עכ"פ לעשות הפסח ואם כן חזינן דניחא ליה להנות משל רבו ולמה אינו יוצא בשל רבו לכן פירש רש"י דרבו לא ניחא ליה להימנות חלק החירות על פסחו ואף שבעבד של שני שותפים אמרינן דיודע שאי אפשר שלא יהנה נם חלק חבירו ומסתמא על דעת כך ממנה אותו מ"מ בזה שלבסוף היו כופין אותו לשחררו אמרינן שאלמלא היה יודע שיכופו אותו לשחררו לא היה ממנה אותו על פסחו ואעפ"כ הוכיחו לקמן ממשנתינו דיוצא בשל עצמו מדלא שנינו שאין יוצא לא בשל רבו ולא בשל עצמו כמו ששנינו בברייתא

ע"ב ואשברם לעיניכם תנא לוחות נשברו ואותיות פורחות עיין רש"י ומהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דמשה ששיבר הלוחות היה שדן ק"ו ומה פסח שהיא מצוה א' כתיב כל בן נכר וכו' נמצא עקר הקפידא היה על כתב הלוחות שהיא התורה אבל לא על גוף גשמיות האבנים וכיון שהאותיות פרחו למעלה לא שלטו שבירה באותיות רק בגשמיות האבן ואולי אותן האותיות עצמן חזרו ללוחות שניות ואולי זה רמז הקב"ה כשאמר למשה פסל לך וגומר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונות אשר שברת ודוק במה שאמר את הדברים אשר היו וגו' הדברים ההם ממש חזרו מלמעלה ונתהוו על הלוחות השניים וא"כ לא נשברו רוחניות הלוחות כלל רק ישראל לא ידעו זה בשעת הזעם וסברו שהיתה שבירה לגמרי וזהו ואשברם לעיניכם כלומר לעיניכם היה כאלו שברתם אבל לא שהיה באמת כן ולכן אמר תנא לוחות נשברו ואותיות פורחות. דף פ"ח ע"א ופטורים מלעשות שני ויש לדקדק דאטו מי לא משכחת לה ששכח רבו בעוד יום ערב פסח ולמה אמר פטורים מלעשות פסח שני וסתם הוה ליה למימר ופטורים מלעשות פסח אחר ונראה דלרבותא נקט פסח שני דלא מבעיא בו ביום בע"פ ודאי אי אפשר שיביאו פסח אחר שהוא ספק חולין בעזרה ולהתנות בשלמים אי אפשר שהרי כבר הוא אחר תמיד של בין הערבים ועליה השלם כל הקרבנות כולם אלא אפילו פסח שני שכתבו בתוספת ביומא דף ך"ט בסוף ד"ה אלא אפי' וכו' שהברירה בידו להקדימו קודם תמיד של בין הערבים אפ"ה פטורים ולקמן בגמרא יבואר יותר שם ניתי כל חד וכו' ונתני וכו' להוי שלמים והקשו התוספת ביומא דף כ''ט דאיך אפשר להתנות בשלמים והלא כתיב עליה השלם וכתבו שם התוס' דאם נימא דפ"ש יכול להקדימו לתמיד והא דלא חשבינן בין דברים שבין פסח ראשון לשני דתני ושייר שפיר מקשה ע"ש בתוס' והנה עכ"פ על המקשה יש לתמוה מנ"ל דפסח שני יכול להקדים לתמיד ולהקשות ודלמא פסח שני שוה בזה לראשון ואם כן אי אפשר להתנות בשלמים ואמנם לפי מ"ש לעיל דלהכי נקט פ"ש לרבותא אף שזמנו קודם תמיד אפ"ה פטורים וא"כ שפיר מקשה דלמה יהיו פטורים וניתי ונתני וכו' ועל זה יש להשיב דלעולם פסח שני גם זמנו אחר תמיד ולכך אי אפשר להתנות אבל פסח ראשון אם אירע שנודע הדבר בעוד יום ואפשר להביא פסח שפיר חייבים בפסח אחר