צל"ח פסחים קלג

על כרחך דגם בראשי כנפים וסחוסיה אין נמנים ואם כן על כרחך לענין שבירת עצם מיירי והני הוא דאין בהם משום ש"ע אבל עצמות הרכים שאלו אין נאכלין בשור הגדול בשלקא יש בהם משום ש"ע ולפי זה קשיא למה השמיט הרמב"ם שגידין הרכין שאין סופן להקשות כלל אפילו נמנין עליהן כמפורש בברייתא שהביא סייעתא לרבא ומסיים בה וגידין הרכין נידונין כבשר אלא על כרחך דליכא שום גידין הרכין שיהיו כן לעולם וכולם סופן להקשות ונידונין כבשר דקתני היינו שהחתך הוא כמחתך בבשר שאין בו משום שבירת עצם וכולהו גידין רכין נינהו בגדי וטלה וסוף שמתקשין ולכך המחתך בגידין אין בו משום ש"ע לפי שכלם רבין נינהו ואף דלענין נמנין עליהן אזלינן בתר סופן אבל לענין שבירת עצם לא אזלינן בתר סוף משום דלא שייך שבירה בדבר הרך עתה. וכל זה כתבתי לקיים האי נמי שכתב הכ"מ אבל אני לעצמי מסכים לפירוש הראשון שכתב הכ"מ דמלתא דפשיטא היא והיא גופיה הטעם שלא הביא הרמב"ם בפ"י מק"פ שגידין הרכין אפילו נמנין עליהן וטעמא דידי שע"כ גידין הרכין נידונין כבשר דקתני בברייתא היינו שנימנין עליהן דאי לענין שבירת העצם אם כן נידונין כבשר הוא מיותר שהרי הלשון מתחלת הברייתא הוא כל הנאכל בשור וכו' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים וסחוסים ואם כן היה לו לסיים וגידין הרכין ואז הכל אלמעלה קאי שיאכל בגדי הרך בצלי ומה זה שסיים נידונין כבשר אלא ודאי וגידין הרכין אלמטה קאי והוא דין בפני עצמו שבאלו שלמעלה קאמר שיאכל בגדי היינו שהרשות בידו לאכלו ואין בו חשש ש"ע ובגידין הרכין קאמר שנידונין כבשר ממש ואפילו נמנין עליהן ואמנם לא מפני שצריכא הברייתא להודיע חידוש זה שנתנין על גידין הרכין שהרי כתבתי שהוא מלתא דפשיטא עד שהרמב"ם לא הוצרך להביאו אלא כוונת הברייתא דלא תטעה לפרש כל הנאכל וכו' שיאכל בגדי היינו שנמנין עליו לכך סיימא הברייתא וגידין הרכין נידונין כבשר לומר הני הוא דנידונין לגמרי כבשר ולא כל הנאכל בשור וריש לקיש דאותביה לר' יוחנן דעתו היה להוכיח ממשנתינו הני אין וכו' היינו שאפילו חייבים עליהם משום שבירת העצם וק"ו שאין נמנין עליהן ומה ששנינו בברייתא עמוד ב' שם המחתך בגידין היה סבור ריש לקיש דמיירי באותן שאין סופן להקשות ואולי ברייתא דגידין הרכין נידונין כבשר לא שמיע ליה לריש לקיש תדע שהרי גם רבה שאמר על משנתינו דרישא וסיפא תנאי היא גם כן לא שמיע ליה ברייתא זו וכמו שאמר שם תניא כוותיה דרבא וגם זאת אני תמה על מרן הכ"מ מי הכריחו אפילו לפי האי נמי שלו לומר שכל גידין סופן להקשות ודי היה באומרו שכל גידי הרגל סופן להקשות אבל בשאר הגוף יש גידין הרכין לעולם

שם בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאינו לוקה נלע"ד שאין זה דומה לתמורה שכתב הרמב"ם בריש הל' תמורה דהיה לוקה אף שניתק לעשה משום שהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל שאינו נוהג בשותפין ואם כן גם כ"ן העשה של שריפת הנותר הוא שהז"ג שאינו נוהג בשותפין ואם כן אינו נוהג בנשים נלע"ד אף שפלפלתי במקום אחר אם שריפת קדשים נוהג בנשים מ"מ בפסח ודאי נוהג כיון דכתיב בחד קרא לא תותירו והנותר וגו' אמרינן כל שישנו בבל תתותירו ישנו בו והנותר באש תשרפו לפי כ"ש התוספת לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה סד"א ולפירוש ר"י דסיפא מפרש לרישא אם כן נהפוך הוא ואין נשים עוברות בבל תותירו בפסח ועכ"פ אי אפשר לחלק בנשים בכאן בין לאו דבל תותירו ובין עשה דבאש תשרפו וכל זה כתבתי לפום ריהטא אבל באמת עיקר הדבר טעות היא דכיון דאתרבו נשים למצות פסח אתרבו לכל פרטי דפסח דאטו מי לא שייך בנשים עשה דכי אם צלי אש או אין נשים חייבות באכילת מרור משום עשה דעל מצות ומרורים יאכלהו הא ודאי ליתא וכיון דאיתרבו לכל מה דכתיב בפרשה אתרבו ולכן גם עשה דוהנותר נוהג גם בנשים וראיתי בספר א"ח שנדחק בזה והנלע"ד כתבתי

ע"ב ר"י אמר וכו' דרבי לאקולי קאתי נלע"ד שאין הטעם דתנא בתרא לטפוי קאתי עיין מהרש"א ולדידי באמת רבי אינו חולק על דרשה דבו בכשר ולא בפסול שאין על דרש זה שום חולק וכמבואר לקמן דף צ"ו ע"א דלהכי לא ממעטינן מבו פסח דורות משום דהאי בו בעינן בכשר ולא בפסול ואמנם ת"ק לא דריש סמיכות של בבית אחד יאכל וכו' דדריש רבי ורבי דריש תרווייהו ויש מקום לומר דרבי מחמיר טפי משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולהכי אתיא שפיר מה שכתבו התוספת בד"ה ה"ג וכו' דאית דגרס במלתא דרב יוסף למאן דאמר כשר לאו כשר הוא ולמ"ד יאכל בר אכילה הוא דרבי משום דדריש תרווייהו אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט וכו' לרבות מה שהיה כבר בר אכילה אבל פסח הבא בטומאה דודאי ממועט מבו שהרי פסול הוא ומבר אכילה אינו ממועט ולא שייך אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בזה בודאי גם לרבי אינו חייב ועפ"י הוצעה זו נדחים קושיותיו של המהרש"א מה שהקשה מהרש"א בתוספת בד"ה אבר שיצא מקצתו שכתב מהרש"א לא ידעתי למה לא תמהו לעיל בהיתה לו שעת הכושר וכו' ולפי מ"ש יש ליישב דכאן תמהו תמיהא קיימת לחלוטין שאין כאן חלוקי גרסאות אבל לעיל בהיתה ו שעת הכושר לפי אידך גירסא שהביאו התוספת דלמ"ד כשר לאו כשר ולמ"ד יאכל בר אכילה אין כאן תימה שטעם הדבר משום אין מיעוט אחר מיעוט וכנ"ל וכן מה שהקשה על התוספת בד"ה ה"ג וכו' דהרי רב יוסף קאמר דר לאקולי אתי ולפי מ"ש ניחא וכנזכר לעיל אבל דחו שם התוספת הך גירסא מהא גופא דבכל שמעתין טפי נפיק מאכילה וכו' ורצונם הרי חזינן דלא אמרינן סברא זו דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: דף פ''ה ע"א יוצא גזרו בו וכו' או לא ויש להקשות אם איתא דגזרו גם על היוצא א"כ למה תנן במשנתינו נותר נתני יוצא וק"ו נותר שאם חששו דלמא אתי לאפוקי בידים ק"ו דחששו לאעצולי ביה ונראה לתרץ דמשנתינו לא קתני אלא מה דשייך בפסח אבל יוצא לפי מה דמסיק דיוצא דפסח לא מבעיא לן לכך לא חשבו במשנתינו אלא דתינח למסקנא אבל מתחלה שהיה מסופק נם ביוצא דפסח קשה מאי מספקא ותפשוט לי' מדלא שנאו במשנתינו ואף שיש סברא לומר גם להיפך דאי הוה תנן יוצא לא הוה ידעינן נותר דיוצא דעבדו איסורא בידים קנסום חכמים וגזרו טומאה אבל נותר דלא עבדי איסור רק בשב ואל תעשה הוה אמינא דלא גזרו בו טומאה מ"מ אכתי הוה ליה למשנתינו למחשב גם יוצא והוה ליה למתני הפיגול והנותר והיוצא מטמאין את הידים ויבואר אחר זה בדברי התוס'

תוס' ד"ה דבני חבורה וכו' וא"ת וכו' דקאמר כהנים זריזין אמרינן בבני חבורה זריזין לא אמרינן וכתב מהרש"א ק"ק ואימא דיוצא דקדשים קלים קמבעי' ליה דומיא דפסח וכו' ובני חבורה זריזין יותר מישראלי' אוכלי קדשים קלים אבל קדשי קדשים דאכלי כהנים המה זריזין יותר אפילו מבני חבורה וכדאמרינן בהמוציא תפילין עכ"ל מהרש"א ולסברתו לא מספקא ליה כאן ביוצא דקדשי קדשים כלל ובודאי לא גזרו בו רבנן טומאה ובזה סלקא כהוגן דברי הרמב"ם בפ"א מפה"מ הלכה ט"ו שכתב שחטה היינו קדשי קדשים] והיא כולה בפנים ואחר כך הוציא רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם וכו' וכתב הראב"ד א"א וכו' לענין טומאה בעי' איפשטא בפ' כיצד צולין וטמויי נמי מטמא למה שבפנים וכו' עיין שם ברמב"ם ובראב"ד ולסברת מהרש"א בטלה השגת הראב"ד שהרי הרמב"ם מיירי שם בקדשי קדשים ובזה לא מספקא ליה כלל מאם בפסח לא גזרו ק"ו בזריזית כהנים שזריזין יותר אלא דלסברת מהרש"א קשה למה גזרו בנותר טומאה אפי' בקדשי קדשים וראיה לדבר שהרי קאמר כאן משום עצלי כהונה ואם כן מיירי במה שהכהנים אוכלים ואמאי לא נימא כהנים זריזין וצריך לומר כדרך דלא מהני זריזות בני חבורה אלא לענין דלא מפקו בידים אבל לא מהני זריזות דידהו דלא ניחוש בהו לאיעצולי וראיה לדבר שהרי שנינו במשנתינו בסוף מכילתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים הרי שגזר בנותר דפסח ה"נ לא מהני זריזות הכהנים רק לענין יוצא אבל לא לענין נותר אלא דכל זה אנו אחראין לתרץ דברי הגמרא דמפרש בהדיא משום עצלי כהונה ואם כן חזינן דגם בקדשי קדשים גזרו טומאה על הנותר אבל על הגמרא גופא קשה מנ"ל דנותר ששנינו מיירי גם בקדשי קדשים ודלמא מיירי רק בקדשים קלים אבל בכהנים סמכו על זריזותם אפילו לענין איעצולי יהיו זריזים שלא להתעצל בשלמא לשטת התוספת דבני חבורה זריזין יותר מכהנים אם כן ק"ו אם גזרו בנותר דפסח ולא סמכו בזה על זריזות בני חבורה ק"ו שלא סמכו על זריזות הכהנים אבל לשטת מהרש"א ולפי מה שכתבתי הוא שטת הרמב"ם וכהנים זריזין יותר מבני חבורה אם כן מנ"ל להגמרא שבנותר גזרו גם בקדשי קדשים וצריך לומר משום ששנינו במשנה הפיגול והנותר מטמאים את הידים ופיגול ודאי גם בקדשי קדשים שהרי עיקר גזירת הפיגול הוא משום חשדי כהונה אם כן ה"ה נותר דתני אצל פיגול גם כן מיירי אפילו בקדשי קדשים

ובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בדברי הגמרא דבתחלת הסוגיא דהיה מסופק גם על יוצא דפסח קשה אם איתא דגזרו טומאה על יוצא אם כן למה לא חשבה המשנה גם יוצא ולפי מ"ש ניחא דמשנתינו דומיא דפיגול התני להורות דום בקדשי קדשים מיירי וביוצא אף דבתחלת הסוגיא היה מסופק גם בבני חבורה מ"מ בכהנים הוה פשיטא ליה דודאי זריזין הן ולא מפקי בידים וכסברת מהרש"א ולכך לא חשבו במשנה משום דאינו דומיא דפיגול ולפי זה מוכח סברת מהרש"א מהגמרא ודלא כסברת התוספת עוד נלע"ד להוכיח סברת מהרש"א שהרי במשנה בסוף מכילתין שנינו הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפיגול והנותר מטמאין את הידים והנה נותר דתני בסיפא הוא מיותר שהרי כבר שנינו ברישא הפסח אחר חצות מטמא הידים ואם פסח שבני חבורה זריזין הן מטמא נותר דידי' את הידים ק"ו נותר דשאר קדשים שאינן זריזין אלא ודאי דנותר דסיפא היינו אפי' בקדשי קדש ים דומיא דפיגול וזה לא שמענו מנותר דפסח דאף דבני חבורה זריזין אכתי כהנים זריזין יותר והוה אמינא דבכהנים אפילו לאיעצולי לא חששו לכך שנינו הפיגול והנותר שגם זריזות דכהנים לא מהני לענין נותר ומוכת כהמהרש"א ודלא כסברת התוספות

ובגוף קושיית התוספות שהקשו דכאן אמר ב"ח זריזין וכו' נלע"ד לתרץ דאין הכוונה כאן דבני חבורה זריזין יותר משאר אנשים כלל רק הכוונה כאן דלענין יוצא שלא יוציאו בשר הפסח מחבורה לחבורה בזה לא היה צריך לגזור טומאה על היוצא דבלא"ה המה צריכין להזדרז בזה לשמור עצמם שלא יוציאוהו שהרי לא שייך בפסח פסול הוצאה מחבורה לחבורה צלי כי אם כשכבר חשכה ליל פסח והגיעו זמן אכילה וקבעו עצמם חבורה יחד לאכול אבל מבעוד יום שעדיין לא הגיע זמן אכילת פסחים לא שייך מקום קביעות לחבורה וזה לשון הרמב"ם בריש פרק ט' מק"פ כל האוכל וכו' ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו היה לוקה וכו' הרי שדקדק וכתב בליל ט"ו והנה אז אף שלא גזרו טומאה על היוצא כיון שגזרו טומאה על הנותר והמה שומרים עצמם שלא יבוא לידי נותר ויטמאו ידיהם ממילא שצריכים להזהר מהוצאה מחבורה שאם יוציאו ממנו מהחבורה נפסל ובלילה אי אפשר לשרפו שאין שורפין קדשים ביום טוב ולא בלילה וממילא ישאר עד שיהיה נותר ויטמא הידים משום נותר ולכך זריזין הם מלהוציאו מחשש טומאה שגזרו על הנותר וזה הכוונה באמרו כאן בני חבורה זריזין הם ווה שייך דוקא לענין יוצא מחבורה לחבורה אבל לענין אם יצא בשר הפסח חוץ לחומת ירושלים שזה שייך גם בערב פסת מבעוד יום ואז מה שיצא ממנו יכולים לשרפו מיד וכמו ששנינו הפסח שיצא וכו' ישרף מיד ולא יבוא לידי נותר בזה שוה פסח לשאר קדשים וגם בבני חבורה גזרו טומאה על בשר פסח שיצא מירושלים כדי שלא יפשעו בו ואתי לאפוקי שבזה לא יחושו מטומאה שגזרו על הנותר שהרי יכולים לשרפו מבעוד יום ולא יבוא לידי טומאת נותר וכיון שגזרו ביצא חוץ לחומה מבע"י אולי שוב לא חילקו בחוץ לחומה בין יצא מבע"י ליצא בלילה רק ביוצא חוץ לחבורה לא גזרו שזה לא שייך מבע"י כלל רק בלילה ובזה עמדתי על כוונת דברי רבינו הגדול בשאה"ט פרק ח' הלכה ה' שכתב בשר קודש שיצא חוץ למחציתו הרי