צל"ח פסחים קל

דכשחל ערב פסח באחד בשבת מועיל תקנה דמשלחין לדרך רחוקה ואינו מועיל תקנה דמטמאין במת שהרי מדחה מחגיגתו ונראה עפ"י מה שכתבתי לעיל דף ע' ע"ב בדברינו בד"ה בא"ד ואי יכול לשוחטה וכו' שכתבתי שם בסוף הדבור דטמא אף שאינו יוצא י"ח ביום שהוא טמא מ"מ יכול להביאה בו ביום ולמחר יוצא בה ידי חובת חגיגה א"כ שפיר מקש' ויטמאנו במת ואף שתקנה זו לא שייכא לשחל ערב פסח באחד בשבת הרי נגד זה כשחל ערב פסח בשבת לא שייך שילוח בדרך רחוקה ולטמאו במת שפיר שייך ואף שכתבתי שאז יהיה גם שביעי של פסח בשבת ואי אפשר להביא חגיגתו בשבת יכול להביאה בערב שבת ביום שהוזה ויוצא בה למחר ואולי נוכל לומר דזה מקרי שעה הראוי לחגיגה כיון שהוא תוך רגל אף שהוא טמא ולעיל בדברי התוספות לא כתבנו כן ולשטת התוספות אין אנו צריכין לזה כמו שכתבתי דלשטתם גם בזמן בית המקדש לא אמרינן לא בד"ו פסח

תוס' ד''ה משלחין א' וכו' פירוש אחד מן הטהורין ולפי זה מה דאמר אפשר דעביד בשני היינו כרב אדא בר אהבה דלקמן דאמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה ולפי זה קם לי' עולא ורב אדא בחדא שיטה ורב הונא דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה הוה ליה יחיד לגבייהו וממילא הלכה כרבים וא"כ קשה על הרמב"ם בפ"ז מק"פ הלכה ה' שפסק כרב הונא ולומר דהרמב"ם מפרש משלחין א' מן הטמאים ודלא כפירוש התוס' וא"כ הפסח נעשה בטהרה ויש תשלומין בשני אי אפשר חדא שהרי הוכחת התוספות היא הוכחה גדולה מדפריך ויטמאנו בשרץ ועוד דהרי כל עקר פלוגתא דרב ועולא לא שייך אלא למ"ד פלגא כרוב ואז ע"פ הדין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אלא שאין ק"צ חלוק ולכן צריכין לעשות תקנה לטמא אחד או לשלוח אחד לדרך רחוקה לכל מר כדאית ליה אבל אי פלגא ופלגא אינו כרוב ואז ע"פ הדין הטמאים נדחים לשני אין צריך לשום תקנה והטמאים עושים בשני אלא דלרב ועולא לשניהם פלגא בשני לא עבדי לרב לשטתו דפלגא כרוב ורובה בשני לא עבדי ועולא או דסבר ג"כ פלגא כרוב או דסבר כלישנא בתרא דרב כהנא דלעיל דטמאים אינם עושים לא את הראשון ולא את השני ולכן צריכין למצוא תקנה לטמאים שלא יהיו נדחים לגמרי ולפי זה איך אפשר לפרש אחד מהם היינו מן הטמאים א"כ איך קאמר אפשר דעביד בשני הרי אם יחזור ויבוא בשני הוא עם כל הטמאים הדר הוו להו פלגא ופלגא בשני לא עבדי אלא על כרחך דמשלחין א' מן הטהורים ועבדי כולהו בראשון בטומאה ונשאר הוא לבדו נדחה לשני ושפיר עביד בשני וא"כ על כרחך דעולא סבר כרב אדא והדק"ל למה פסק הרמב"ם כרב הונא ד"ה לימא בהא קמפלגי וכו' דאיש כי יהיה טמא משמע שם איש לבדו יהיה טמא וכו' ומסיק וכו' וקרא משמע הכי איש נדחה ואין צבור נדחין הנה בודאי צריך עיון א"כ היא גופא קשיא מ"ט דמ"ד טומאה לא מדחי' הא ודאי בעינן איש להורות דפסח דוחה טומאה כדלעיל דף ס"ז ע"א דמסיק אביי לעולם מקרא קמא וכו' ולדעת התוס' לעיל דף ס"ו ע"א בד"ה מה מועדו וכו' איכא למימר דרב הונא סבר דממשמעות במועדו ילפינן ממילא אייתר איש למימר דטומאה לא מדחי' אמנם הרמב"ם נלע"ד דס"ל דלא ילפינן כלל ממשמעות במועדו וממה דעביד צריכותא בדף ע"ז אין ראיה וכדמדחה המהרש"א בדף פ"ו ע"א דברי התוס' בד"ה מה מועדו וכו' עיין שם ולכן נקט הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ס"ז לימוד אחד שפסח דוחה טומאה מדכתיב ויהי אנשים וכו' עיין שם והוא בספרי פרשת בהעלתך. ולכאורה קשה וכי כעורה זו ששנו בתלמוד בבלי מאיש כי יהיה טמא איש נדחה וכו' ולמה שביק הרמב"ם דברי הגמר' ונקט דרשת הספרי ולדידי ניחא דרב הונא ודאי לא יליף מאיש נדחה וא"כ מנין לרב ולרב הונא שפסח דוחה טומא' וצ"ל דר"ה ס"ל דרשת הספרי וכיון שהרמב"ם פסק כאן כרב הונא בפ"ז מק"פ דטומאה לא מדחי' לכן הביא דרשת הספרי ודוק ואיפכא ליכא למימר דמאיש איש דריש גם רב הונא כדלעיל דף ס"ו ע"ב איש נדחה ואין צבור נדחין ומפסוק ויהי אנשים דריש דוקא אנשים יחידים שהם טמאים ושאר הצבור טהורים הוא דנדחים לפסח שני אבל אם רוב צבור טמאים אין היחידים עושים השני דהרי בפסוק ויהי אנשים לא נזכר כלל פסח שני בשלמא דרשת הספרי דרשינן שפיר אנשים טמאים לנפש הוא דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא אם צבור טמאים לנפש שפיר יכולים לעשות ביום ההוא וק"ל

ע"ב בשני לא עבדי נצרפו זבין וכו ויש לדקדק דלעיל עמוד א' דקאמר רב דט"מ בשני לא עבדי דכל היכי דלא עבדי צבור בראשון וכו' ולמה לו הך טעמא ותיפוק לי' דנצטרפו זבין עם ט"מ והוה להו כולהו ואם רובה לא עבדי בשני ק"ו כולהו ונראה דע"כ לא אמר ר' מני בשני נצרפו זבין עם ט"מ אלא היכי שגם הזבים באו לירושלים בחודש השני לעשות פסח שני ואז נצרפו והוו רובה ולא עבדי לא הזבין ולא הט"מ אבל אם לא באו הזבים לירושלים בשני כלל ודאי לא נצרפו ועבדי הט"מ בשני ולעיל קמ"ל רב דאפילו לא באו הזבין בחודש השני לירושלים רק ט"מ לחודייה באו אפ"ה לא עברי דכל היכי דלא עביד צבור בראשון לא עביד יחיד בשני

שם אמר רבינא וכו' זריקתו בשוגג הורצה ויש לדקדק א"כ למה חילקה משנתינו בין נודע ואח"כ נזרק לנזרק ואח"כ נודע נפלוג בנודע ואח"כ נזרק עצמו בין שוגג למזיד וכאן לא שייך לשנויי כמה דמסיק לרב שילא דתני' נודע ואח"כ נזרק משום דבעי למתני סיפא וכו' דא"כ לא היה רבינא צריך לתרץ שום תירוץ כלל ועיין בתוס' בד"ה ה"ה שכתבו דמסיק ליה אגב תירוצא וא"כ עכ"פ רבינא לתרוצי משנתינו בא וצ"ע: שם והתניא ר' יוסי אימר שומרת יום וכו' הא דלא הקשה בל"ז על ברייתא דר"ח דאמר אלא במת בלבד וא"כ אפי' אם מיעט שר מ"מ גם זיבה אימעט דהרי למת בלבד אמר וא"כ קשה מר' יוסי ונראה דידע מהתירוץ דמכאן ולהבא מטמא ואם כן שפיר קאמר ר"ח למת בלבד למעוטי שרץ ובזיבה לא משכחת לטומאת התהום כלל ואף בלא ריצוי ציץ שוחטין עליו שאינו טמא למפרע כלל אלא שהי' סובר דליכא מחלוקת בזה אם מטמא להבא או למפרע ולכ"ע מכאן ולהבא מטמא אבל השתא דמשני למעוטי תהום דזיבה א"כ על כרחך דלמפרע מטמא וקאמר שאין הציץ מרצה שפיר הקשה מר' יוסי דכיון דלמפרע מטמא על כרחך טעמו דר' יוסי משום דציץ מרצה וקשיא לר' חייא ומשני קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא מטמא פירוש ר' יוסי לחוד הוא דסבר כן אבל רבנן סברי למפרע מטמא וקמ"ל ר' חייא דלרבנן לא מרצה ציץ ולקמן כאשר נדבר בדברי רבינו הגדול הרמב"ם יבואר יותר

דף פ''א ע"א הרי אלו מטמאין מו"מ וכו' ויש לדקדק דהברייתא ראשונה דאיירי רק בשומרת יום לא הזכיר טומאת למפרע והזכיר במקומו שאינה אוכלת ובברייתא שני' דמיירי גם בזב לא הזכיר שאינן אוכלין והזכיר שמטמאין למפרע ואיפכא מסתברא דבשומרת יום לחוד אין הוכחה ממה שאינה אוכלת דמטמא למפרע שהרי אפי' אם תטמא מכאן ולהבא מכל מקום הרי היא צריכה שימור יום המחר נגד הראי' הזו שראתה עכשיו ולא תוכל לטבול עד למחר ואיך תאכל מבשר הפסח בלילה אבל אי הוה נקט דמטמאה למפרע ממילא ידעינן שאינה אוכלת ובברייתא שני' דמיירי בזב בשביעי שלו ואם הי' מטמא רק מכאן ולהבא אם כן עתה הוא ראי' ראשונה שלו והרי הוא רק כבעל קרי וטובל ביום ומעריב שמשו ואוכל פסחו בלילה ואם כן אי הוה נקט ואינו אוכל ממילא מוכח שמטמא למפרע ואנן חזינן דבברייתא ראשונה נקט רק ואינה אוכלת ובברייתא שני דייק ואומר מטמאי' למפרע והנראה בזה דלמסקנא דמטמא למפרע מדרבנן הכל ניחא דברייתא ראשונה דאיירי רק בשומרת יום יותר ניחא לומר ואינה אוכלת שהוא דין תורה ולא איירי בברייתא זו במה שהוא מדרבנן ולכן לא נקט טומאת למפרע ובברייתא שני' דמיירי גם בזב א"כ גם מה שאינה אוכל הוא רק מדרבנן כיון שגם הוא דרבנן יותר ניחא למנק' טומאת למפרע משום שזה שוה בשומרת יום כמו בזב ובשניהם הוא רק מדרבנן אבל אי הוה נקט ואינן אוכלין אין הדבר שוה בשניהם דבדידה הוא מן התורה ובזב הוא רק מדרבנן ויש מקום לטעות דזב דומי' דשומרת יום ונימא שאינו אוכל מן התורה ונימא דלמפרע מטמא מן התורה ולהכי שבקי' לדין אכילה ונקט דין למפרע השוה בשניהם שהוא רק מדרבנן

אי נמי אי הוה נקט ואינו אוכל וזה הוא חומרא דרבנן בזב הוה אמינא דוקא לענין קדשים החמירו דכמה חומרות מצינו חומר בקודש אבל לחולין ולתרומה לא גזרו ולכן נקט מטמא מו"מ למפרע דאפילו בחולין אי נמי לאידך גיסא שבאמת לענין אכילת פסחים שהוא עשה דאורייתא לא העמידו חכמים דבריהם ולא אסרו לזב הזה לאכול לערב וכמה דברים מצינו שלא העמידו דבריהם אפילו במקום עשה:

וכל זה ניחא למסקנא אבל המקשה שהי' סבור למפרע דאורייתא גם כן ניחא דברייתא ראשונה נקט דבר שהוא ודאי משנה הצריכא שכיון שראתה שוב אינה אוכלת ועל זה בודאי צריך להורות שהרי הפסח לפני' זבוח וצריך להורות אם תאכל אם לא משא"כ טוטאת למפרע הוא אם אירע שנגעה או שכבה או ישבה על הכלי אבל אם לא אירע בין הטבילה להראי' שום משכב ומושב אין לנו לפלפל על זה לכך נקט דין אכילה וברייתא שני' בא להורות דין טומאת למפרע ועל ידי איסור אכילה ליכא הוכחה לטומאת למפרע שמשומרת יום ודאי ליכא הוכחה וכנ"ל שהיא על כרחך אי אפשר שתאכל בלילה מחמת ראי' דעכשיו ומזב גם כן ליכא הוכחה דנוכל לומר שמה שפוסק שפטור מפסח שני אינו מטעם ריצוי ציץ כלל רק דמספקא לי' לר' יוסי אם למפרע מטמא אם מכאן ולהבא ולכך פטור מפ"ש דאי אפשר להביא על הספק ואסור מלאכול משום שמא למפרע מטמא ולכן שביק דין אכילה ונקט דין למפרע ומזה על כרחך מוכח שהטעם משום ריצוי צין ואין לומר ג"כ משום דמספקא לי' אי מטמא למפרע אי לא ולכך פטורין מפ"ש על הספק ומטמאין מו"מ גם כן מספק דתינח זב אבל שומרת יום הנה לפי המתבאר בשלהי נדה דמסיק לר"ע קראי ולר"א הלכתא שטחיות המשמעות דכל הנך דרשי לא דריש ר"א וכל דין י"א יום שבין נדה לנדה הלכתא ובתורה לא נתפרש רק דין נדה וכן דין זבה גדול' שראתה ג' ימים אבל זבה קטנה שראתה יום אחד בימי זיבה לא נתפרש טומאתה בתורה כלל למאן דלא דריש הנך דרשות דהך ברייתא וכולהו הילכתא נינהו נמצא שעקר טומאת זבה קטנה לא נתפרש בתורה כלל ועקרו רק הלכה למשה מסיני והנה בדבר שכל עקרו הל"מ לא אמרינן שספיקו להחמיר וכמבואר ברמב"ם הל' מקואות פרק ח' הלכה ו' וא"כ מדמטמאה שומרת יום למפרע מכלל שבודאי מטמא למפרע ומוכח שהטעם משום ריצוי ציץ אבל מזב באמת אין ראי' דבזב נוכל לומר הטעם משום דמספקא לי' וכל זה עכשיו דנקט דין מו"מ למפרע אבל אי הוה נקט רק דין פסח שפטורים מפ"ש ואינן אוכלין אם כן משומרת יום ליכא ראי כלל ממה שאינה אוכלת ועקר הראי' מזב והוה אמינא שהוא משום ספק ובזה תבין כוונת רש"י בד"ה משכבות ומושבות וכו' שכתב רש"י מדנקט נמי בשומרת יום למפרע וכו' עיין שם ודבריו לכאורה תמוהים דמה חסר לו להוכיח דבר זה מזב עצמו מדמטמא למפרע ע ואפ"ה פטור לי' מפ"ש ש"מ שהטעם התהום אמנם לפי מ"ש ניחא דמזב ליכא ראי' שם ומאי למפרע מדרבנן וכו' ושמתי לבי לדברי רבינו הגדול הרמב"ם וראיתי שבפ"ה ממטמאי משכב הל' ו' כתב זבה קטנה שטבלה ביום השימור וכו' מגעה כו' תלוי' וכו' ואם ראתה וכו' כל טהרות שעשתה טמאות ובא אלי' חייב חטאת הרי שפסק שמטמאה למפרע מדאוריית שהרי כתב שחייב חטאת ובפרק ו' מק"פ הל' ג' כתב זב שראה ב' ראיות וספק שבעה וטבל בשביעי שוחטין עליו וכו ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם פטור מלעשות פ"ש ובן שומרת יום וכו' והנה מה שפטרן רבינו מלעשות פ''ש ודאי שטעמו משום ריצוי הציץ על טומאת הרי איהו פסק דטמאים למפרע מן התורה ואם כן לכאורה קשה עליו מדברי ר' חייא שאמר לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ואוקימנא למעוטי טומאת התהום דזיבה וגם כבר כתבתי לעיל שבסוגיא זו יש לדקדק למה לא הקשה בלא זה