צל"ח פסחים קלא

מדברי ר' חייא שאמר אלא למת בלבד ואם כן אף אם ממעט שרץ מ"מ גם זב ממעט שהרי אמר אלא למת בלבד והוה לי' להקשות מדברי ר"י דאמר שומרת יום וכו' פטורה מלעשות פ''ש ונראה עפ"י מה שכתבו התוס' בד"ה קסבר וכו וא"ת כי ס"ד נמי דטעמי' דר"י משום דסבר ציץ מרצה מאי פריך נימא ואנן ס"ל כרבנן וי"ל שלא רצה לעשות מחלוקת חדשה וכו' עיין בדבריהם ולפי זה קשה לעיל דקאמר הניחא למ"ד אין שוחטין וכו' מאי קושיא ונימא דר"ח סבר כמ"ד אין שוחטין וכן לבסוף דמסיק ולר"י השתא דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא למת בלבד למעוטי מאי וכו' גם כן קשה ונימא דר' יוסי באמת לא ס"ל הא דר' חייא דאמר למת בלבד ור' חייא באמת לא ס"ל כר' יוסי רק כרבנן דמטמא למפרע מדאורייתא ונראה לענ"ד דלקמן עמוד ב' מסיק דטומאת התהום הלכתא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ גם הא דאמר ר"ח לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאו מסבר' או מדרשה דקרא אמרה רק גם כן מהלכה שכך קיבל מרבו ורבו מרבו הלכה ל"מ שטומאת התהום הותרה לנזיר ועושה פסח ולא הותרה אלא למת בלבד וכבר השריש לנו רבינו הגדול הרמב"ם דבדבר שנתקבל הלכה מסיני לא שייך בזה פלוגתא שהרי כך קיבל מסיני וא"כ שפיר קאמר כאן בשמעתין הניחא למ"ד אין שוחטין וכו' אלא למ"ד שוחטין וכו' פירוש איך מפרש ההוא תנא דסובר שוחטין הך הלכה שנתקבלה בסיני למת בלבד למעוטי מאי וכן מאי דמסיק ולר' יוסי דאמר כרבנן למת בלבד למעוטי מאי פירוש האיך יפרש ההלכה שנאמר בסיני למת בלבד ואם כן שוב לא קשה קושיית התוס' כי ס"ד דטעמי' דר' יוסי משום דציץ מרצה נימא דר"ח ס"ל כרבנן אכתי הוה קשה איך פליג ר' יוסי על הלכה מסיני ולפ"ז מתורץ גם כן עה שהקשיתי לעיל למה לא הקשה בל"ז דר"ת אדר' יוסי משום דהוה אמרינן דהלכה למשה מסיני נאמרה בלשון זה דטומאת התהום הותרה וטומאת התהום דשרץ לא הותרה בלשון זה נאמר בסיני ור' חייא ור' יוסי אתהפיך פלוגתייהו דר"ח סובר דזב ושומרת יום מכאן ולהבא מטמאי ולא למפרע ולא משכחת טומאת התהום בזיבה כלל ובשאר טומאות לא משכחת תהום שהרי אין טומאת התהום אלא שלא ידע בו אדם מעולם ובשום טומאה לא משכחת שלא ידע אדם מעולם כי כל טמאי מגע בכלל שרץ הם ומצורע אינו טמא עד שיטמאו הכהן ונדה בכלל זיבה ועוד שהרי צריכא שתרגיש וקרי בכלל זב ומעתה לא משכחת תהום רק במת ושרץ וכיון שבשרץ אמרו בפירוש בסיני שלא הותר בו טומאת התהום לכך אמר ר"ח לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ולא שלשון זה נאמר בסיני אלא שממילא הוא כך דלא משכחת לה רק במת בלבד ור' יוסי הוה אמרינן דסבר למפרע מטמא מן התורה כפשטי' דדברי ר' יוסי דהמקשה לא אסיק אדעתיה דנימא למפרע מדרבנן וכיון דסבר ר' יוסי למפרע מטמא משכחת לה תהום בזיבה וכיון דבסיני לא נתמעט רק תהום דשרץ מעילא זיבה לא נתמעט ושפיר קאמר ר' יוסי דפטורים מפ''ש משום דציץ מרצה אבל השתא שרצה לפשוט בעיא דכהן המרצה בקרבנותיהן ודחי דמת למעוטי זיבה מכלל שלא נאמר בסיני בפירוש למעוטי שרץ רק כך נאמר בסיני למת בלבד ואין לנו למעוטי רק זיבה דשרץ לא משכחת בבעלים למ"ד שו"ז על טמא שרץ ושפיר הקשה מר' יוסי ודחי דר' יוסי סבר דאינו מטמא מן התורה למפרע רק מדרבנן ולר' חייא ודאי דמטמאי למפרע מדאורייתא אם הוא סובר שו"ז על עמא שרץ דאל"כ מאי מיעט בסיני באמרו למת בלבד והשתא ליכא למימר דנאמר בסיני דתהום דשרץ לא הותר דא"כ האי מ"ד דשו"ז על ט"ש היאך יפרש ההלכה שהרי לא משכחת תהום בשרץ ור' יוסי סבר למפרע מדרבנן וסבר אין שו"ז על ט"ש ומפרש ההלכה מסיני למעוטי שרץ והשתא לכל הדיעות אתיא ההלכה מסיני כהוגן ולכלם היתה ההלכה בלשון אחד דהיינו דנאמר בסיני שאין טומאת התהום מותר רק במת בלבד ופליגי בפירוש של ההלכה הזאת. והנה זה פשוט דדוחק גדול הוא לפרש דברי ר' יוסי דאמר הרי אלו מטמאין מו"מ למפרע דהיינו רק מדרבנן אלא דנכנסו לפרצה דחוקה הזאת כדי שלא לפשוט בעיא דכה המרצה אבל אי הוה פשטינן הבעיא דהותר גם לכהן המרצה א"כ משכחת תהום בשרץ לכל הדיעות אפילו למ"ד שו"ז על ט"ש מ"מ משכחת לה בכהן א"כ שוב הדרינן למלתא קמייתא ורווחא לן שמעתתא דר' יוסי דאמר מטמאין מו"מ למפרע היינו מן התורה כפשטן של הדברים וההלכה בסיני נאמר בלשון זה טומאת התהום מותר אבל בשרץ אינו מותר ור"ח סובר למפרע דרבנן וכיון דשרץ אימעט בפירוש ובזיבה לא משכחת תהום כלל ממילא שפיר קאמר ר' חייא דלא אמרו תהום אלא במת בלבד ור' יוסי סבר למפרע דאורייתא אלא כיון דלא מיעט בסיני רק שרץ ממילא זיבה הותרה בה תהום ולכך פטורים מלעשות פ"ש והא דקאמר רב אושעיא לר' יוחנן ר' יוסי קאי כוותך לר' יוחנן הוא דקאמר הכי ולשטתו דר' יוחנן יליף לקמן עמוד ב' טומאת התהום מקרא דכתיב לכם במחוורת לכם והאי קרא במת כתיב ואם כן אין היתר לטומאת התהום דזיבה ולשיטה זו מ"כ דר' יוסי סבר למפרע דרבנן דאל"כ אמאי פטורים מלעשות פ"ש אבל למסקנא דטומאת התהום הלכתא היא שפיר מצי ר' יוסי סבר למפרע מן התורה וכנ"ל. והנה בשמעתין בעי ר' יוסף כהן המרצה בתמיד וכו' את"ל כהן המרצה בנזיר ופסח הותרה לו וכו' בתמיד מאי והרמב"ם נקט סוגיא בכל הש"ס דקאמר את"ל כבר איפשטא ונשאר כן וא"כ ה"נ המסקנא דגם כהן המרצה הותרה לו ולכך פסק דמטמא למפרע מן התורה ופטורים מלעשות פסח שני וכר' יוסי דנמוקו עמו וגם פסק בפ''ד מביאת מקדש הלכה י''ו שגם לכהן המרצה הותר טומאת התהום שוב פקחתי עיני וראיתי דברי רבינו הגדול בהל' נזירות פ"ו הל' י"ח שהוא מפרש דברי ר' חייא למת בלבד היינו למעוטי הרוג והראב"ד השיב עליו שם ואני. תמה דמה יענה הרמב"ם לסוגיא דכאן דמפלפל אם למעוטי שרץ או זיבה ונראה דעת רבינו דכל תחלת הסוגיא כאן הוא לפי דברי ר"א ור' יוחנן ורשב"ל דילפי לקמן מקראי ולדידהו צריך שידע בה איהו או תריץ או כולי עלמא לכל מר כדאית ליה וא"כ גם בהרוג משכחת טומאת התהום וע"כ למת למעוטי שרץ או זיבה אבל למסקנא שזכינו לברייתא דאיזה טומאת התהום שלא הכיר בה אחד בסוף העולם א"כ גם דברי ר' חייא מפרשינן למעוטי הרוג ולא למעוטי זיבה כלל ואתיין בלא"ה דברי הרמב"ם כהוגן שטומאת למפרע דאורייתא ואעפ"כ פטורים מפ"ש

ע"ב אלא אמר רבא יליף מועדו וכו זה שנים רבות נתקשיתי על דברי רש''י במסכת שבת דף קל"ב ע"א בד"ה עקיבא וכו' ואין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות עכ"ל רש"י וא"כ כל י"ג מדות אין דנין מהלכה ולפי זה מאי משני כאן רבא דיליף מועדו מועדו והרי גם ג"ש אין דנין מהלכה ושוב כתב אלי קושיא זו אחד מחכמי הספרדי' והנלע"ד דהא דאין דנין ק"ו וכן שאר י"ג מדות לרש"י מהלכה היינו אם אין דנין רק דבר זה אבל כאן ג"ש דמועדו ילפינן גוף הדין דתמיד דוחה טומאה וכן ילפינן דפסח דוחה שבת וכיון דילפינן דבר הכתוב בפירוש ילפינן מיניה גם דבר שהוא הלכה ודמיון לדבר זה דלא ילפינן בקדשים למד מן הלמד ואפ"ה היכי דילפינן מיני דבר הכתוב בו בפירוש למדין הימנו אפילו דבר שהוא עצמו נלמוד לו ממקום אחר לפי פירוש רש"י במסכת יומא דף נ"ז ע"א בד"ה ואבע"א חוץ מפנים וכו' יעויין שם ה"נ דכוותיה בדבר שהוא הלכה למשה מסיני ולפי זה מאן דיליף משמעות דמועדו לענין שבת וטומאה [עיין לעיל דף ס"ו ע"א בתוספות בד"ה מה מועדו] אם כן לא ילפינן מגז"ש שום דבר אחר רק טומאת התהום שהוא הלכה למשה מסיני אז באמת לא ילפינן נ"ש מהלכה ואין היתר טומאת התהום בתמיד ושאר קרבנות

דף פ"ב ע"א כאן באכסניא וכו כאן נרשם בעין משפט מיי' פי"ט מפה"מ וכו' ולדעתן הוא טעות והרי שם מיירי הרמב"ם במי שיצא מירושלים אבל בפ"ד מק"פ לא הזכיר שום חילוק בין אכנסאי לבעה"ב ואם כן חזינן דרבינו קפיד אהחזיק בדרך והוה לעין משפט להרשים בדברי רב פפא וזה שתמה הכ"מ בהל' ק"פ פרק ד' הלכה ג' על שהשמיע הרמב"ם דין אכסנאי ובמיי החדשים דפוס יעסניץ כתב המגי' על הכ"מ שהרי הרמב"ם הזכירו בסוף פה"מ ולא השמיטו ואת המגי' הזה לא ידעתי מנו אבל לא עמד על דעת הכ"מ שהוא תמה שהיה לו להזכיר כאן בלא החזיק בדרך ג"כ חילוק בין אכסנאי לבעה"ב ואמנם יתכן להצדיק הכ"מ לפירוש רס"י בשמעתין דרב זביד כרב חמא מוקים לה וא"כ הוה ליה רב פפא יחיד במקום שנים והוה ליה להרמב"ם לפסוק כוותייהו אלא דהיא גופא קשיא ומנ"ל להכ"מ שרבינו מפרש כפירוש רש"י ודלמא רבינו מפרש כפירוש התוספות בד"ה רב זביד ופסק רבינו כרב פפא והנה שמתי לבי לדברי הגמרא דרב זביד דקאמר לעולם כדקאמר מעיקרא ולא מצינו לשון לעולם כי אם כשהקשה מתחלה לסתור התירוץ הראשון והתוספו' הרגישו בלשון לעולם ולדעתי גם לדבריהם אינו מיושב ופסחתי עיני וראיתי לרבינו הרמב"ם בפי"ט מפה"מ כשחילוק בין אורח לבעה"ב נטה מטעמו של רש"י שרש"י פירוש הטעם שאורח שורפו מעצי המערכה הוא מפני שאין לו עצים הרמב"ם כתב הטעם שמפני שאין לו בית ואומר אני מטעם שאין לו בית שייך כשכבר יצא מאושפיזא שלו והחזיק בדרך אבל קודם שהחזיק בדרך הא וודאי שלא היה יושב ברחוב והיה לו אושפיזא וכיון שעודנו באושפיזא שלו יש לו מקום לשורפו שם ואין חילוק בינו לבין בעה"ב אמנם רב זביד ודאי שמפורש בדבריו שהטעם מפני שאין לו עצים שהרי אמר שעשאוהו כציקנין ואם כן אתיין דברי הגמר כהוגן דר חמא אמ' כאן באכסנאי כאן בבעה"ב והיה סבר ר"פ שהטעם משום שאין לו בית כדברי הרמב"ם ולכן השיב ר"פ הא והא באכנסאי כאן שהחזיק וכו' שהרי כל זמן שלא החזיק בדרך יש לו אושפיזא שהי' בו והרי הוא כמו בעה"ב ועכשיו שפיר שייך דברי רב זביד לעולם כדאמר מעיקרא אלא שאין הטעם כמו שהיה סבור רב פפא אלא הטעם משום עצים שעשאוהו כציקנין ואין חילוק בין החזיק בדרך או לא ולפי זה רב זביד בא לקיים דברי ר' חמא ולתרץ קושיית ר"פ היה לו להרמב"ם לפסוק כר"ח וכר"ז ושפיר תמה הכ"מ על הרמב"ם ועוד אני תמה על הרמב"ם שהשמיט דין הציקנין ולא הזכירו ק כלל וכל מפרשיו לא הרגישו בזה שם ת''ר באו וכו' מעצי המערכה היינו אפילו ציקנין שלהם הותר עצי המערכה ואפ"ה בחצרותיהן לא ומש"ה צריך ליתן טעם דלמא פיישן דאלו לשאינן ציקנין אפילו בלי חשש פיישן הרי לא הותר להם עצי המערכה רק בשביל הטרחא כמ"ש התוספות בד"ה נטמא רובו ואם כן פשיטא דדבחצרותיהן לא הותר להם עצי המערכה:

ע"ב דקיי"ל בשריפה מנ"ל נלע"ד משום דאמרינן לעיל דף כ"ד ע"א ושרפת את הנותר וגו' נותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה אם כן היה לנו למעוטי גם פסול קדשים להכי איצטרך כאן הלכתא ובזה אין אנו צריכין למה שכתבו רש"י ותוספות טעמים על מה דלא ילפינן מטמא ואפילו לר"י דיליף חמץ מנותר אף דדרשינן הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה מוקי לה לשאר איסורין ולא לחמץ היינו משום דחמץ הוא דומה לנותר בבל תותירו ובכרת כמ"ש התוספות דף כ"ז ע"ב בד"ה מה נותר אבל פסולי הקדשים שאינן בכרת שפיר הוה ממעטינן מהנותר שאין שאר פסולים שבקודש בשריפה ולא הוה ילפינן מטמא ואמנם רש"י ותוספות הוצרכו כאן ליישב למאן דלא דריש הנותר ואין דבר אחר כדמשמע שם דף כ"ז ע"ב בתוספות דבור הנ"ל שאין דרש זה מוסכם לכל התנאים ולדידהו למה לא ילפינן שאר פסולים שבקודש מטמא להכי יהבו רש"י ותוספות טעמים אחרים

דף פ"ג ע"א אי אמרת שימוש נותר וכו' אמטו להכי בעי שריפה ויש לדקדק מאי סיוע יש ממה ששימוש נותר מלתא לענין שריפה שהנותר עצמו מן התורה בשריפה להכי החמירו בעצמות דידהו משום שימוש אבל טומאות ידים שהנותר עצמו אינו מטמא רק מדרבנן ואנן נחמיר עוד בשימוש דידהו ואולי יש לומר דלכאורה יש לדקדק מה מקום יש כאן להיות שום ספק על עצמות הקדשים שלא יטמאו הידים הרי עיקר הדבר שגזרו על נותר שיטמא הידים הוא משום עצלי הכהונה כדלקמן דף