צל"ח פסחים קכז

הל' ב' ברצותו ליתן טעם על מה דפסק הרמב"ם דלא כר"נ מדהקשה הש"ס מאי דוחקיה וכו' מכלל שאין הלכה כר"נ ואמנם היא גופא קשיא מנ"ל להמקשה שרב אינו פוסק הלכה כר"ל ונלע"ד משום דבמשנה שאחר זה לקמן דף פ' ע"ב שנינו הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דמזה מוכח דאם נודע קוד' זריקה אין הציץ מרצה ולעיל בשטת רחסה"כ סימן פ"ה פלפלתי לרב דאמר דכן ממש ואפילו טומאת עצמו ליכא בדם קדשים מה יענה במשנה ההיא ששנינו הציץ מרצה על טומאת הדם ושם כתבתי ליישב כמבואר שם ואמנם מ"ט פנים לתורה והנראה לי עתה דרב מפרש משנה ההיא בטומאת בשר והציץ מרצה על טומאת הדם היינו זריקת הדם בטומאת בשר ומעתה אם נרצה לפרש משנתינו כר' נתן דאמר הורצה אם כן אי אפשר לפרש משנה דלקמן בטומאת בשר שהרי שם מבואר דאם נודע קודם זריקה לא הורצה וצריך לאוקמי משנה דלקמן בטומאת הדם וא"כ יש טומאה בדם הקדשים ולרב זה נגד ההלכה שהרי רב קאמר דכן ממש ואם נפרש משנתינו כרבנן דאמרו לא הורצה אף שהיא נגד ההלכה לרב אם רב פוסק כר"נ מ"מ שוב רווחא לן משנה דלקמן בטומאת בשר והוה כהלכתא לרב וכיון דלרב עכ"פ חד מהני משניות דלא כהלכתא שוב שפיר הקשה כאן מאי דוחקי' דרב שם מתניתין קשיתי' אמאי תנן אין זורק וכו' ולכאורה קשה ודלמא תני אינו זורק משום סיפא דבקדשים זורק אפילו לכתחלה והכ"מ רצה באמת לדחות דברי רב מהלכה עבור זה ועכ"פ על רב קשה מדוע לא נימא דתני רישא משום סיפא כדמשני רב שילא לקמן דף פ' ע"ב דתני רישא נזרק ואח"כ נודע משום סיפא יעויין שם וצריך לומר דרב לא ניחא ליה למימר דתני רישא אגב סיפא ומשנה דהתם מוקי בנטמא הדם אף שהוא לדידי' דלא כהלכתא וכמ"ש לעיל ומתרץ שם כרבינא ולא משום דתני רישא אגב סיפא וניחא ליה יותר לאוקמי סיפא דלא כהלכתא ומשנתינו כר"נ משום דמתניתין קשותי' ורבינו הגדול בפ"ד מק"פ הל' ב' פסק כרבנן דאם זרק לא הורצה והכ"מ נדחק בכמה דחוקים על מה ששביק רבינו דברי רב וכל דברי הכ"מ לא יועילו לדחות דברי רב מהלכ' אבל הנלע"ד בזה דהרמב"ם לשטתו דאיהו סובר ג"כ דדם קדשים אין לו טומאה כלל וגם איהו מפרש משנה דלקמן בטומאת בפר כמבואר בדבריו שם פ"ד הלכ' ב' הגם שבפירוש המשנה פירש משנה ההיא בטומאת דם וקודם עדותו של יוסי ב"י וכבר הבאתי דבריו לעיל בסוגית ר' חנינא סגן הכהנים מכל מקום הרבה דברים שחזר בחבורו מפירושו] ואומר אני שהרמב"ם סובר דרב לא מוקי משנה דלקמן דלא כהלכתא אלא מוקי משנה דלקמן כרב שילא דתני רישא אגב סיפא והא דאמר כאן מתני קשיתי' ולא אמרינן דתני רישא אגב סיפא יש לומר דבשלמא מתני' דלקמן סיפא לחומרא ורישא לקולא ואחז קולא דרישא רק בחד בד אגב סיפא שיהיה לחומרא בכל הצדדים אבל במשנתינו שרישא היא לחומרא וסיפא לקולא איך נימא דאחז חומרא דרישא בחד צד כדי שיהיה קולא דסיפא בכל הצדדים והתנא היה לו לחוש על צד החמור וכיון דלהרמב"ם משנה דלקמן על כרחך איירי בטומאת בשר א"כ לאוקימתא דרבינא לקמן דף ב' ע"ב דלא אמרינן רישא אגב סיפא ומוכח דנודע ואחר כך נזרק פסול אפילו דיעבד וכרבנן דר' נתן פסק הרמב"ם כרבינא שהוא חתם הש''ס ולקמן יבואר עוד

שם ר"א אמר במחלוקת שנויה ור"נ היא. לפי זה לא בעי ר"נ אפילו לכתחלה גברא דחזי בזריקה שהרי יזרק הדם שנינו דהיינו לכתחלה וק"ו דלא בעי בשר ראוי לאכילה בשעת זריקה אפילו לכתחלה וא"כ לר"א על כרחך משנתינו דלא כר' נתן אלא כרבנן וא"כ קשה מה דקשיתי' לרב אמאי תנן אינו זורק הו"ל למיתני פסול ואולי סובר ר"א דמשנתינו תנא רישא אינו זורק אגב סיפא דבמקודשין זורק אפילו לכתחלה ועוד נלע"ד ר"א בלא"ה לא דייק הך דיוקא דלתני פס ל אפילו היכי דלא שייך אגב אסיפא דהרי לר"א הך מתניתא קמייתא הרי שהיה חלים וכו' על כרחך רבנן היא ולא ר"נ כמו שפירש רש"י בהדיא בד"ה ור"נ היא א"כ קשה למה נקט אין שוחטין וזורקין עד שיהיה חלים וכו' הוה ליה למתני הפסח פסול עד שיהיה חלים אלא ודאי דר"א לא דייק הך דיוקא. אלא דלרב קשיא הך מתניתין קמייתא דהא לרב על כרחך לר"נ גברא דחזי מעכב אפי' דיעבד דאל"כ מה חילוק יש לר"נ בין גברא דלא חזי ובין בשר דלא חזי דהא גם בבשר לכתחלה לא יזרק דהרי רב מוקי משנתינו כר"נ וכיון שזכינו לדין דלר"נ גברא דחזי מעכב אפילו דיעבד אם כן הך מתניתא דאין שוחטין וזורקין עד שיהיה חלים אפי' מוקמת לה כר"נ קשה נתני הפסח פסול עד שיהיה חלים וכו' ולכן נראה דכיון דהך תתניתא בחולה מיירי א"כ הך אין שוחטין וזורקין דיעבד הוא דהרי אי אפשר בענין אחר שהרי אין בידינו להבראתו ועל כרחך יודחה מפסחו והוה דיעבד ואעפ"כ קשה קצת דאכתי איכא למימר דבדיעבד יצא ולכתחלה לא דאפשר למעבדבשני ואולי יתרפא בינתים. תוס' ד"ה ולר"נ וכו' ולרבנן נמי הכי לשני וכו' לימא כי אתי קרא לעכב היינו דבעינן גברא דחזי לאכילה וכו' ונלע"ד משום דקשה ממ"נ אם לפי אכלו קאי גם אבשר ממילא גם בשר איתקיש למנוייו ומעכב ואי לא קאי לפי אכלו רק על גברא אבל לא על הבשר אם כן מצוה לכתחלה מנ"ל ולמה ישתנה דין פסח משאר קדשים דזורק אפילו לכתחלה אבל לר"נ שפיר איכא למימר דלפי אכלו קאי בין אגברא ובין אבשר אלא דבבשר גלי רחמנא דלא מעכב מושחטו כל קהל עדת ישראל שכלם יוצאים בפסח אחד מכלל דאכילה לא מעכבא ואף דדחי דלמא שאני התם דאי ממשכי הני וכו' היינו קודם שזכינו לדין דר"נ ודאי ס"ל דאכילה לא מעכבא אבל לבתר דמצינו מפורש דר''נ ס''ל דאכילה לא מעכבא ואפ''ה בעינן אכילה אמרינן סברה דממשכי הני ובפ"ט לפי מ"ש התוספות בד"ה שאני התם וכו' דלא שייך למימר ממשכי הני כי אם לר"ש דאמר נמנין ומושכין עד שיזרק וא"כ בתחלה שפיר דחי דמהא ליכא למשמע דר"נ שובר אכילה לא מעכבא דדלמא סבר כר"ש ואמרינן דאי ממשכי הני וכו' אבל לבתר דאשכחן לר"נ דסובר אכילה לא מעכבא אמרינן דאינו סובר כר"ש ושפיר יליף מושחטו דאכילה לא מעכבא ובזה מתורץ דברי רש"י בקידושין דף מ"ב ע"א שפירש דכל ישראל אל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכב ולכאורה קשה שהרי כאן אמרינן הטעם דאי ממשכי הני ולפי מ"ש ניחא דלמסקנא לא אמרינן כלל דאי ממשכי הני ועכ"פ מתורץ קושיית התוספות דלרבנן לא הוה מצי למימר דקרא לעכב קאי רק אגברא ואמנם התוס' לשטתייהו שכתבו לקמן דף ע"ב בד"ה נזרק דמו דנטמא בשר וחלב קיים ששנינו כאן במשנה דאינו זורק הדם היינו מדרבנן שהרי מוקמינן לה כר"נ ע"ש בתוס' וא"כ שפיר הקשו דלרבנן נמי לשני וכו' והדין עם התוספות דודאי לר' נתן לא קאי לפי אכלו על הבשר ומה שאינו זורק לכתחלה הוא רק מדרבנן דלסברתי דגם לר"ל הוא קאי גם על הבשר ולמצוה אם כן הרי נשאר בתירוצי הראשון דלפי אכלו הוא למצוה רק שחידוש לו דהיינו לר' נתן אם כן לא שייך לומר אלא רב דאמר כר' נתן דמאי אלא והלא נשאר בתירוץ הראשון והוה ליה רק למימר רב דאמר כר"נ אלא ודאי דמכח הקישא דאכליו למנוייו אי אפשר לפרש לפי אכלו למצוה כלל רק לעכב

דף ע"ט ע"א ואיבעית אימא רב דאמר כר' יהושע ויש לתמוה ובתחלה מאי קסבר דדחיק לאוקמי כר' נתן דלא שמעינן ליה בפירוש דאכילה לא מעכבא רק עבור דקדוק קל מדאמר שכבר נזרק הדם ולמה לא משני תכף רב דאמר כר"י והלא דברי רב הם דברי ר"י ממש דאמר נטמא הבשר וכו' אם זרק הורצה ונראה דתחלת הסוגיא כאן הוא לפי תחלת הסוגיא לעיל דף ע"ז ע"ב דלר' יהושע אין הציץ מרצה על אכילות ולא שאני ליה בין יחיד לצבור וא"כ על כרחך מתניתין דלעיל בחמשה דברים באים בטומאה דלא כר' יהושע ולכן לא רצה לאוקמי משנתינו כר' יהושע והאיבעית אימא סובר כמסקנא דלעיל דשאני ליה לר"י בין יחיד לצבור ואתיא מתניתין דלעיל כר"י ומוקי גם משנתינו כר"י ולמה דמוקים כר' יהושע שוב אין ראיה להרמב"ם במה שפסק דלא כרב ופסק דאכילה מעכבא שכתבתי לעיל שסובר דמשנה דלקמן דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה איירי בטומאת בשר לפי שהדם אינו מקבל טומאה ולפי מה שכתבתי י"ל דלק איירי בנטמא הבשר והחלב ולא עדיף פסח משאר קרבנות לר"י דסובר אם אין בשר אין דם. שם אבל נטמא סכין בטמא שרץ וכו' ויש לתמוה לדעת הרמב"ם שכתב דפסח הבא בטומאה הוא דוקא בטומאת מת אבל בטומאת שרץ חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה כמבואר בדבריו פ"ד מביאת מקדש הלכה י"ב וא"כ סכין טמא שרץ איך רשאי להכניסו לעזרה לשחוט בו והרי המכניס כלי טמא לעזרה לוקה ולומר כיון שאין בו כרת כמו באדם לכן הותר בפסח הוא סברא רחוקה כיון שלא הותר אלא טומאות מת והא שאר טומאת מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ונראה לי שרבינו הגדול לשטתו שפסק בפ"ג מביאת מקדש הלכה י"ז שלא היה לוקה על הכנסת בגד טמא למקדש אלא בכלי ובגד שהוא אב הטומאה אבל בגד שהיא ראשון לטומאה לא היה לוקה אבל היו מכין אותו מכות מרדות וא"כ אינו אסור מן התורה רק מדרבנן ולא העמידו דברים במקום עשה דפסח ולדעתי מכאן יצא להרמב"ם חילוק זה אלא שעדיין קשה כיון שהסכין מטמא הבשר איך יאכלו הפסח בטומאת בשר וכיון שלדעת רבינו לא הותר רק טומאת מת אם כן גם טומאת בשר לא הותר רק בטומאת מת ואמנם אנו רואים לרבינו עצמו דלענין אכילה בטומאה התיר גם לטמא שרן ונבילה וכיוצא בהם מטמאי מגע כמבואר בדבריו בפ"ז מק"פ הלכה ח'שכתב ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמא מת שנדחית להם הטומאה וכיוצא בהם מטמאי מגע טומאות אבל הטמאים שטמאה יצאה מגופן כגון זבים וכו' לא יאכלו וכו' הרי שלא מיעט מהאכילה אלא זבים אבל טמא שרץ שהוא טמא מגע לא מיעט וא"כ ה"ה שמותר טומאת בשר שהוא בודאי טמא מגע ואמנם לעיל בדף ס"ז ע"א ביארתי דברי רבינו דמיירי בפסח הבאה בטומאה ואח"כ קודם האכילה נטמאו קצת הטהורים בשרץ קודם האכילה וא"כ אכתי הסוגיא דכאן אינו עולה כהוגן לדעת רבינו ולקמן דף ב' ע"ב לבאר מה שנלע"ד בכוונת רבינו ויהיה הכל על נכון

שם מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו וכו' הנה מתבאר מסוגיא זו דעכ"פ הבשר מקבל טומאה מן התורה שהרי אמר שהוא בלאו ומה נעשה לרבינו הגדול בפרק יו"ד מט"א שגזר אומר שאין לבשר הקודש שום הכשר כי אם במשקין שיפלו עליו חוץ במשקה בית המטבחי' וכן החליט שם דחבת הקודם אפילו לפסול הבשר אינו מן התורה וא"כ בכלי שרת טמאים למה ידחה אפילו טומאת בשר ישמרנו להבשר שלא יפול עליו שום משקה שאינו משקה בית מטבחיא ולא יקבל טומאה מהסכין ואין שום מקום למחלוקת רב חסדא ורבא בכאן ורבינו עצמו בפ"ז מק"פ פסק כר' חסדא שכתב בסוף הפרק היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו וכו' מוטב שיאכל בטומאת בשר שהוא בלאו וכו' ואי חבת הקודש לאו דאורייתא איזה לאו יש כאן אין כאן אלא טומאה דרבנן ואמנם לפי מה שמבואר אצלינו בדרושים לחלק בדברי רבינו הגדול שאם דבר המכשירו בחבת הקודש הוא עצמו המטמאו או ס"ל לרבינו חבת הקודש דאורייתא אתי שפיר דהסכין ששוחט בו הקדשים בשחיטתו מכשירו בחבת הקודש שמתקדש בקדושת הגוף לפסול ביוצא ושאר דברים הנוהגין בקודש ואין לך דבר המקודש יותר קדושת הגוף משחיטת הקדשים וכיון שהסכין הוא טמא א"כ דבר המכשירו הוא המטמאו אז הוא טמא מן התורה ואם יזכני השם לסדר חיבורי דורש לציון יבוארו הדברים באריכות: תוס' ד''ה או שהיו וכו' אע"פ שיכולים לזהר מליגע בבשר וכו' כל היכא דאשתרי וכו' דהרי התוספות הללו ממני נפלאים ומכוסים מלהבין כוונתם הן בהקושיא והן בהתירוץ כי הקושיא לא ידעתי מה קשיא ומה בכך שלא יגעו בבשר והרי כבר אשתרי טומאת הגוף בכרת שהכהן הטמא נכנס לענים לזרוק הדם ומתחלה בטומאת הגוף שבכרת מתעביד ולכך יעשו