צל"ח פסחים קכו

אליו ולא אסר ליה מטעם ריח כצ"ל]

שם אלא אי אמרת מפני תערובות טעמי' מה לי וכו' ויש לדקדק מידי הוא טעמא אלא לרב ורב ס"ל מין במינו במשהו וא"כ שפיר קאמר לא מבעי' גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אוסר כי אם בנתינת טעם אפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נ"ט וצריך לומר כיון דהך ברייתא לענין לכתחלה מיירי דאין צולין קתני אין חילוק בין מינו לשא"מ דהרי אין מבטלין איסור לכתחלה ובזה ניחא דדחיק ר' ירמי' לשנויי בשתי קדרות וזה היא שינויא דחיקא וכמ"ש הר"ף בפרק ג"ה שפסק כלוי משום דאליבא דרב אתיא הך ברייתא בדוחק ולמה לא משני דרב לשטתו דסבר כר''י דמין במינו במשהו והך ברייתא כרבנן ותנאי שקלת מעלמא ולפי מ"ש ניחא דכיון דהך ברייתא לכתחלה מיירי א"כ אי ס"ד דריחא מלתא היא עכ"פ למשהו גם לרבנן קשה מה לי גדי וגדי וכו' ועוד דלרבנן קשה יותר דאיך שייך אפי' גדי וטלה אדרבה לרבנן גדי וטלה חמיר יותר דלרבנן מין במינו מדאורייתא חד בתרי בטל ומין בשא"מ אוסר בנ"ט

שם לרב לימא תנאי הוא וכו' ויש לדקדק לדברי הרי"ף דרב לשטתו דמין במינו במשהו וא"כ רק במינו אמר רב מלתא א"כ רב אמר לך במינו דכ"ע ריחא מלתא כי פליגי בפת ויין שהוא מבשא"מ ולכן נלע"ד דלא אתי הרי"ף לומר דרב רק במין במינו סבר ריחא מלתא אמנם שטחית לשון הרי"ף שם בגיד הנשה כך הוא ועוד דהא דתני אין צולין שני פסחים כאחד וכו' כלוי דייקא ורב איצטרך לאחסורי ולתרוצה ושינויא דחיקה הוא ועוד דכדייקת למימרא דרב משכחת ליה דשייך בהאי מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא וכו' עד כמאן כר"י דאמר מין במינו לא בטל וכו' זה לשון הרי"ף ונראה דכוונתו דהך דאין צולין כלוי דייקא וכו' דרב איצטרך לאוקמי בחסורי מחסרא וכו' ועוד דכדדייקת למימרא דרב ורצונו לומר דיכלנא לתרוצי הך דאין צולין בלא חסורי מחסרא ונימ' דמלתא דרב הוא אליבא דר"י והך ברייתא כרבנן א"כ ג"כ לא קיי"ל כרב דבהך גופי' דמין במינו אין הלכה כר"י

רש"י ד"ה אמר לך רב וכו' ואע"ג דקיימי תנאי כוותי' דרב הלכתא כוותי' דלוי וכו' וקם ליה רבא בשיטתי' דלוי וכו' ואף דמר בר רב אשי בסוף הסוגיא אוסר היינו דמיירי בדבר סכנה וחמירא סכנתא מאיסורי תוס' ד"ה נימא תהוי תיובתא וכו' תימא וכו' בשניהם כחושים וכו' ולע"ד נראה דפסחים אין מביאין כחושים משום הקריביהו לפחתיך ועוד קשה לי שטת התוס' במס' ע"ז דבחמץ בפסח אפילו דבר דליכא פטום אסור משום דמשהו מיהא איכא אם כן אפילו בשניהם כחושים איך מותר לכתחלה דהאי ברייתא לענין לכתחלה מיירי וטעמא משום איחלופי הא משום תערובת טעמים אפילו לכתחלה פותר ונראה דעד כאן לא כתבו התוס' שם במס' ע"ג דאפילו בכחושים משהו איכא אלא למסקנא דשמעתין דמתרץ ר' ירמי' אליבא דרב בשני קדרות והיא גופא קשיא מי דחקו לדוחק הזה הלא עדיף מזה הוה לי' לשנויי' דברייתא מיירי בשניהם כחושים אלא על כרחך דלמ"ד ריחא מלתא אז אפילו בכחושים עכ"פ משהו איכא ואם כן אכתי לכתחלה אסור לצלות משום תערובת טעמים אבל כאן תמהו התוס' על המקשן דמנ"ל להקשות ודלמא בכחושין ליכא ריח כלל אפילו משהו אפילו לרב

תוס' ד''ה אסרה רבא מפרזקיא וכו' מכאן פוסק ר"ת כרב הנה רש''י ותוס' נחלקו כאן אם הלכה כרב או כלוי ולכאורה הי' מקום להוכיח דהלכה כרב דהרי חזינן בשמעתין דדחיק אליבא דרב לאוקמי הך ברייתא דאין צולין בחסורי מחסרא ומדוע לא משני דרב אליבא דר"י אמר לשמעתי' דמין במינו במשהו והך ברייתא אתי' כרבנן ועיין מה שכתבתי לעיל בדברי הרי"ף אלא ודאי שלא רצה לאוקמי לשמעתא דרב דלא כהלכתא דהרי במין במינו הלכה כרבנן ולפי זה מוכח דהלכה כרב אבל לרש"י שפסק במין במינו כר"י אם כן על כרחך לא מטעם זה דחיק לאוקמי מחסורי מחסרא ולרש"י בלא"ה לא הי' יכול לתרץ כן דלרש"י שפירש בעובדא דגדי ודבר אחר דהיינו שכבר נצלו וא"כ מוכח דלרב הוה אסור אפילו בדיעבד אף שהוא מין בשאינו מינו ולכך הוצרך לאוקמי לרב ברייתא דאין צולין בחסורי מחסרא ולא מטעם ק שרצה לאוקמי לרב כרבנן ולכך פסק רש"י כלוי ולדינא נלע"ד דאף שכתבו התוס' דבחמץ בפסח אפילו דבר שאין לו פיטום אוסר דמשהו מיהא איכא מ"ט אינו חמיר ממגע ממש וחם בחם ואין שם דבר המפעפען אינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה ואם כן גם ריח אינו אוסר יותר מקליפה או נטילה אלא שבנגע ואינם בתנור א"צ לקלוף רק מקום מגעו ובריח סובב הריח כל מקום מבחוץ וצריך לקלוף כלו ובזה גם כן מתורץ קושיית הרב מוהרר ליב כסוויץ ז"ל דלהכי נקט רב בשר ק שחוטה שמן שאז נאסר כלו שם משנה חמשה דברים וכו' העומר ושתי הלחם ולה"פ הקדים עומר ושתי הלחם ללה"פ אף שלה"פ הוא תדיר בכל שבת משום דעומר מקודש שבא ממנו קומץ לגבוה וסמך שתי הלחם לעומר ששניהם שוים שהם באים להתיר ואח"כ נקט לה"פ והקדים שלמי צבור לשעירי ר"ח משום דתני שתי הלחם שהם באים עם שתי הלחם לכך קתני בתרווייהו שלמי צבור אך לא רצה להפסיק בזבחים בין הלחם והניח זבחים באחרונה אחר המנחות לפי שרצה לסיים בפסח שבא בטומאה וכו' ופסח זבח הוא

תוס' ד"ה ה"ג קמ"ל וכו' ועוד חגיגת ט"ו איכא למ"ד וכו' קשה דפשיטות הוה להו למימר דבחג הפסח אם נטמא בראשון במת הוא טמא כל שבעת ימי החג ואימתי יהי' יהי' לו תשלומין דף ע"ז ע"א לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח וכו' במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה וכו' זה פשוט דתמיד דוחה שבת שהרי כתיב עולת שבת וגו' על עולת התמיד וכמפורש בריש אלו דברים וא"צ ללמוד זה מבמועדו וכן פסח דדחי טומאה ילפינן מאיש כי יהיה טמא איש נדחה וכו' וגם כן א"צ ללמוד זה מבמועדו אבל תמיד דדחי טומאה ופסח דדחי שבת ילפינן מבמועדו וא"כ מה דקאמר כאן במעדו אפילו בשבת היינו במועדו דפסח ומה שאמר במועדו אפילו בטומאה היינו במועדו דתמודי והרי בברייתא התחיל בתמיד שאמר לתמיד ופסח ואם כן הוה ליה להקדים במועדו ואפילו בטומאה ואחר כך במועדו אפילו בשבת וצ"ל לפי שבמועדו דפסח כתיב בפ' בהעלותך ובמועדו דתמיד כתיב בפ' פנחס לכך דריש תחלה במועדו דפסח

תוס' ד"ה שעירי ר"ח וכו תימא לתני שעירי ר"ח ולא ליתני אידך זה פשוט שאין כוונתן רק על שלמי צבור דעומר ושתי הלחם לא אתו משעירי ר"ח שהרי אינם באין לכפר דק להתיר וגם לה"פ לא אתי משעירים לפי שאין קרב הלחם הפנים עצמו לגבוה כלום ואם כן קושיית התוספות דלא נתני שלמי צבור ונראה דאי לא תני בהו בהדי' שאינן נאכלין הוה אמינא שאפי' נאכלים בטומאה ושמא גרים שנקראו שלמים שעושים שלום למזבח ולכהנים קמ"ל שאפ"ה אין נאכלים וזהו אפשר כוונת רש"י בד"ה הא תני ליה וכו' ואשמועינן דאינן נאכלים בטומאה ולכאורה הוה ליה לרש"י לפרש דאשמעינן דבאים בטומאה דומיא דמה דקאמר שעירי ר"ח איצטרך ליה דהיינו דאיצטרך לאשמעינן שבאים בטומאה ולפי מ"ש ניחא דכוונת רש"י לתרץ התימא של התוס' ועוד נלע"ד כוונת רש"י בזה משום דאי להורות דכבשים באים בטומאה הא בלאו הכי ידענו דהרי כבר אמר ששתי הלחם באים בטומאה ולא מבעיא להראב"ד בפרק ח' מתו"מ הלכה ט"ו שפוסק כב"נ שהכבשים מעכבים את הלחם אם כן לא משכחת לחם בלא כבשים אלא אפילו לר"ע דלחם עקר אעפ"כ מוכח דכבשים באים בטומאה דאל"כ א"כ הלחם בא בלא כבשים למה הוצרך לומר שאינן נאכלים בטומאה הא בלא"ה שתי הלחם הבאים בפ"ע לשריפה עומדים במפורש במנחות דף מ"ו ע"ב אי לרב יוסף מדאורייתא לשריפה עומדים ולרבה מדרבנן ואם כן משנתינו שאמרה שאינן נאכלים בטומאה מכלל דבאו עם הכבשים מיירי וא"כ ממילא מוכח דבאים בטומאה לכן פירש רש"י דאשמעינן שאינן נאכלים בטומאה

ד"ה שכן יש בהם צד חמור וכו ומיהו מתרי מנייהו ה"מ למילף כולהו ולענ"ד נראה כיון דבעומר ושתי הלחם איכא סברות הפוכות דבאים להתיר איכא למימר דמחשב גריעות' ואיכא למימר דמחשב מעליותא אם כן כיון דתוך הני תרי עכ"פ צריך להיות חד מנייהו עומר ושתי הלחם ואז הוה אמינא דבאים להתיר הוא גריעותא והי' קשה לנו למה לי אידך הלא היא ק"ו מעומר ושתי הלחם אלא ודאי דאתי לאפוקי אינך דלא ידחו ולא נילפינהו מק"ו ואי הוה כתיבי רק עומר ושתי הלחם הוה אמינא דבאים להתיר הוא מעליותא ולא הוה ילפינן שום חד מנייהו כיון דאיכא סברא לכאן ולכאן איצטרכו כולהו

ד"ה ר"א אומר וכו' ר"א גרסינן רצונם ר"א בן הורקנוס ולא ר"א בן שמוע מדפריך לקמן ולטעמך וכו' מוכח דר"א דכאן הוא ר"א דברייתא דלקמן ובברייתא דלקמן כיון שנחלק עם ר' יהושע מסתמא היינו ר"א בן הורקנוס שהוא בר פלוגתא דר' יהושע ואין להקטות אדרבה ר"א דכאן מסתמא הוא ר"א בן שמוע שהרי נחלק עם ר' יוסי שהיו חבירים מתלמידי ר"ע וכיון דר"א דכאן הוא ר"א בן שמוע מסתמא גם ר"א דלקמן אף שנזכר במחלוקת עם ר' יהושע הוא בן שמוע זה אינו דשם ודאי הוא ר"א הגדול מדאמר ר' יוסי רואה אני דברי ר"א וכו' ועל ר"א בן שמוע חבירו לא הי' אומר עליו רואה אני דברי ר"א

ע"ב ור"א מלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא נלע"ד דע"כ לא קאמר ר"א מלתא דאתי בק"ו אלא משום דבלא"ה איצטרך והדם ישפך להורות דם אעפ"י שאין בשר כתב ג"כ והבשר תאכל להורות שאין הבשר ניתר וכו' אף שאתי בק"ו אבל לומר דכולה קרא אתי רק לדבר דאתי בק"ו גם ר"א לא ס"ל היכא דאיכא למדרש וכשהקשה ואימא כולא קרא להכי הוא דאתי הוה מצי לשנויי דמלתא דאתי בק"ו הוא אלא דאכתי לא הוזכר הק"ו ובזה מתורץ קושיא שהקשה מהרש"א דמנ"ל דר"י צריך תרי קראי בעולה ושלמים עיין במהרש"א ולפי מה שכתבתי ניחא. והנה ר' יהושע ודאי דלא דייק איזה קדים בקרא דאל"כ קשה על ר' יהושע קושיית ר"א דהוה ליה למכתב הבשר תאכל והדר ודם זבחך ישפך וכיון דר"י לא דייק אם כן גם לעיל בקרא דועשית עולתיך הבשר והדם ליכא למידק איזה יקדים ואם כן על כרחך ר"י לא סבירא ליה הקיש מה דם בזריקה וכו' דאם לא כן מנ"ל אם אין בשר וכו' ודלמא קרא אתי רק להיקש הזה אבל למסקנא לקמן כאן ביחיד כאן בצבור ועיין שם בתוס' בד"ה הא לא קשיא וכו דגם ר"י ס"ל הציץ מרצה על אכילת אם כן יש חילוק לר"י בין אבוד ושרוף ובין נטמא אם כן לכך לא כתיב והבשר תאכל ודם זבחך ישפך לפי שלפעמים משכחת לה אף שאין הבשר נאכל כגון בנטמא וא"כ גם בקרא דועשית עולתיך איכא למימר דגם ר"י סובר ההיקש מה דם בזריקה וכו' אלא דאי להקיש לחוד אתי נכתב ועשית עולתיך הדס והבשר אלא ודאי מדאקדמי לבשר ש"מ דאתי' למדרש אם אין בשר אין דם וליכא לאקשויי ודלמא רק להכי הוא דאתי ומנ"ל שהבשר בזריקה יש לומר דהיקש א"ב יתור כלל ור"א אדרבא לא דייק איזה כתיב תחלה וכולהו קרא בלא"ה ליכא למימר להכי הוא דאתי כמ"ש לעיל דבכל הקרא לא אמרינן מלתא דאתי בק"ו וכו' ולפי מ"ש מתורץ קושיית הלחם משנה בפ"ו ממעה"ק הל' שהרמב"ם פסק שם דבשר בזריקה ופסק בפ"א מפה"מ כר''י ולפי מ''ש ניחא

דף ע''א מדקאמר ר' יוסי הציץ וכו' והתוס' הקשו בד"ה מכלל וכו' תימא דלמא כר"א ס"ל ואין הציץ מרצה נ''מ לשתי הלחם ואני אומר דא"כ היינו שתי הלחם הבאות בפני עצמן ועיין ברש"י בד"ה וכי תימא והרי לרב יוסף במנחות דף מ"ו ע"ב שתי הלחם הבאות בפני עצמן מתחלתן לשריפה הם באים ולא שייך בזה הציץ מרצה על אכילות שאין זה אכילות ואם כן הסוגיא כאן היינו לרב יוסף ע"ב מאי דוחקי דרב וכו' ויש לדקדק ואימא משום דם דס''ל לרב הלכה כר"ל משום הכי דחיק לאוקמי מתניתין כוותי' והכ''מ בפ''ד מק''פ