צל"ח פסחים קכה

אמנם מה שנלע"ד בזה בסוגית הגמרא הוא עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אלא למ"ד וכו' ורש"י מחקו וכו' מה איסורא יש ברוטב וכתב מהרש"א אף שכתבו התוס' לעיל דתתאה בלע כדי קליפה ומבשל בפסח כ"ק הכא ברוטב שהוא דבר לח לא שייך בו קליפה עיין במהרש"א ונלע"ד דאף לשמואל עצמו דס"ל לעיל דף כ"ט ע"ב מין במינו במשהו ואם כן לדידי' דבר לח הנאסר כ"ק ראוי לאסרו כלו שאף שהקליפה היא דבר מועט ומתבטל בכלו הרי לשמואל אינו בטל מ"מ אף שמין במינו אוסר במשהו מכל מקום לא נעשה כולו נבילה וכשמתערב אח"כ בשאינו מינו אינו יכול לאסור רק כפי הקליפה וזהו מתבטל בשאינו מינו ועיין במג"א סי' תס"ז ס"ק י"ג ואם כן אין הרוטב יכול לאסור בסולת כלום שהסולת הוא אינו מינו ולפי זה נסתר קושיית הגמרא מנטף על החרס דאף דמיירי בחרס צונן הרי הרוטב מחמם החרס כדי קליפה ושוב מבשל החרס ברוטב כ"ק וברוטב לא שייך קליפה שמתערבת הקליפה עם כל הרוטב ונאסר הרוטב במשהו ושוב אוסר הפסח כדי נטילה שהרוטב מתוך שהוא לח נבלע בפסח בכדי נטילה וגם הפסח הוא מין במינו עם הרוטב של עצמו דבשלמא רוטב של בשר המתבשל במים אין הרוטב עם הבשר מין אחד אבל רוטב זה שמנונית של הפסח הוא ומינו הוא וצריך לומר שקושיית הגמרא הוא לדידן דבהא דתתאה גבר הלכתא כשמואל דתניא שתי ברייתות כוותי' ובמין במינו קיי"ל כר' יוחנן ור"ל לעיל כ"ט ע"ב דכל איסורין בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט ואם כן הרוטב שהוא דבר לח לא נאסר אפילו כ"ק ואמאי יטול את מקומו והוצרך לאוקמי בחרס רותח אבל שמואל עצמו לא הוצרך לאוקמי רישא בחרם רותח רק סתם גמרא קאמר כדאמר ריא"ש וכו' ולקמן בדברי התוספות יבואר עוד יישוב ע"ז שם שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי לה נראה שהתרצן חידש שסיכה לא עבדי כ"א משהו והמקשה הי' סבור שסוכין הרבה שאם גם המקשה ידע שסיכה הוא משהו רק שהי' סבור שגם משהו נבלע כדי נטילה והתרצן חידש לו שכיון שהוא משהו אינו נבלע יותר מכדי קלופה אם כן עקר התירוץ חסר בדברי התרצן ולכן פשוט שהכוונה כמו שכתבתי ובזה ניחא שלא הקשה על משנתינו למה נגע בחרסו של תנור יהא די בקליפה ולמה לא יאסור מעט רוטב שב ליפה ההיא את הפסח עד כדי נטילה וכמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה יטול את מקומו עיין שם ולפי מ"ש ניחא

רש"י ד"ה ושמואל אמר וכו' בהא הלכתא כוותיה דשמואל דהא תניא תרתי מתניתא כוותי' כדלקמן רש"י פרשן הוא ולא פסקן ואם רצה רש"י כאן לפסוק הלכה ג"כ הי' לו להמתין עד סוף הסוגיא בתר דמייתי תניא כוותיה דשמואל ולמה זה מיהר רש"י תכף בתחלת הסוגיא דבהא הלכתא כשמואל ועלה בדעתי דכוונת רש"י עפ"י מה שכתבתי לעיל דשמואל דסבירא ליה מין במינו במשהו א"כ אפילו בחרס צוננת נאסר הרוטב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה תנן וכתבתי דקושיית הגמרא איננו על שמואל בעצמו רק הלכתא אהלכתא דבהא קיי"ל כשמואל ובמין במינו קיי"ל כר' יוחנן ולכך הוצרך רש"י להקדים דבהא הלכתא כשמואל אלא דלרש"י אי אפשר לתרץ כן דהרי רש''י מדויל ידו משתלים דהרי רש"י גם במין במינו פסק כוותי' דרב ושמואל דמין במינו במשהו וכמפורש בדברי רש"י לעיל דף למ"ד ע"א בד"ה אמר רבא ואם כן לא זו שאי אפשר לפרש כוונת רש"י כן אלא דעל רש"י קשה שנסתר קושיית הגמרא מנטף על החרס ונראה דמה שכתבתי דרוטב זה הנוטף מן הפסח מקרי מין במינו עם הפסח היינו לאביי דס"ל בע"ג דף ס"ו ע"א דאזלינן בתר טעמא ורוטב זה עם בשרו חד טעמא אית לי' אבל לרבא שם דסבר דאזלינן בתר שמא א"כ רוטב ובשר לאו חד שמא אית להו אם כן ניחא דשמואל עצמו לא הוצרך לתרץ על קושיית נטף מרוטבו על החרס דאפשר דשמואל כאביי ס"ל דאזלינן בתר טעמא ושפיר הוה מין במינו ואוסר עד כדי נטילה אבל הגמרא הקשה לדידן דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא והוי מין בשא"מ וכיון שרוטב עצמו לא נאסר רק במשהו אינו יכול לאסור הפסח אלא דאולי רבא ס"ל כרב דעילאי גבר ולכן הקדים רש"י דבהא הלכתא כשמואל וכיון דבמין במינו קיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא קשה מנטף על החרס תוס' ד''ה תנן נטף וכו' ולא נהירא דמדקתני על החרס משמע דבחרס תנור מיירי ונלע"ד לבאר עפ"י וה דברי רבינו הרמב"ם בפ"ח מק"פ הלכה י"ב שלא הזכיר דמיירי בחרס רותח ועיין לעיל מ"ש כוונתו בזה וכעת נלע"ד דהא ודאי מן הסתם חרס היינו חרסו של תנור וממילא הוא מסתמא רותח אלא דלכאורה קשה אי מיירי משנתינו בחרסו של תנור ואם כן הפסח עדיין הוא בתנור אם כן לרב לקמן ע"ב דריחא אוסר א"כ מאי אריא וחזר אליו בלא"ה יאסור רוטב שעל החרס בריחו את הפסח אף דבבישול אין לו ריח מכל מקום ידוע שדבר רוטב הנשפך על חרס רותח מעלה ריח והבל חזק ולדברי הרי"ף הא דרב אוסר בריח הוא משום דרב לשטתו דס"ל מין במינו במשהו ועיין כל זה בדברי הרי"ף בפרק גיד הנשה ואם כן שמואל ג"כ ס"ל ריחא אוסר ואם כן מאי אריא חזר אליו אלא ודאי דלא מיירי כלל בעודו בתנור ואם כן הי' שפיר ס"ד דמיירי בחרס צוננת ומשני דאעפ"י דלא מיירי בתנור אפילו הכי מיירי בחרס רותחת וכל זה לשמואל דסובר מין במינו במשהו וממילא סובר ריחא מלתא הוא אבל הרמב"ם שפסק בפט"ו ממ"א ריחא לאו מלתא ממילא סתם חרס היינו חרסו של תנור ולא הוצרך לפרש דמיירי בחרס רותח ד''ה בשלמא וכו' וא"ת למ"ד עילאה גבר וכו' השפוד הוא תוך הפסח באמצעו ויש בשר הפסח למעלה מהשפוד ולמטה ממנה ואם כן למה הקשו דוקא למ"ד עילאה גבר עיין במהרש"א ולע"ד נראה דאף אי אמרינן עילאה גבר או תתאה גבר היינו שזה מחמם את זה שיהיה חם אבל לא יוכל לחממו כל כך שיוכל לבשל את אחרים ומה שאמרו כאן דלרב הדר חרס ומחמם לרוטב וקמטוי מחמת חרס היינו למ"ד עילאה גבר ומוקים ליה בחרס צוננת ועל כרחין צריכין אנו לומר שיוכל אפילו לגרום ששוב יבשל אבל למ"ד תתאה גבר ועל כרחנו מיירי בחרס רותחת אם כן אין אנו אחראין לומר שזה שגובר יגבור כל כך לחמם חבירו שיוכל שוב לבשל והקשה מהרש"א והרי בצוננת אבל בחרס שפיר ידעינן לשיטתו דרב ולכך לא הקשו התוס' רק למ"ד עילאה גבר שגם בשפוד הפסח יחמם השפוד כל כך עד ששוב השפוד יבשל הפסח כשם שהרוטב מחמם החרס עד ששוב החרס מבשל הרוטב ולפי זה נוכל לומר שעד כאן לא קאמרינן והדר חרס ומרתח לרוטב ועבור זה אנו צריכין לבא לכל הדוחק שכתבו התוספות כאן לחלק בין עץ לדבר אחר אלא לפי ההוה אמינא דמיירי בחרס רותח אבל למסקנא גם לרב מוקמינן בחרס רותח כדי להנצל מקושיית התוספות משפוד ובחרס צוננת אפילו אמרינן דמיירי בלא נצלה כל צרכו ואסור משום נא אכתי צריכין אנו לומר שהחרס חוזר ומרתח לרוטב דאל"כ לא נאסר הרוטב וכאשר חזר אל הפסח שוב נצלה כל צרכו אלא על כרחך דהדר חרס ומרתח לי' ונאסר מחמת שנצלה מן החרס ולמסקנא כאשר זכינו לחרס רותח גם רב מוקי לי' ברותח ושוב לא קשה משפוד ולכן לא קאמר כאן דשמואל מוקים לי' בחרס רותח דגם רב מוקי לי' בחרס רותת אבל בסולת לרב ניחא בסולת צוננת והאיסור משום נא כמו שכתבו התוספות בסמוך בד"ה אלא למ"ד רק שמואל צריך לאוקמי בסולת רותחת לכן שם אמר שמואל בסולת רותחת

ד"ה משום הכי וכו' שאל"כ ע"י רתיחת התנור הי' נבלע וכו' עדיפא מזה הוה להו להוכיח דאם לא כן חבורת כהנים אמאי יאכלו והלא השמן מתחמם וחוזר ומבשל הפסח והוה לי' מחמת דבר אחר ואף ששנינו לעיל סוף פרק כל שעה סכין ומטבילין אותו בהן ופרש"י שם במשנה סכין בשעת צלייתו נראה דהיינו למסקנא דכאן דסיכה שאני דמשהו בעלמא הוא ונראה דנם מ"ש התוס' כאן כגון שסכו אחר שצלאו וכו' ג"כ הוא לפי דעת המקשה שהיה סבור שהטעם הוא משום דעלאה גבר ונראה לענ"ד דסיכה דמשהו הוא אף שאעפ"כ מבליע כ"ק אבל אינו מבשל כלל דאל"כ אין סכין אותו במי פירות בשעת צלייתו הא הי' נאסר כ"ק משום בישול אלא ודאי שמשהו אין בו כח לבשל כלל

ד"ה תניא אידך תימא הא תו למה לי וכו' ואומר אני שאלמלא דברי ר"ת הייתי אומר דקמ"ל רבות' דאפילו בבשר וחלב ג"כ אמרינן חם לתוך צונן בעי עכ"פ קליפה לפי שהי' מקום להקל בזה בבשר וחלב דהרי אף דאמרינן עד דמוקר לי' בלע פורתא היינו בליעה אבל לא בישול ועיין מה שכתבתי בדבור הקדום גבי סיכה משהו וא"כ בבשר וחלב שוב אין לנו חשש איסור תורה שהרי דרך בישול אסרה תורה וכאן אינו בישול והוה אמינא דבאיסור דרבנן לא חששו לחומרא זו למימר אדמיקר לי' בלע קמ"ל דגם בזה אמרינן חומרא זו ואמנם ר"ת מיאן בסברא זו משום דאם כן קשה היא גופא מנא ליה להמקשה להקשות על התניא אידך אדמיקר לי' בלע ודלמא באיסור דרבנן לא חיישינן לזה אלא ודאי שאין זה סברא לחלק בזה ועוד דמדברי התוס' לעיל בד"ה תנן מוכח דאמיקר לי בלע ומבשל ג"כ כדי קליפה

ע"ב בשר שחוטה שמן וכו' מ"ט מפטמי אהדרי הקשה הרב המאור הגדול המנוח מוהר"ר ליב קסוויץ זצ"ל ראש המורים ים דקהלתינו לפי מה שכתב ר"ת במס' ע"ג דף ס"ו ע"ב בסוף ד"ה רבא אמר דבחמץ בפסח דאוסר במשהו אז אפילו במצות ובמעשה תנור דליכא פטום אסור משום ריח דמשהו מיהא איכא אם כן קשה הרי רב ס"ל כר"י דמין במינו בכל אסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן ותיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים משהו מיהא איכא ולפי ענ"ד אין כאן קושיא דהרי מבואר בבית יוסף בי"ד סימן צ"ק דבשר שור וכבש ואיל שלשה מינין הם ואם כן איכא למימר דרב מיירי בנבילה בשר שור ושחוטה בשר כבש ולכך בעינן חד מנייהו שמן והא דלא נקט רב באמת דבריו במין אחד ואפילו שניהם כחושים יש לומר דהיא גופא קמ"ל דבחד מניהו שמן יש אפילו נתינת טעם גמור ואסור אפילו שלא במינו

ויתכן קושיית הרב הנ"ל לדעת הרי"ף בפרק גיד הנשה דרב דאמר ריחא מילתא היא לטעמיה אזיל דס"ל מין במינו במשהו ואם כן לדבר הרי"ף רב מיירי דוקא במין במינו ולקמן יתבאר דעתינו בפירוש דברי הרי"ף וא"כ הדרא קושיית הרב מוהרר"ל ז"ל לדוכתא דלמה נקט רב שמן אבל גם זה לא קשיא דאטו הרי"ף משועבד לסברת התוס' ואולי סובר הרי"ף דהיכי דליכא פטום אפילו משהו ליכא אלא דלפי דברי הרי"ף קשה האיך קאמר באן בסוגיא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ולדברי הרי"ף הלא זה אפילו לרב אינו נאסר דהרי גדי ודבר אחר ודאי שני מינים הם ונראה דהרי"ף אינו סובר כפירוש רש"י דעובדא הוה שכבר ניצלו אבל לדעת הרי"ף עובדא הוה שהתיר לצלותם לכתחלה בתנור אחד ואם כן היינו כשמעתי' דאפילו משהו ליכא דלרב כיון דמשהו איכא אם כן אף בשאינו מינו אסור עכ"פ לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה

שם מפטמי אהדדי נלע"ד דרב לשיטתו עפ"י מ"ש בעמוד הקודם בתוס' בד"ה תנן נטף וכו' דמדתנן במשנתינו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו משמע דאי לאו דחזר אליו לא הי' נאסר הפסח ואמאי לא נאסר מטע' ריח ובפרט לפי דברי הבית יוסף בי"ד סי' צ"ז דהא דבישול אינו אוסר בריח הוא מטעם שהקדירה מפסקת והרי כאן רוטב הנוטף אינו בקדירה רק בחללו של תנור ואם כן למה לא יאסר הפסח וכתבתי דמשנתינו לא מיירי בתנור ומיירי בחרס שחוץ לתנור לכן בעינן חזר אליו אלא דהא גופא קשיא דלמה שבקיה משנתינו חרס התנור והוצרך למתני וחזר אליו הוה ליה למתני בחרסו של תנור שאוסר משום ריח וק"ו שאוסר כשחזר אליו אפילו חוץ לתנור ואמנם רב לשטתו דעילאה גבר ונקטא משנתינו בחרס צוננת להשמיענו דעילאה גבר ובתנור עצמו לא משכחת חרס צוננת ואם כן רב לשטתו שפיר קאמר ריחא מלתא היא אבל לדידן דקיי"ל תתאה גבר אם כן על כרחך משנתינו בחרס רותחת לכך קיי"ל דריחא לאו מלתא היא [אך גם לרב קשה דאכתי הוה ליה למתני חרס בחרסו של תנור ואפילו לא חזר אליו ונדע דריחא מלתא היא ומבבא דסיפא בסולת נדע דעילאה גבר דסולת לרב היינו סולת צוננת ואולי בסולת לא הוה ידעינן דמיירי דמיירי בצוננת מדהוצרך שחזר