צל"ח פסחים קטו

הסכינין לשחיטת הקדשים מפני חומרת הקדשים בד"א וכו' בשאר ימות השנה. שהרי הסכין צריך הוא לו בי"ד ובודאי טבל אתמול וכיון שהקופיץ קשור בו אבל אם מצא סכין בירושלי' בי"ד בניסן שוחט בה הקדשים מיד ואפי' חל י"ד מסתמא טבלו עמו אבל הברייתא מיירי בחל בשבת ואז הקופיץ מוקצה בו להיות בשבת [רצונו בזה דבשבת היה לנו לחוש אם הסכין טמא הרי מלבד שלא ביום וכבר נאבד קודם יום ההוא וא"כ גם הסכין כבר נאבד וחיישינן שמא יצא ידי פסח אלא חילול שבת בחנם] שלא גזרו וכו' וכן אם מצאה ביו"ט שוחט נאבד ימים רבים קודם ואז הסכין הרי הוא כקופיץ ושונה ומטביל:

בה מיד ש שחזקת הכלים ביו"ט טהורין וזה לשון הראב"ד שוחט בה הקדשים מיד ע"ב לא צריכא דנשיא גוסס בי"ג וכו' קופיץ דתרי ספיקי וכו' ואף לצורך ואפי' חל וכו א"א אין דרך המשנה כן בשקלים בי"ג שונה ומטביל ואם חל י"ד חגיגת חמשה עשר שהיא רק חד ספיקא טובל לה מ"מ היה לו פנאי בשבת אז בי"ג שוחט בה מיד והטעם מפני שאינו יכול להטביל כלים בשבת. להטביל בי"ד ואולי קודם טבילה נאבדה ואמנם קשה לי על הראב"ד בפי"ג מקדים ומטביל סכינו ביום י"ג עכ"ל הראב"ד ודברי רבינו הראב"ד אצלי. מאה"ט הלכה ו' שכתב הרמב"ם מצא הסכין בי"ג מזה עליה ומטבילה ושוחט נפלאים שמה בכך שמקדים וטובל בי"ג מ"מ זה המוצאה בי"ג מנא ידע שנאבד. בה למחר מפני שעשאוהו ביום זה כאלו היום שביעי שלה וכתב הראב"ד מפני אחר הטבילה ושמא נאבדה קודם הטבילה שהרי בי' לבעליו שהות להטבילה כל שעשאוהו א"א מים הרעים שתה שאין כאן הזאה כל עקר ואמרו שונה ומטביל היום עד רגע קודם בה"ש ועוד מאי אריא שחל בשבת טובלים בי"ג הרי תמיד וכו' ואת"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו אלא שבודאי כבר הקדימו בעליו צריך בעל הסכין להקדים להטביל בי"ג שיהי' לו הערב שמש קודם י"ד אם והזה הזאה ראשונה ביום הראוי להזות וכו' עיין שם בראב"ד ואני תמה לפי לא נימא שדעת הראב"ד כדעת הר"י מאורליינש והר"י מקורבל שאם חל י"ד. מה שרוצה לפרש שונה היינו הזאה שניה והנה בעליו ודאי הזה הזאה ראשונה בשבת שוחטין החגיגה בי"ג ואם כן כבר הטבילו הבעלים בי"ב בניסן שיהיה. בתשעה בניסן שהרי אז עדיין לא היה הנשיא גוסס דהרי מוקים שהיה גוסס לו הערב שמש קודם י"ג ואעפ"כ עדיין אין לשונו של רבינו הראב"ד מתוקן. בי"ג וכיון שהזה הזאת שלישי בתשעה לחודש על כרחו יזה הזאת שביעי בי"ג דלפי זה למה לי הטעם שאסור להטביל בשבת אפי' הי' מותר להטביל בשבת בניסן לצורך חגיגת חמשה עשר שהרי אם לא יזה הזאת שביעי בי"ג שוב צריך אעפ"כ הוצרך להטבילה בי"ב כדי לשחוט החגיגה בי"ג ונניח דברי הראב"ד. גם הזאה שלישי מחדש לדעת הראב"ד בפ"ו מק"פ הלכה וי"ו דלעולם צריך ונדבר משיטת הגמ' ובמשנה דשקלים הזאת והנה מה ששוחט בה בי"ד מיד הוא השביעי להיות חמישי לשלישי ואם כן אם לא יזה בי"ג ויזה בי"ד יהיה זה נחשב מפני שודאי הטבילוהו בעליו אתמול שיהיה לו הערב שמש קודם י"ד ואמנם. לשלישי שלו ולא יהיה שביעי שלו עד י"ח בניסן ולא יהיה לו קופיץ לחגיגת ט"ו זה יתכן אם היינו יודעים בוודאי שסכין זו היום נאבדה ואם כן כבר הוטבלה. או לשלמי שמחה ואם כן בודאי הזה בי"ג איך אמר שונה דמשמע הזאה שניה אתמול אבל אכתי איך שוחט בה בי"ד מיד ומ' מעיד שנאבדה היום ואולי כבר ולא היה לו לומר רק מטביל אם נפרש שונה היינו הזאה שניה וצריך לומר נאבדה אתמול וקודם טבילה וצריך לומר הטעם כיון שרבים מצויים בירושלים שהראב"ד נגד הרמב"ם דבר שהרמב"ם שמפרש שמזה היה לו לפרש שונה אם נאבדה אתמול לא היתה מונחת עד עתה שמסתמא המוצאה נוטלה וכיון כנ"ל והרמב"ם לשיטתו יכולה הזאת שביעי להיות רחוקה מהזאה שלישי שהיא מונחת עדיין ש"מ שרגע קודם להמציאה הוא שנאבדה והקופיץ בי"ד שחל. ואינה צריכא להיות דוקא חמישי במכוון כמבואר שם בהלכות פסת ובפי"א בשבת אינה ראוי' בו ביום ואפי' אם נימא כדעת הר"י מקורבל וכבר הביא מפרה אבל הראב"ד לעצמו נשאר בדעתו שא"צ הזאה כלל:

אתמול החגיגה וצריך הוא לקופיץ לשבור עצמות מ"מ בשבת לא ישבור עצמות ובלימוד התלמידים בילדותי הרביתי חידושים הרבה בסוגיא דקופיץ ובפרט לדברי רש"י במסכת שבת דף קכ"ג ע"ב שפירש סכינא דאשכבתא הוא ואמנם כבר דשו בו רבים אח"כ בסוגיא זו ושמעתי דברים סכין של הקצבים שקוצבים בו בשר ולדעתי זה קופיץ ממש ואם כן הוא כלי הרבה שכיונו לדעתי חדלתי מהעלותם בספר מוקצה ואסור לטלטלו בשבת ובודאי לא טלטלוהו בעליו היום בשבת ומאתמול שום אמר רבא מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת וגו' ואמר רחמנא וזבחת נאבד אם כן אפי' אין בחגיגה משום ש"ע וצריך בלילה קופיץ לחגיגה מ"מ כיון פסח אמר רב אשי ואנן טעמ' דפרושים וכו' ראיתי לרבינו הגדול שנאבד מאתמול חיישי' שמא קודם טבילה נאבד ובזה כבר מתורץ קושיית בפ' יו"ד מק"פ הלכה י"ב וזה לשונו כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו מהרש"א שהקשה דאם חל בשבת אמאי שונה ומטביל הרי ודאי הטבילוה אתמול ביום י"ד מן הבקר וכו' ככל זבחי השלמים וזו היא הנקראת חגיגת י"ד ועל זה לצורך חגיגת ט"ו ולפי מ"ש ניחא דכשחל בשבת בודאי כבר נאבדה מע"ש. נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר אימתי מביאין עמו חגיגה זו וכו' ומעתה נחה שקטה הפליא' הגדולה שתמהו קמאי דקמאי על הר"י מאורליינש אבל אם חל י"ד בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים ומקורביל דמה משני שחל בשבת והרי לשיטתם אע"פ כן הביאו החגיגה מע"ש אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים לבד הל' חגיגת י"ד וצריך להם בליל פסח הקופיץ לשבירת עצמות ולפי מ"ש ניחא שאם חל בשבת רשות ואינה חובה ונאכלת לשני ימים וכו' ואסור להניח מן הבשר ליום שלישי כבר נאבדה אתמול ובזה ניחא מה דלא הקשה סיפא ארישא ולהקשות אי חל. שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר מפי השמועה בשבת הא תניא בסיפא שוחט בה מיד ואיך אמרה הרישא שונה ומטביל ולדידי למדו שזו אזהרה למניח בשר מבשר חגיגת י"ד ליום ט"ז שנאמר לבוקר בוקר ניחא דרישא בקופיץ מיירי והקופיץ שונה ומטביל לפי שודאי נאבד מאתמול. של יום השני ע"כ לשון הרמב"ם ולא ראיתי לאחד מנושאי כליו שנתן לב לדברי וסיפא דקתני שוחט בה מיד אסכין קאי וכפירושו של הראב"ד ועל מה דקאמר רבינו בזה כאלו הם דברים פשוטים ואני נתקשיתי בהם הרבה שאחר שדרש ברישא בשלשה עשר שונה ומטביל ועל זה קאמר דאם חל י"ד בשבת שוחט. חגיגת י"ד מוזבחת אם כן איך היא רשות ובשלמא בגמרא בדף ע"א ע"ב דיליף בסכין שמצא בי"ג מיד לפי שבודאי טבלה בי"ב לצורך חגיגת י"ד דשוחט אז עולא ילין לבוקר שפיר היא רשות שלא נצטוינו על הזביחה רק על ההלכה שאשר בי"ג כדברי הר"י מאורליינש ומקורביל ובין רישא ובין סיפא ניחא ורישא הכי חזרת רשות הוא וקרא מזהר שאם תזבח ביום זה אזי לא ילין אבל האי קרא קתני סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בכל גווני בין חל בחול ובין חל בשבת וזבחת לה' אלקיך צאן ובקר אם הוא רשות מה חידש לנו הכתוב הלא בכל עת שהסכין אינו מוקצה בשבת שהרי צריך הוא לשחיטת הפסח בי"ג שונה ומטביל. יכול להביא נדרים ונדבות זכרים ונקיבות באן ובקר כרצונו אלא ודאי דהאי לפעמים שונה ומטביל דהיינו בחל י"ד בחול קופיץ בין בזה ובין בזה לפעמים קרא צווי הוא לזבוח החגיגה ויותר מזה תמוה איך אחז דבר שנדחה בגמרא שונה ומטביל דאפילו בי"ד לפעמים שונה ומטביל דהיינו בחל י"ד בשבת חל י"ד. שהרי רב פירש מפסוק זה טעמיה דב"ד ועל זה השיב רב אשי ואנן טעמא בשבת שוחט בה מיד בסכין זו שנמצא בי"ג ולהכי קתני שוחט דבקופיץ לא שייך דפרושים וכו' אלא קרא לכדרב נחמן ועל מותר הפסח קאי ואיך דרשו שוחט ובזה מתורץ נמי מה דאמר לעולם רבנן דאי בן תימא א"כ לא מצי הרמב"ם על החגיגה:

קאי שוחט בה מיד דסיפא אסכין שנמצא בי"ג דלבן תימא אמאי ישחוט בה מיד ועוד אי האי קרא על החגיגה קאי וקאמר וזבחת פסח אם כן דחי שבת הרי לבן תימא א"א להביא החגיגה בי"ג שהרי לדידיה אינה נאכלת אלא ליום וכדמפרש רב טעמיה דב"ד דאם לא כן למאי הלכתא קרא הכתוב ולילה ולא היה צריך להטבילה בי"ב אלא ודאי אקופיץ קאי כפירוש רש"י א"כ החגיגה פסח אלא להורות שהוא דותה שבת כפסח דהרי מפורש בהך קרא איך מיירי רישא בשבת וקשיא רישא אסיפא ואפי' אם נימא כפירוש הרמב"ם. שבא מן הצאן והבקר ובקרא דלא ילין מפורש שנאכלת לשני ימים וע"כ קראו ואסכין שנמצא בי"ד קאי ולרבותא דאפילו חל בשבת ויש כאן חשש חילול. פסח לדחיית שבת וצריך לומר בזה לדעת רבינו דלעולם וזבחת רשות וקרא שבת אם הסכין טמא אפי' הכי שוחט בה מיד אעפ"כ כבר מוכח דרישא. קאמר הצאן ובקר דהיינו החגיגה יהיה דינו כפסח ולהכי קראו פסח ולא לענין דקופיץ לא מיירי בשבת דוקא דאל"כ מיותר הך סיפא לגמרי דרבותא זו מרישא שבת רק לענין שתהא נאכלת צלי ולהיות זמן שחיטתה אחר תמיד כמו פסח שמעינן לה כיון דקופיץ בי"ד שונה ומטביל היינו בשבת דוקא אם כן על כרחך. והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש כן היינו משום שאין דרכו לכתוב פרטים שלא ויסכין אפי' בשבת שוחט בה מיד דאל"כ מה בין קופיץ לסכין ולכך הוצרך נזכרו בגמרא בפירוש כידוע למי שבקי בספרו:

לומר לעולם רבנן:

ובזה זכינו לעמוד על דעת רבינו בהל' חמץ ומצה פ"ח הל' ב' שכתב והמקשה חזר והקשה לו והא מדקתני סיפא וכו' דוק בדברי המקשה שם סדר ההגדה וכתב הלילה הזה כלו צלי ותמה הלח"מ דהרי רב הזה שהאריך והביא כל המשנה עד נמצאת קשורה לסכין. חסדא קאמר על משנה זו דברי בן תימא וכיון שרבינו פסק בהלכות קרבן פסח הרי היא כסכין ולפי' רש"י די היה לו להביא רישא דסיפא חל להיות בשבת שנאכלת לשני ימים א"כ פסק דלא כבן תימא ואיך פסק כאן הלילה הזה כלו שוחט בה מיד ולמה הביא כל המשנה ולכן נלע"ד שעקר הקושיא מה דקתני צלי ולפי מ"ש ניחא דר' חסדא דאמר זו דברי בן תימא סובר דהאי קרא נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין מכלל דרישא לאו בשבת דאי בשבת דוזבחת לכדרב נחמן למותר הפסח אתי ולא דריש חגיגה מהאי קרא ולכך ומטעם שהיא מוקצה ובודאי נאבדה מאתמול א"כ מה בכך שנמצאת קשורה קאמר דהלילה כלו צלי הוא דברי ב"ת דאי רבנן מהי תיתי תהיה החגיגה צלי לסכין אדרבה זה ראיה שגם הסכין נאבד אתמול עם הקופיץ ואף שהסכין אף. אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו יליף חגיגה מקרא דוזבחת וכרב דדריש האי אם נאבד אתמול מכל מקום כבר הוטבל בי"ב לצורך חגיגת י"ד שמביא בי"ג קרא לחגיגת י"ד ולדידיה גם לרבנן נאכלת צלי דהרי לזה קראו הכתוב פסח לרבנן שנאכלת לשני ימים מ"מ כיון שודאי לא נאבד עתה בשעתו ועל כרחך וכנ"ל ולכך אף שפסק בהל' ק"פ שנאכלת לשני ימים ובאה מן הצאן ומן הבקר שהיה מונח ולא הגביהו אדם א"כ אולי כבר נאבד כמה ימים ואולי בי"ב נאבד וכו' אעפ"כ פסק בהל' חמץ ומצה הלילה הזו כלו צלי ולא עוד אלא שנלע"ד קודם טבילה:

שגם רב חסדא דקאמר זו דברי ב"ת בא רק להשמיענו דלא תימא ביון דב"ת ובזה נלע"ד לפרש דברי הירושלמי שם בשקלים על המשנה קופיץ בין דריש מקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח אם כן נימא דדוקא ללינה אקשי א בזה ובין בזה שונה ומטביל תנא הסכין הקשורה לה הרי הוא. ולא לדבר אחר קמ"ל רב חסדא דגם ב"ת סובר שנאכלת דוקא צלי אבל עודה כמותן עכ"ל הירושלמי והנה בודאי אין כוונת הירושלמי שהקופיץ הוא כסכין ר"ח דנה רבנן דדרשי מקרא דוזבחת וגו' סוברים שהוא צלי ואדרב' לרבנן ודאי דאם כן מה חידש התנא הזה הרי זה שנינו במשנה נמצאת קשורה לסכין הרי כן הוא שהרי קראו פסח ולא פירט שום פרט לאיזה ענין קראו פסח אם כן היא כסכין אלא ודאי הפירוש היא להיפוך הסכין הקשורה לה הרי היא. לכל מילי קראו פסח חוץ מה שמפורש בקרא שאינו כפסח ותדע שכן הוא כמותה היינו שהסכין הרי היא כקופיץ ואם כן קשיא ברייתא אמתניתין ולפי דאל"כ אמאי לא רמי בגמרא סתמא אסתמא דכאן בפרקין סתם התנא דלא מ"ש לא פליגי מתני' וברייתא מתניתן מיירי בחול ואז הקופיץ הרי הוא כסכין