צל"ח פסחים קיד

קריבה ביו"ט ואין אנו אחראין לאוקמי קרא בחל י"ד בשבת דאפילו חל בחול ג"כ ניחא דכל הלילה ילין ועוד אפילו אם נימא דמסתמא סתם משנה כר"ע דהוא סתימתאה אכתי קשה מנ"ל לרב אשי דחגיגת י"ד לאו דאוריי' לתנא דידן דלמא לעולם דאורייתא ונפקא ליה מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכתנא דברייתא לקמן דף ע"א ע"א דמוקי ליה לחגיגת ארבע עשר אבל שבת לא דחיא דהרי הפסח אי לאו דכתיב במועדו לא הוה דחי שבת וחגיגת י"ד לא נאמר בה במועדו ואי דנלמדנה מפסח ותמיד וכל קרבנות במה הצד איכא למפרך מה לכולהו שכן חמור קדושתן שיש מהם שכולם כליל והנאכלים על כל פנים אין נאכלים יתר על יום ולילה תאמר בחגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים כדילפינן לקמן מהך קרא דאשר תזבח בערב ולכן נלע"ד כאשר נדקדק עוד בדברי ר"א דאמר חגיגת י"ד לאו חובה ואם כוונתו שאינה מן התורה הוה ליה למימר ש"מ חגיגת י"ד לאו דאורייתא אבל אמרו לאו חובה קשה והתוס' בד"ה לאו חובה הרגישו בזה וכתבו כלומר אינו חייב מן התורה להביאה וזה דוחק דמי סני ליה למימר לאו דאורייתא ולכן נלע"ד דאפי' אם היא דאורייתא אכתי אינה חובה וכתיבה היא בקרא אבל לא לחוב אלא לרשות ומ"ש התוס' בדיבור הנ"ל דלתנא דלקמן דדריש מולא ילין מן הבשר אשר תזבח וגומר סובר שהיא דאורייתא ודחיא שבת ואני אומר דאטו כתיב בקרא ההוא תזבח לשון ציווי שיהיה מורה שהיא חיוב מן התורה אשר תזבח כתיב וקרא קאמר שאם תביא חגיגה בי"ד אז לא ילין וגו' לבוקר שני אבל לא לחיוב נאמר דאם לחיוב ה"ל למכתב לשון ציווי וזבחת או שם תזבח וזה ל' הרמב"ם פ"י מק"פ הלכ' י"ב כשמקריבין הפסח בראשון מקריבין עמו בי"ד מן הבקר או מן הצאן וכו' וזו הנקראת חגיגת י"ד ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח וגו' צאן ובקר וכו' שוב כתב בהלכה י"ג חגיגת י"ל רשות ואינו חובה וכו' ואסור להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי שנאמר לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למותיר מחגיגת י"ד וכו' עכ"ל הרמב"ם והנה מה דיליף הרמב"ם חגיגת י"ד מוזבחת פסח צאן ובקר ואעפ"כ כתב שהיא רשות ואינו דוחה שבת בזה דבריו לכאורה תמוהים ויתבאר יישוב דבריו לקמן ע"ב בדברי רב דאמר מ"ט דבן דורסאי אבל עכ"פ מקרא דלא ילין מן הבשר שפיר אמרינן שהיא רשות ואם נימא דזמנה אחר תמיד של בין הערבים אתי קרא ליתן רשות שיכול לזבוח בערב דהיינו כמו בערב דכתיב גבי פסח שהוא אחר תמיד של ביה"ע אבל לא שגזר הכתוב בחובה שיביאנה ולכן קאמר רב אשי ש"מ לאו חובה ואף שכתובה בתורה איננה לחובה וכן לבן תימא דאמר דלא ילין לבוקר זבח חג קאי על חגיגת י"ד ג"כ סובר שהיא רשות אלא שחידש לנו שאם תביא חגיגת י"ד הרי היא כמו פסח ואינו נאכלת אלא ליום ולילה דגם שם לא כתב שום ציווי שיביא חגיגה אבל מאן דסבר חובה על כרחך דדריש מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כמו דדריש רב לבן דורתאי והאי קרא לשון ציווי כתיב דוזבחת לשון ציווי הוא וא"כ כיון שקראו הכתוב פסח דחיא שבת וכמו שפירש רב לקמן טעמו דבן דורתאי ושפיר קאמר ר"א דאי ס"ד חובה תיתי בשבת וכו' שהרי קראו הכתוב פסח ולקמן בסוגיא דבן דורתאי יתבאר יותר

ובמה שכתבתי ניחא מה שיש לתמוה לדעת הר"י מאורליינש והר"י מקורביל שהבאתי לעיל דס"ל דבחל ע"פ בשבת מביא החגיגה מע"ש אם כן מנ"ל לר"א למימר דאי חובה היא תיתי בשבח ודלמא אע"פ שהיא חובה אינה דוחה את השבת ולפמ"ש ניחא דהר"י מקורבל ומאורליינש ס"ל דילפינן חגיגה מלא ילין מן הבשר אשר תזבח וגו' וא"כ אינה חובה אבל מאן דס"ל חובה על כרחך נפקא ליה מוזבחת פסח א"כ הרי קראו הכתוב פסח ודינו לכל דבר כפסח וזמנו קבוע בי"ד

שם פיסקא ונאכלת לשני ימים מתני' דלא כב"ת וכו' מכאן ראי' למה שכתבו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה בי"ד בחל וכו' דמודה ב"ת דלא דחיא שבת דאי ס"ד דלב"ת דחי' שבת א"כ על רישא דמתני' דתנן בשבת אין מביאין עמו חגיגה ה"ל למימר מתני' דלא כב"ת ולדברי התוס' כאן בד"ה לאו חובה שכתבו דלב''ת דחיא שבת נלע"ד דזה בזה תליא דכיון דסובר ב"ת שאינה נאכלת אלא ליום ולילה אם כן אינו יכול להביאה מע"ש דתפסל בלינה ולכך דחי שבת כמו שחיטת הפסח שאי אפשר לעשות מע"ש אבל אי הוה נאכלת לשני ימים היה יכול להביאה מע"ש וכדברי הר"י מקורבל ומאורליינש ולכך לא הוה דחי שבת שאפשר לעשותה מע"ש ולכן הביא עקר דברי ב"ת שאינה נאכלת אלא ליום ולילה וממילא דחיא שבת

שם הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה לשון זה תמוה אצלי דאם הרי היא כפסח איך נאכלת ליום ולילה והרי הפסח אינו נאכל ביום רק בלילה ומיהו מצינו כיוצא בלשון זה לקמן דף פ"ט ע"א ועיין שם בתוס' בד"ה דאלו פסח ליום ולילה

שם כי אקשי רחמנא לפסח ללינה גם לשון זה תמוה דלענין לינה למה לי הקישא והרי כיון דזבח סג זה חגיגה הרי בהדיא כתיב לא ילין וגם על עקר הך בעיא אני תמה שהרי מדברי ב"ת גופי' מוכח דמטעם הקישא אתי עלה מדקאמר הרי היא כפסח ואי ס"ד דרק לענין לינה אמר זה למה לי לתלות חגיגה בפסח דכיון דאיהו דרש זבח חג זו חגיגה אם כן הרי מפורש בה לא ילין בהדיא כמו בפסח והוה ליה לב"ת לומר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולמה לו לתלותה בפסח ולומר הרי היא כפסח אלא ודאי שגם לדברים אחרים דינה כפסח וא"כ איך מספקא ליה דאקשי' רק ללינה ונראה דאולי ב"ת סובר דהך קרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח בחלב איירי וא"כ אין ללמוד זמן אכילתה מלא ילין וצריך ללמוד מדאקשי' לפסח ואעפ"כ רק ללינה אקשי שגם הבשר יופסל בלינה ואמנם למסקנא דבן תימא כולהו אית ליה שוב גם לב"ת איירי הך קרא בבשר מדלא כתיב חלב כמו"ש התוס' דף נ"ט ע"ב. מאן שמעת וכו' ב"ת ש"מ כולהו מלתא בעינן ויש לדקדק כיון דב"ת ס''ל שאינה באם אלא מן הצאן א"כ למה רשם לעיל על סיפא דסיפא דהיינו ונאכלת לשני ימים דמתני' דלא ככ"ת והוה ליה לרשום על רישא דסיפא חגיגה היתה באה מן הבקר מתני' דלא כב"ת ונראה משום דבהך ברייתא אינו מפורש דברי ב"ת ולא הוה יכול לומר רק מתני' דלא כהאי תנא ולכן רשם על ונאכלת לשני ימים ואמר דלא כבן תימא

שם ש"מ כולהו בעינן ויש לדקדק א"כ למה סיים רב במה דתני לחייא ברי' ואמר רחמנא לא ילין והרי אפילו לא הוה אמר רחמנא לא ילין מ"מ כיון דכתיב זבח חג הפסח ממילא איתקש חגיגה לפסח ונראה דאי לאו דכתיב לא ילין בהדיא לא הוה מקשינן חגיגה לפסח והוה אמרי' דטפי ניחא לאקושי חגיגות להדדי חגיגת י"ד לחגיגת חמשה עשר ועיין ע"ב בתו' בד"ה מאי טעמא וכו' לכך כ' רחמנא בהדיא לא ילין וחזינן שיש חילוק בין חגיגת י"ד לחגיגת חמשה עשר שזו נאכלת ליום ולילה וזו נאכלת לשני ימים וכיון דחזינן שחילק הכתוב בין החגיגות שוב מקשינן לה לפסח ולא לחגיגת ט"ו

שם אבעי' להו לב"ת יש בה משום שבירת עצם וכו' ויש לדקדק מה זו ספיקא והרי כיון דחזינן דבבריית' לעיל חשיב כל הפרטים שהשוו הפסח והחגיגה ולא חשיב שהושוו בשבירת עצם ש"מ דליתיה בחגיגה משום ש"ע דאין לומר תני ושייר דמה שייר דהאי שייר ואם נימא דלב"ת דחי החגיגה שבת וטומאה א"כ חזינן דשייר שבת וטומאה שהשוו הפסק והחגיגה ואיכא למימר דשייר נמי ש"ע אבל לפי מ"ש התוס' לעיל בדף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו' דמודה ב"ת דלא דחי שבת א"כ קשה מאי מספקא ליה כאן בש"ע תפשוט דלית בה משום ש"ע דאל"כ למה לא חשבו דשייר ליכא למימר דמאי שייר דהאי שייר וליכא למימר דשייר טומאה דמסתמא אם לא דחי שבת לא דחי נמי טומאה ולקמן בדברינו יתב' שיש מקום לחלק בחגיגה בין שבת לטומאה] ונרא' דאפילו אם נימא דחגיגת י"ד יש בה משום ש"ע אכתי איננה שוה בזה לגמרי לפסח ולכך לא חשבה הך ברייתא בהדי אינך דלקמן דף פ"ה ע"א תניא ועצם לא תשברו אחד עצם שיש בו מוח וכו' ומה אני מקיים ואכלו את הבשר וכו' או אינו וכו ואל תתמה שהרי יבוא עש' ודוחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא תשברו בפ"ש שאין ת"ל שכבר נאמר ככל חקת הפסח הוי אומר א' עצם שיש וכו'. ויש לדקדק אכתי בפסח ראשון מנ"ל דא עצם שיש בו מוח וצריך לומר דכיון דכתיב ככל חקת הפסק הרי צריכין פסח ראשון ושני להיות שוים וא"כ פסח ראשון דאסור אפי' יש בו מוח לאו בגופיה כתיב אלא ילפינן ליה מפ"ש דאקשי' רחמנא אהדדי דכתיב ככל חקת הפסח וזה היקש מקרי דומיא דוכן יעשה לאוהל מועד עיין במס' יומא דף נ"ז ע"א וכיון דפסח ראשון עצמו בהיקש ילפינן שוב אי אפשר ללמוד חגיגה ממנו בהיקש דדבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים כמבואר בזבחים דף מ"ט ע"ב [והיה מקום לפלפל בזה אי מקרי הימנו ודבר אחר עיין ביומא שם וא"כ אף אם היה בחגיגה משום ש"ע מ"מ היינו באין בו מוח אבל ביש בו מוח אתי עשה דאכילת המוח ודחי ל"ת דש"ע וכיון דאינו שוה לגמרי לפסח לא חשיב אלא דלפי זה יוקשה התם שמע דקאמר אלא לאו ב"ת וש"מ יש בה משום ש"ע ולפמ"ש אכתי קשה אפי לב"ת צריך הוא לקופיץ לחגיגה לשבור עצמות שיש בהם מוח ולכן מחוורתא דתני ושייר ושייר נמי שבת וטומאה וכשטת התוס' בשמעתין בד"ה לאו חובה דלבן תימא דחי שבת. שם לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת הא דלא קאמר סתם כגון שבא בי בת לפי מ"ש התוס' בדף נ"ט ע"ב דמודה ב"ת דלא דחי שבת ולפי מ"ש לעיל יש ליישב קצת דלפי הסברא שרוצה לקיים דיש בה משום ש"ע א"כ קשה למה לא חשיב בברייתא דחגיגה הבאה עם הפסח וכו' גם ש''ע וצריך לומר תני ושייר וקשה מה שייר דהאי שייר וצ"ל שייר שבת וטומאה [לפי הסברה הפשוט' דשבת וטומאה דין אחד יש להם] ואם כן על כרחך דדחי שבת ולא מצי למימר ב"ת היא אלא דאעפ"כ אין בזה מזור לדברי התוס' בדף נ"ט שהרי למסקנא לא איפשט הך בעיא אם יש בה משום ש"ע ואם כן איך החליטו התוס' שם דמודה ב"ת דלא דחי שבת ולא עוד אלא שאני מקשה אפי' לשטת התוס' כאן בד"ה לאו חובה וכו' דלב"ת דחי שבת אעפ"כ קשה דהוה מצי לאוקמי אפילו כב"ת ובבא בשבת דהרי המהרש"א על דברי התוס' בד"ה והא מדקתני הקשה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול לצורך חגיגה ט"ו וכתב מהרש"א דניחא ליה לאקשויי מסיפא וכו והנה יועילו דברי מהו ש"א דלהכי לא פריך מטבילת כלים בשבת אבל עכ"פ זה התרצן דשני ליה שחל בשבת ודאי לא אסיק אדעתיה איסור טבילת כלים בשבת דאל''כ קשיא קושיית מהרש"א ולפ"ז אם כן כיון דלפי דעתו מותר לטבול בשבת לא היה לו להטביל הקופיץ בע"ש כלל דאפי אין בחגיגה משום ש"ע וגם דחיא שבת אכתי הא ודאי שלא דחיא שבת רק שחיטתה וזריקת' והקטר חלבים אבל אסור לשבור עצמות בשבת כיון שהרי היא כפסח אם כן אינה נאכלת רק בליל' ואטו שבת מכין ליו"ט וכיון דאסור לשבור עצמותי' עד הלילה למה יטבול הקופיץ בי"ג הלא יש לו פנאי להטבילו בי"ד בשבת רגע קודם בה"ש ויהיה לו הערב שמש ביום השבת ובלילה יוכל לשבור בו בטהרה ולכך אפילו מצאו בי"ד שונה מטביל דשמא עדיין לא הטבילו בעליו ואם כן כדמוקי לי שבא בשבת לא היה צריך לומר לעולם רבנן דגם לב"ת ניחא וגם כבר תמהו קמאי דקמאי על הר"י מקורבל ומאורליינש שאם חל ע"פ בשבת היו מביאין החגיג' מע"ש ונאכלת לשני לילות וא"כ אדרבא כדמשני רבנן לא הועיל כלום דמה בכך שבא בשבת אכתי צריך הקופיץ לצורך החגיגה שהביאה מע"ש ויאכלנה בליל פסח ועוד יש לדקדק בסוגיא זו דקאמר והא מדקתני סיפא וכו' מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן משמעות זה דלא קשיא ליה רישא אסיפא רק מדקתני סיפא חל בשבת מכלל דעד עכשיו לא איירי בשבת וטפי הוה לאקשויי רישא אסיפא דאי בשבת הא קתני סיפא דבשבת שוחט בה מיד ורש"י נדחק בזה ובדברי רש''י יש לנו לדקדק בד"ה חל ארבעה עשר וכו' שוחט בה בקופץ ולא מצינו בכל הש"ס שחיטה בקופץ רק בסכין ולבאר כל חמירא שבסוגיא זו אביא דברי הרמב"ם ודברי הראב"ד וז"ל הרמב"ם פי"ג עאה"ט הלכ' ה' כל הכלים הנמצאים בירושלים טהורין וכו' חוץ מן